נצבים תשע"ב (גליון מספר 766)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת נצבים

גליון מס' 766 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

יהי

רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. "טובה" יכול להיות גם על דבר רע

ח"ו, דכשם שמברכין על

הטוב מברכים על הרע (ברכות מ"ח ע"ב), וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (שם

ס ע"ב),

לכן מתפללים 'ומתוקה'.

(ספר פרדס יוסף על ויקרא כג,

כד)

 

 

שְׁלֹשָׁה

צְרִיכִין רַחֲמִים, וְאֵלּוּ הֵן, חֲלוֹם טוֹב, וְשָׁנָה

טוֹבָה, וּמֶלֶךְ טוֹב… שָׁנָה טוֹבָה, דִּכְתִיב, (דברים יא) "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ

בָּהּ, מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

(ברכות נה,

ע"א)

 

 

שלשה

צריכים רחמים וכו'. הא ודאי שכל דבר צריך רחמים, ואמנם הכוונה

באלו השלשה דברים שצריכים תמיד רחמים, אף שכבר זכינו להשיגם אכתי (מכל

מקום) תמיד צריכים רחמים. וחשיב מלך טוב, אף שכבר הוקם למלך איש טוב וחסד, מ"מ

צריך רחמים כיון ש'פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר

יחפוץ יטנו', וא"כ תמיד צריך רחמים שהקב"ה יטה לבבו לטוב (ויאריך שנותיו

וברכת מלכותו). וכן שנה טובה, אף שנכתבו בראש השנה לטובה, צריך רחמים כל

השנה שתשאר הטובה בשלימות,

ועל דרך שאמרו בראש השנה דף י"ז ע"ב עתים לטובה כו' הרי שהיו ישראל וכו' הקב"ה

מורידן שלא בזמנן וכו', ויליף

לה מהך קרא דמייתי כאן 'תמיד

עיני וגו". וכן חלום טוב, אף שכבר חלם חלום טוב צריך רחמים שיתקיים ולא תהא

בדיחותיה מפכחא ליה כדלקמן, וכן שימהר השם לקיימו, כי

לפעמים יש תוחלת ממושכה כ"ב שנים כדמסיק לקמן (ע"ב) שיצפה עד כ"ב שנים.

(רבי יחזקאל לנדא ,

("הנודע ביהודה") ציון לנפש חיה ברכות נה,

ע"א)

 

 

שנה טובה לכל

קוראינו לכל בית ישראל ולכל באי עולם

שנת שלום,

צדק ושלוה

תכלה שנה

וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

וכתבנו

בספר החיים, למענך אלוקים חיים

 

 

"לכל זמן ועת לכל חפץ"

אריאל פיקאר

"ארבעה

ראשי שנים הם…" (משנה ראש השנה א,א).

המסורת היהודית, כמו גם תרבויות אחרות, מגדירה נקודות ציון בזמן. על אף שיום רודף

יום ועונה מתחלפת בעונה, אנו לא חיים את חיינו ברצף מתמשך אלא עוצרים בתחנות הזמן:

בשבת ובחודש, בראשית השנה, בחגים וימי זכרון. לציון

נקודות הזמן השונות על פני השנה יש צורך ממשי. תחנות הזמן מאפשרות לנו ניהול תקין

של מערכות כלכליות וחברתיות. כך למשל קובעת המשנה את ראש השנה לענינים

ההלכתיים השונים: מעשר בהמה, נטיעות, שמיטה ומנין שנות המלכים.

אך

מעבר לכך, יש צורך אנושי, רגשי, בקביעת גבולות הזמן וחלקיו, תחנות הזמן מעניקים

משמעות לחיים שלנו. אנו זקוקים לאפשרות למקד רגשות מסוימים בזמנים מוגדרים לבל

יציפו אותנו בכל זמן. אם היינו חיים בכל שנה בתחושה של מתיחות מפני אימת הדין

כבימים נוראים, אך גם בתחושה של רגיעה, שלוה ושמחה כמו בחג הסוכות, אם היינו חשים

בכל יום את צער החורבן כבתשעה באב, אך גם את שמחת הנס והטבע כבפסח ופורים – היינו

חווים בלבול ופיזור נפש ורגש. התחנות בזמן היהודי מחייבות אותנו לעצירה ולמיקוד רגשי.

