אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם

רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם

 כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

(דברים כט, ט)

  איור: הרי לנגבהיים

והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל, אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה, ע"כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע"כ ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל, כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו, אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה, אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל, הוא מחזירו למוטב,ואם העלם יעלם עיניו ממנו, הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו, וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות.

 (כלי יקר שם, שם)

 אנא בקול, לא בכוח או קול השופר – קול השלום

רונן לוביץ

מסופר על רבי חסידי שאמר: בנעוריי תכננתי לתקן את כל העולם כולו, משבגרתי הבנתי שאצטרך להסתפק בתיקון אנשי קהילתי, בהמשך נואשתי גם מכך, אך גמרתי אומר להביא לתיקון מושלם של בני ביתי, עתה בערוב ימיי אינני שואף אלא לתקן את עצמי… אותו רבי היטיב לתאר כיצד כל אדם צריך להתמקד במטרות ברות השגה, ולא לשגות באשליות.

ברם, ראש השנה בא להזכיר כי אל לנו להסתפק בתיקון אישי, וכי עלינו לשאוף לחולל שינויים גדולים בעולם. עיקר תפילותינו בראש השנה הם להמליך את ה' על העולם כולו, וכלשון התפילה: "לתקן עולם במלכות שדי".

ראש השנה מלמד לא רק על עצם התיקון שאליו יש לחתור, אלא גם על הדרך שבה אנו רוצים ומקווים שהוא יתבצע. היו בהיסטוריה העולמית לא מעט עמים ואימפריות שהצהירו על רצונם לתקן את כל העולם. התיקונים האלה הביאו בדרך כלל לאסונות הגדולים ביותר שידעה האנושות, משום שהם ניסו לעשותם בכוח הזרוע והחרב. השימוש בכוח הוא דרך בטוחה להביא חורבן לעולם וצרות לאנושות. לא בחיל ולא בכוח אנו רוצים לתקן את העולם, כי אם ברוח.

אמנם לפני תקיעות השופר אנו מכריזים: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ". אולם לא מדובר כאן על הדברה כוחנית, ולא על הדברה ביו-כימית של מזיקים, אלא על הדברה שנעשית על-ידי קול שופר והמלכת ה' ברינה ובזמרה, כפי שמעיד המשך המזמור: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ" (תהילים מז).

המילה "דָבָּר" פירושה מנהיג, והאמירה "ידבר עמים" משמעה: ינהיג עמים, או כפירוש רש"י "ינהל עמים". מילה זו קשורה בשורש 'דיבור', ולכן כוונת הפסוק בתהילים היא ש-ה' יסייע לעמו להנהיג את העמים בדרך המייצגת את מהות האדם – בכוח הדיבור, באמצעות השפעה רוחנית ולא כוחנית. כך אכן הבינו זאת גם חז"ל שאמרו בגמרא: "אין נדברו אלא לשון נחת, וכן הוא אומר: ידבר עמים תחתנו" (מכות יא, ע"א).

תקיעת השופר עצמה אף היא משקפת את הרעיון שעלינו לתקן עולם בדרך הרוח ולא בדרך הכוח. אנו תוקעים דווקא בשופר ולא בקרן. הקרן היא אחת מארבע אבות הנזיקין והמאפיין שלה הוא כוונה להזיק. כאשר מתייחסים מקורותינו לנגיחה תוקפנית של חיה או בהמה הם מדברים על קרן: "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח" (דברים לג). אנו מצווים לתקוע דווקא בשופר, שאינו משמש לתקיפה אלא להשמעת קול. השופר הוא קרן שהוציאו ממנה את החלל הפנימי, ובכך היא הופכת מכלי חזק שמשתמשים בו להכאה ולניגוח בכוח, לכלי למפיק קולות באמצעות החדרת אוויר.

