וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים

 אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

שָׁמָּה. (דברים ל, ג)

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ – היה לו לכתוב 'והשיב את

שבותך'! רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין,

הכתבי גאולה לעצמו – שהוא ישוב עמהם (מגילה כט), ועוד יש לומר שגדול יום

קיבוץ גלויות, ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו,

כענין שנאמר: ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל, ואף בגלויות שאר האומות מצינו כן.

(רש"י

שם, שם)

ושב – לשון השקטה והנחה, כמו 'בשובה

ונחת תושעון' (ישעיה ל, ט"ו), והטעם שאז ישקיט הגלות ויניח לך

מכל צרותיך.

וקבצך מכל העמים – זה לא נתקיים עדיין, כי בבית

שני לא היה שם קיבוץ גלויות מכל העמים, רק אנשים מעט, מ' אלף זכרים שעלו מיהודה

ובנימין, ומן הנלוים אליהם מבבל, אבל מעמון ומואב ומצרים ויון וצרפת וספרד וארצות

המערב שהיו שם יהודים מפוזרםי מחורבן בית ראשון, לא עלו לבית שני, כי אם מאותם

שהיו בבבל בלבד, לפיכך אין ספק שהקיבוץ הזה מכל העמים זכר כאן הוא לעתיד במהרה

בימינו

 (רבי יצחק שמואל רג'יו, איטליה

מאה ה-19)

הגלוי שבסתר

דליה מרקס

וצופיה נובק

המשנה עוסקת בשאלה מי יוצא ידי חובת שמיעת שופר בראש השנה

(ומגילה בפורים). בין היתר נאמר בה:

וכן מי שהיה עובר אחורי

בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כיון לבו יצא

ואם לאו לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו" (ראש השנה ג,

ח).

המשנה אינה שואלת על כוונת הלב (או כיוון הלב?) של יושבי בית

הכנסת – חזקה עליהם שאם הם שם, כיוונו את לבם. היא שואלת על מי שעובר מאחורי

בית הכנסת ומסיבה כלשהי אינו יכול או אינו חפץ להיכנס אליו. האם יש לציבור אחריות

כלפיו? מיהו זה שעובר מאחורי בית הכנסת? מדוע אינו בא בשעריו? ובכלל, אם הוא אינו

בא בקהל מדוע הוא בוחר בכל זאת לעבור מאחורי בית הכנסת בזמן התקיעה? מי האדם

שהמשנה העלתה על דעתה?

במקום שבו מצמצמת המשנה, מרחיבה מעט התוספתא ובה נאמר: "רועה

שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת" (ראש השנה ב,

ז). כאן באים שני מקרים שונים בתכלית – הרועה, שאינו מפסיק את שגרת החולין

שלו ועובר עם צאנו מאחורי בית הכנסת והחולה המוטל(!) שם, וניתן להניח שמדבקותו

הרבה יצא ממיטת חוליו ועבר שם. האחד נוהג ביום הקדוש כבכל יום והשני עושה מאמץ עליון

לקיים את המצווה. ועדיין, נשאלת השאלה מדוע החולה מוטל בחוץ ואינו נמצא עם הקהל

בבית העדה?

גם כאן כוונת (או כיוון) הלב היא הגורם הקובע אם אדם יצא ידי

חובתו אם לאו, וכמאמר התוספתא: "שאין הכל הולך אלא אחר כונת הלב" (שם). אבל כיצד

ניתן להבין את "כיון לבו" – האם הכוונה לשמיעת השופר (במובן האקוסטי

פיזיולוגי של הדבר), האם הכוונה היא לצאת ידי חובת המצווה או שמא מדובר בכוונת הלב

במובן העמוק של הדבר כמאמץ מנטלי וכביטוי אמוני?¹ המשנה הבאה החותמת את

הפרק עוסקת בבירור בכוונת הלב במובן העמוק והתובעני של המונח.2 החוקר יונה פרנקל קבע שבכך היא מציבה חלופה

דתית למשנתנו, המציגה את המינימום ההלכתי הנדרש.³ לענייננו כאן, חשוב שהמשנה

עוסקת במעשה שנעשה בתודעתו של האדם בזיקה לקהל אבל בלבו, באופן פרטי.

המתח בין הפרטי והציבורי-לאומי, בין הסמוי ובין הגלוי נמצא גם

בפרשתנו. בראשה הקריאה:

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם

כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם

כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב

עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים כט, 10-9).