"בארבעה פרקים העולם נידון… בראש השנה – כל באי עולם עוברין

לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה א,ב).

הקביעה של המשנה כי ראש השנה הוא היום בו באי עולם נידונין

נועד למקד ולהגביל את החוויה המרוממת אך הקשה של חשבון הנפש המלווה את הימים הללו.

בתלמוד מופיעות גם דעות אחרות: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, רבי נתן

אומר: אדם נידון בכל שעה" (בבלי ראש השנה טז

ע"א). חסד עשתה עמנו המשנה שהגבילה את הדין ואת האימה המלווה אליו לראש השנה

ויום הכיפורים בלבד ובכך אפשרה לנו לחוות את חווית הדין אך גם להשתחרר ממנה ולעבור

לחוויות אחרות שמזמנים לנו ימים וחגים אחרים בשנה.

הזמן

מופקד בידנו, עלינו לתת לו משמעות ולא רק לאפשר לו לזרום, עלינו לעצור ולציין את חילופי

השנה והעונות, את החודשים והשבתות ואת ימי הזכרון

ההיסטוריים והלאומיים. אחד הביטויים להיותו של הזמן מופקד בידיו של האדם הוא ההלכה

בדבר קביעת המועדים. קידוש החודש על פי הראיה וקביעת בית הדין מאפשר טווח של

יומיים לקביעת ראש החודש שהרי חודשה של הלבנה הוא כעשרים ותשעה ימים וחצי ואי אפשר

לציין ראש חודש במחצית היום לפיכך יצוין ראש חודש פעמים ביום השלושים ופעמים

למחרתו. לכך חשיבות רבה בעיקר בחודש תשרי. כך למשל קובע התלמוד כי יש לעשות מאמץ

שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי או ביום ראשון "משום מתיא" ומפרש

רש"י: "להפריד שבת ויום הכפורים זה מזה, שלא יסריח מת שימות באחד מהן

שיהא ראשון, ולא יקבר לא היום ולא למחר" (בבלי ראש השנה כ ע"א).

הדרך לעשות זאת היא מפתיעה למדי. התלמוד מספר על תמרון עדות החודש כך שתתאים

לצרכים האנושיים – "שלח ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: הוו יודעין שכל ימיו

של רבי יוחנן היה מלמדנו: מאיימין על העדים על החדש שלא

נראה בזמנו לקדשו, אף על פי שלא ראוהו – יאמרו ראינו! (שם).

המסר של הלכה זו הוא שהזמן נתון לשליטתנו, אנו קובעים אותו ומענקים לו משמעות.

יתכן

וזהו פשרו של האירוע הדרמטי שהתרחש בבית דינו של רבן גמליאל כאשר הוא קיבל את

העדים אף שנדמו בעיני החכמים כעדי שקר ואף חייב את ר' יהושע לקבל את הכרעתו:

"שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך

ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך" (משנה ראש השנה ב, ט).

הכרעתו של רבן גמליאל נבעה כנראה מצורך אנושי או חברתי אף שנגדה את 'האמת'

האסטרונומית. (רמז לכך יש בראשית הסוגיה בתלמוד הבבלי (כה ע"א וברש"י שם)

"שקל קלא פתק ביה, אמר:

לאורתא בעינן לקדושי בך, ואת קיימת הכא? זיל איכסי!") ר' עקיבא מאשר את סמכותו של רבן גמליאל בהזכירו

לר' יהושע את הדרשה על המילה 'אתם' המופיעה שלוש פעמים

בפסוקי המועדים שבספר ויקרא "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר

תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא

כג, ד). ללא ניקוד יש לקרא את

המילה 'אתם' ולא 'אותם', המוקד אינו המועדים אלא האדם המקדש אותם: "אמר לו:

רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. – אמר לו:

אמור. – אמר לו: הרי הוא אומר ' אתם', 'אתם', 'אתם',

שלש פעמים, אתם – אפילו שוגגין, אתם – אפילו מזידין, אתם – אפילו מוטעין. בלשון

הזה אמר לו: עקיבא, נחמתני, נחמתני"

(בבלי שם).