אמנם בתפילה ראש השנה אנו מתפללים על "צמיחת קרן לדוד", אולם לא בקרן כוחנית מדובר, אלא בקרן מלכות. שמואל הנביא משח את דוד למלך בקרן שמן (שמ"א, טז, א), ואנו מייחלים לצמיחתה המחודשת של מלכות דוד אשר קרן השמן מסמלת אותה, ובאמצעותה יתקיים המשך החזון: "עריכת נר לבן ישי משיחך" – השמן ידליק את האור שיאיר ויפיץ שפע רוחני לכל באי עולם.

תיקון עולם שעם ישראל מייחל ומתפלל לו בראש השנה הוא כזה המתבצע באמצעות הקול, שהוא הכלי היהודי האותנטי: "הקול – קול יעקב". אמנם במציאות בה אנו שרויים אין מנוס מלהשתמש גם בחרבו של עשו, אך זאת רק בלית ברירה, בשל הצורך הבלתי נמנע בהגנה עצמית. השאיפה היהודית העמוקה, שבאה לידי ביטוי בתפילות ראש השנה, היא לקרוא בקול גדול ולהביא לשינוי בעולם בקול הרוח ולא בכוח החרב.

תפיסה זו היטיב לבטא הראי"ה קוק שכתב כי "אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים חס וחלילה את שאריתם" (אגרות הראי"ה א', עמוד ק'), אולם האידיאל הישראלי, לדבריו, הוא: "לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות" ובלא צורך בשפיכות דמים (אורות עמ' יד).

לפיכך מעולם לא שמחנו לאידם של אויבינו בנופלם, וכאשר באזורינו מתנהלות מלחמות עקובות מדם, אנו כואבים את כאבם של מי שסובלים מקנאות דתית, או מעריצות שלטונית המובילות לאלימות אכזרית.

גם כשמדובר בשונאינו עלינו לחשוב במונחים של ציפייה לתשובה ולא של תקווה למפלה. מיקוד כוונת הלב בתפילה צריך להיעשות על-פי שיטת ברוריה אשת רבי מאיר שלימדה כי אין לחשוב במושגים של "ייתמו חוטאים מן הארץ", אלא להתפלל כי "ייתמו חטאים מן הארץ" (בבלי, ברכות י, ע"א).

מצוות השופר של ראש השנה מלמדת גם על הדרך לפתרון סכסוכים. אין מצווה לתקוע בשופר בראש השנה, המצווה היא לשמוע את קולו, כדברי הרמב"ם: "המצווה המחויבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה," ולכן מברכים "לשמוע קול שופר", ולא "על תקיעת שופר" (שו"ת הרמב"ם סימן קמב). בשביל לתקוע צריך להשתמש במעט כוח. בשביל לשמוע צריך רק לחדד חושים, להאזין ולהקשיב.

השמיעה היא כלי חשוב מאין כמוהו במאמץ להפוך את עולמינו המסוכסך לעולם של שלום. אילו שליטים עריצים היו שומעים ומקשיבים למשאלות הלב של אזרחיהם, לא היינו עדים לכל כך הרבה שפיכות דמים בעולם. אילו מגזרים שונים בציבור היו שומעים ומקשיבים למה שמעיק ומעסיק את זולתם, לא היתה כל כך הרבה איבה בחברה. אילו אנחנו היינו יודעים לשמוע ולהקשיב למצוקותיהם, לדבריהם ולרגשותיהם של חברינו ובני משפחתנו, לא היו כל כך הרבה אי-הבנות וויכוחים בינינו.

בראש השנה אנו מברכים על יכולת השמיעה שיש לנו. זהו היום בו נבראו אדם הראשון וחווה ובו ביום הם כשלו בשימוש לקוי ביכולת השמיעה. האישה שמעה בקול הנחש במקום לשמוע לקול ה', ואדם שמע לקול אשתו במקום לשמוע בקול ה': "ולְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ… אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ…" (בראשית ג).