קביעת העתים והזמנים היא

מעשה אנושי והיא מענה לצורך אנושי. אנו עוצרים את שעון הזמן המתקתק ומעניקים

משמעות לחיינו על פני האדמה.

אריאל

פיקאר – מנהל חינוכי, תכנית בארי מכון הרטמן

 

 

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ

מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ

הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית

וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל

עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה

אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ

הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה.

(דברים כט, כאכג)

 

א"ר יהודה בר' אלעאי:

שבע שנים היתה ארץ ישראל בוערת בגפרית ואש, שנאמר גפרית

ומלח שרפה כל ארצה, ומה שהיה לאלהים ליפרע מירבעם וחבריו כבר פרע מהן באותן שבע שנים, הוי אפילו ירבעם

בן נבט וחבריו חיים לימות המשיח, ומי גרם להם להינצל מדינה של גיהנם?

קבורת ארץ ישראל, שנאמר 'וכפר אדמתו עמו'.

(ילקוט שמעוני תהילים רמז תתעד)

 

…העיקר כפירוש הרשב"א, שאם

נתן ה' יתברך הארץ על מנת שישמרו בריתו, אם כן, כשיעברו, בטלה המתנה, שכיוון

שבטל הברית, תו הדרא (בטלה) המתנה של הארץ. וזה

שאמרו, שבעת הוציאו אותם ממצרים, כרת עמהם ברית ויכלו

לטעון טענת אונס (כפה עליהם הר כגיגיגת), לכן בטלה

המתנה. לכן שפך אפו וחמתו על הארץ לבד, לא כסדום שאבדו עם הארץ, וישליכם אל ארץ

אחרת, שיהיו מתנודדים וגרים בארץ לא להם כיום הזה, שהוציאם ממצרים ואותם לא השמיד.

לכן, כשישובו ככל הגוים..כמו שקיבלוה בימי אחשורוש, אז

ישוב ויקבץ אותם מכל העמים כי יהיו 'בכל לבבך' בלא שום אונס.

(ר' מאיר שמחה מדווינסק: משך חכמה כט, כד-כה)

 

 

"לא בשמים היא"

'לא בשמים היא ולא מעבר לים היא' – לא

בשמים היא: שאם בשמים היא, אתה צריך לעלות אחריה ואם מעבר לים היא, אתה צריך לעבור

אחריה.

(בבלי עירובין נה, ע"א)

 

שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של

משה. אמרו לו ליהושע: שאל. אמר להם: 'לא בשמים היא'. אמרו לו לשמואל: שאל. אמר

להם: 'אלה המצות' – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה.

(בבלי תמורה טז, ע"א)

 

כתיב בתורה 'לא בשמים היא לא מעבר

לים היא' – 'לא בשמים היא': לא בגסי רוח היא מצויה 'ולא מעבר לים היא': לא

במהלכי למעבר לים. ולפיכך אמרו חכמים: ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו 'הוי

ממעט בעסק ועסוק בתורה'. דברי תורה נמשלו למים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' לומר לך

מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן

מתקבצין אל מקום אשבורן, כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא

ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי

הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו

עוסק בתורה.

וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא

יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה

לעצמו ונוטל חייו מן העולם, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים 'כל

הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' ועוד צוו ואמרו 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם

ולא קורדום לאכול מהם' ועוד צוו ואמרו 'אהוב את המלאכה ושנא

את הרבנות' וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון

וסוף אדם זה מלסטם את הבריות.

(טור יורה דעה סימן רמו)

 

"אשר ירשו אבתיך

וירשתה": לפי הפשט, משום שנשתנה חלוקת הארץ בימי חזרה שלישית לא כחלוקת

יהושע, משום כך הרי זה ירושה אחרת.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין על דברים ל, ה)

 

 

"ושב

ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך

מכל העמים"

או יאמר כי ישראל אשר המה בשבי

שמשתוקקים אל ארץ ישראל ורוצים לברוח מחוצה לארץ כמבור

השבי המה ישיב מקודם. "ורחמך ושב וקבצך מכל

העמים…" המה הישראלים אשר מצאו קורת רוח בארץ נכריה

ובטל מהם התשוקה לארץ הצבי גם הם יקבצם השם וישיבם אחרי זה.