ראש השנה הוא הזמן בו כל אחד צריך לקבל על עצמו לתקן את השמיעה וההקשבה לרעהו. אפשר שגם באיחולים שאנו מאחלים זה לזה לקראת השנה החדשה, משתקף הרצון להקשיב לרחשי הלב של האחר. אנו מנסים לשמוע מהם הצרכים ומשאלות הלב של קרובינו וידידנו, ובהתאם לכך אנו מכוונים את איחולינו וברכותינו להם. האחד מביע דאגות בריאותיות ואנו מברכים אותו בבריאות טובה, האחר מספר על צרותיו הכלכליות, ואנו מאחלים לו שיפור במצבו הפיננסי, שלישי משדר עצב ודיכאון, ואנו מנסים לחזק את רוחו ולרומם את נפשו. ברכותינו נובעות מהקשבה למילים ולשתיקות של האנשים שבסביבתנו, לדבריהם הנאמרים באמת, ולדברים שאינם נאמרים, אבל אנחנו יודעים לשמוע.

בראש השנה אנו מתפללים שנדע לשמוע את הקולות מתוך הקשבה אמיתית, סבלנות והכלה, ושנשכיל להשמיע קול נכון וכן שיביא מזור למצוקות האחר ויוסיף נדבך לתיקונה של החברה. זה היום למקד את העבודה הרוחנית שלנו בתפילה שכל העמים יקשיבו אלה לאלה, ובכך נתקדם לתכלית האוטופית לתקן עולם במלכות שדי.

הרב דר' רונן לוביץ הוא רב היישוב ניר עציון ונשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה'

תפילת היחיד לעומת תפילת ההמון. כוונות שונות בתפילת האדם

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד… וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה' וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ… פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְדֹוָד וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם. בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה'. (תהלים קב, יד-כג)

הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד 'תפילת הערער' וסיפיה דקרא בלשון רבים 'ולא בזה את תפלתם', וכן 'לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה' וכבר נדרש בויקרא רבה (אמור לג), גם כפל הלשון 'כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט'…

והעניין דראה המשורר ברוח הקודש דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם כולו, אמנם כוונת תפילה זו איננה שווה לכל אדם, יש אוהב ה' בכל לבו ומתפלל על כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפללים על זה כדיש שבזה ישוב ישראל על אדמתו, והבטחת ה' לאברהם אבינו בשעת מצוות מילה…ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, ואם כן תפילתו זו בלי לב הוא לגמרי, רק מצוות אנשים מלומדה. ואמר ברוח הקודש 'פנה אל תפלת הערער', אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים, מכל מקום ולא בזה את תפילתם של כל ההמון, אף על גב שתפילתם היא רק בשביל טובת עצמם, או מן השפה ולחוץ, מכל מקום 'אל כביר לא ימאס' תפילת הציבור הבאה יחד עם הערער.

(הנצי"ב מוולוז'ין: הרחב דבר דברים כו, טו, הערה א)

"ובכן תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך"… "ובכן תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם מן העובדה, כי בתודעה העממית של דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה אמת, לפיה כביכול יש לשם-יתברך יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם שקיים יחס מיוחד, אולם הוא מקבל ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות והמשימות המוטלות על ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עֵדֵי-ה' בעולם, לפעול לתיקון העולם במלכות שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן תן כבוד ה' לעמיך, תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה לגאולת ישראל איננה באשר הוא עם ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו כזה, אין כל יחס מיוחד אליו.