("משך חכמה" לרב מאיר שמחה מדוינסק

דברים ל, ג)

 

 

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן השפלת האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, אבל באמת

בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב ממקור קדוש, מאברהם אבינו עליו השלום, שאמר (בראשית

יח): "ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר- אלו ימות המשיח

שעליהם אמר דוד (תהלים מד) 'כי שחה לעפר נפשנו'.

 (ספר תולדות אדם ל רבי

יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י.

עגנון "ימים נוראים, עמ' קלד)

 

 

אימתי

דינו של אדם?

בארבעה פרקים העולם נידון: …בראש

השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היוצר

יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'.

(משנה ראש השנה א, ב)

 

תניא: הכל

נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם

נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום

הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב

ז) 'ותפקדנו

לבקרים'.

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל

שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

(בבלי ראש השנה טז,

ע"א)

 

אין ספק שדעתו של רבי נתן היא

ההכרה הדתית העמוקה ביותר, הוי אומר, בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע בחיי האדם, הריהו עומד

לדין, ולמעשה – האדם על-ידי מעשיו, מחדליו, הכרעותיו והחלטותיו שבכל רגע ורגע,

יוצר לעצמו את הדין בו הוא מועמד, והם הדנים אותו לאלתר.כאן עלינו להבין משמעות

דברים אלה, שהרי אם האדם נידון בכל יום, במה אם כן נבדל ראש השנה מכל יום אחר? ואם

אדם נידון בכל שעה, מהו בכלל כל הרעיון הזה של תאריך וזמן מסוימים שנקבעו כיום

דין?

…האדם עומד לפני ה' תמיד,

וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת האדם את עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו

התמידי לפני האלהים, הרי אין רגע בחייו בו אין הוא עומד

לדין, ולכן מה עניין ראש השנה כאן?

על רקע דברים אלה נוכל לומר

כי ראש השנה איננו יום הדין, אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון

תרועה" שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד.

בזה לא נאמר שיש כאן חריצת

גורלו, אלא זהו אותו דין על פיו נעשה האדם צדיק או רשע.

(י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 165)

 

 

תפילת

היחיד לעומת תפילת ההמון. כוונות שונות בתפילת האדם

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד… וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה' וְכָל

מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ… פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן

וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ. כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם אֶל

אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן

שֵׁם יְדֹוָד וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלִָם.

בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת

ה'. (תהלים קב, יד-כג)

הדקדוק מבואר, שהחל בלשון

יחיד 'תפילת הערער' וסיפיה דקרא

בלשון רבים 'ולא בזה את תפלתם', וכן 'לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה' וכבר נדרש בויקרא רבה (אמור לג), גם כפל הלשון 'כי השקיף

ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט'…

והעניין דראה

המשורר ברוח הקודש דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בראש

השנה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם כולו, אמנם כוונת תפילה זו

איננה שווה לכל אדם, יש אוהב ה' בכל לבו ומתפלל על כבודו יתברך שיתגדל, ויש

מתפללים על זה כדיש שבזה ישוב ישראל על אדמתו, והבטחת ה' לאברהם אבינו בשעת מצוות

מילה… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה, ואם כן תפילתו זו בלי

לב הוא לגמרי, רק מצוות אנשים מלומדה. ואמר ברוח הקודש 'פנה אל תפלת הערער', אותו

יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד שמים, מכל מקום ולא בזה את

תפילתם של כל ההמון, אף על גב שתפילתם היא רק בשביל טובת עצמם, או מן השפה ולחוץ,

מכל מקום 'אל כביר לא ימאס' תפילת הציבור הבאה יחד עם הערער.

(הנצי"ב מוולוז'ין: הרחב דבר דברים

כו, טו, הערה א)

 

 

 

הודעה חשובה לקוראינו

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום

תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת

לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות

בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה,

בעברית ובאנגלית,

אנא,

שילחו את

המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלום

נתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס,

הקדשת גיליון

וכו')

אנא,

פנו למרים

פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                          עוז ושלוםנתיבות שלום