מכאן שראש השנה נועד לכל אדם שמבחינת תודעתו הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על עצמו לבדוק האם מסוגל הוא לעבוד את ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת 'ונתנה תוקף' עם תיאורי יום הדין בשמים, אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם הוגה ברעיון העילאי של תיקון העולם במלכות שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה בהגשמת רעיון זה, שעם ישראל נועד להיות נושאו בעולם.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)

קוראים מגיבים

ארץ-ישראל לעומת חוצה- לארץ

במאמרו ב'שבת שלום' פ' עקב מעמיד מנחם קליין, לעומת הזרם הפלסטינו- צנטרי במחשבת היהדות, ומייצגיו הבולטים ריה"ל ורמב"ן, את הרצף העקרוני- תיאולוגי העולה מסדרת עקב, ומן התורה בכללה, בין שהות ישראל במדבר לבין העתיד הצפוי להם בארץ-ישראל. על כך אבקש להעיר: ראשית, לעומת "הארץ הטובה" והמקודשת, היא ארץ כנען שמערבה לירדן, הארץ המובטחת לאבות "עד ים סוף" כוללת את חצי-האי סיני, שהוא גם ההמשך הגיאוגראפי הטבעי לארץ-ישראל; ריה"ל בכוזרי (ד, ג) מדגיש זאת. שנית ובעיקר: המסע במדבר סיני היה הכנה לקראת ארץ-ישראל, הן טכנית כדי להגיע ממצרים לארץ, והן רוחנית כדי להורות את המצוות שיקיימו בה ולחנכם (בהצלחה?) על ידי הניסים הגלויים במדבר לקראת ההשגחה הנסתרת בארץ. ממילא יש כאן רצף עקרוני מסוים. לעומת זאת, ארצות העמים שאליהן הוגלו ישראל עקב חטאיהם, מתוארים במקרא כולו בשלילה מוחלטת, כאדמה טמאה (עמוס ז, יז) שבה המציאות הדתית היא "ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן" (דברים כח,לו, ושם ד, כז). ירמיהו באגרתו אל גולי בבל מציע רק את התפילה הפרגמטית "ודרשו את שלום העיר (העיר ולא הממלכה הרשעה!) אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמ' כט, ז); וכמובן יתפללו למען שיבתם המהירה ארצה (שם, יג).

זאת התמונה המקראית. ברור שבמציאות הארוכה של גלות ופזורה , נשמעו בפי חז"ל ואחריהם, גם קולות אחרים, עד האמורא הבבלי שאסר לעלות משם לא"י (ברכ' כד ע"ב), ועד שהמוטיב האגדי של "שלוש השבועות" שאינו מצוטט בשום קודקס הלכתי, נהפך להלכה מחייבת. לעומת זאת, אמירות תנאיות ברוח המקראית, כגון "כל הדר בחו"ל כאילו אין לו א-לוה" ,וכן "כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתוב' קי ע"ב) הינם לרוב ציבורי הגולה דברי אגדה בלתי מחייבים. גם האיסור המפורש לתושב א"י לצאת לטייל בחו"ל (כגון בשו"ע או"ח תקלא, ד) נמצאו לו מתירים, שהלא ספק פקו"נ יש, לעמוד מול פיתויי ההצעות לעשות את חגי ישראל על אדמה טמאה, ובלבד שיהיה המלון גלאט-למהדרין עם שלושה בד"צים.

מנחם בן-ישר, משואות-יצחק

ומנחם קליין, כותב המאמר מגיב:

אם חצי האי סיני הוא חלק מארץ ישראל, הרי מאז חציית ים סוף הלכו בני ישראל בארצם. דבר זה מנוגד לכתובים. שנית, מכינה לקראת שירות שונה טפלה לשירות ומשנית לו. אכן, הכתובים בפרשה ובספר דברים נעים בין התייחסות מהותית שלילית לארצות שמחוץ לארץ ישראל, לבין התנהגות שלילית של הדרים בהם. עקרון ההתנהגות מבטל את ההבחנה המהותית בין ארץ ישראל לשאר העולם ומעמיד במקומה את הבחירה שעושים בני אדם. לבסוף, התפיסה שמסע בני ישראל בסיני היה הכנה לארץ ישראל היא פרשנות מקובלת, אבל ספר דברים כבר עמד על כך שבמבחן התוצאה זה היה כשלון כפול. משה אומר: "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" ויודע שכך יתנהגו גם בארץ ישראל.