לא רק עם הניצבים נכרתת הברית – בדרך כלל מפורש הפסוק הזה:

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ

הַיּוֹם" (14), כדובר על הדורות הבאים אבל ניתן להחילו גם על אלה

שבוחרים לא להתייצב בקרב הציבור (במשפחות אחדות נוהגים להוסיף להגדה של פסח בן

חמישי, הבן היהודי האובד, זה שאינו איתנו השנה, ומי ייתן ובשנה הבאה יצטרף אלינו).

מי שאינו "פה עמנו היום" הוא אולי זה שאינו יכול להיכנס לבית הכנסת אבל

אינו מסוגל גם לעוזבו כליל. הוא עובר מאחוריו בעת התקיעה בשופר – נוכח ונפקד, יכול

ולא יכול, רוצה ומסרב.

בהמשך באים דברי איום כלפי "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה

אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ" (17). גם כאן

הקריטריון הוא מה פנימי, מה שמתרחש בלב, גם אם הנפקא מינא הוא מעשי. מה אחריות

הציבור כלפי אלה שלבבם פונה? על מעשים לא ראוים על הציבור להגיב, זהו ביטוי של

הערבות ההדדית של ישראל אבל מה לגבי חטאים שבלב?

המסורת היהודית מכירה בכך שיש דברים שאינם מסורים לנו. על

הפסוק: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם

לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (28) שבפרשתנו

נתלו תלי תלים של פרשנויות ישנות וחדשות. בין היתר נאמר במדרש:

רבי אומר: להודיע שבחן

של ישראל, שכשעמדו כולן על הר סיני לקבל התורה השוו כולם לב אחד לקבל מלכות שמים בשמחה.

ולא עוד, אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה. ולא על הנגלות בלבד נגלה הקב"ה עליהם

לכרות ברית עמהם, אלא אף על הסתרים. אמרו לו: על הגלויים אנו כורתים ברית עמך, ולא

על הסתרים. שלא יהא אחד ממנו חוטא בסתר, ויהא הצבור מתמשכן (מכילתא דרבי ישמעאל,

יתרו, בחודש, ה).

בני ישראל מוכנים "למשכן את עצמם" ולהיות ערבים

למעשי כל בני העדה הגלוים אבל הם מסרבים לקחת אחריות על "הסתרים", על העניינים

שבלב, שעליהם אין הם יכולים להשגיח ולפקח. דומה שרבות מבעיותינו בחברה הישראלית

נובעות מכך שיש הסבורים שהם ממונים על ה"נסתרות" ומשימים עצמם שופטים של

מה שבין אדם ובין קונו. כאן רצינו להתייחס לממד אחד ביחס שבין ה"נסתרות"

ובין "הנגלות", רצינו להידרש לעניין פרטי שיש לו משמעות רחבה יותר.

האירועים הקשים שאנו שומעים אודותיהם בעת האחרונה של התעללות

בילדים על ידי הוריהם ואף על מקרים קיצוניים של רצח של הורים את ילדיהם מעמידים את

כולנו מול הזוועה האיומה ביותר שאפשר להעלות על הדעת – כיצד יוכל אדם לפגוע לרעה

בפרי בטנו שעל שלומו ובטחונו הוא מופקד? תגובות ההלם גואות באתרי החדשות ובטוקבקים,

גננות ושכנים מצהירים שאי אפשר היה לדעת ושהכל במשפחה נראה היה טבעי ונורמלי

והשוטרים מגיבים בחוסר אונים. אכן כן, למרבה הצער לא תמיד אפשר לצפות מעשים נוראים

כאלה ולמנוע אותם. אבל האם אין ממד של אחריות חברתית לתופעות איומות שכאלה? והלוא מעשי

האלימות הקשה והרצח אינם אלא קצה הקרחון של משפחות אומללות וחסרות אונים. פנים

רבות לאחריות החברתית הזו. כאן נבקש לעמוד על פן אחד מהם.

בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "סרוגים" שואל ילד קטן

וחמוד את יפעת, צעירה מוכשרת שעברה בגפהּ לישוב ליד ירושלים: "אמא של מי

את?" כשהיא עונה לו במבוכה: "אמא של אף אחד", עונה הילד בשאלה חדשה:

"למה?" עתים נראה שהלחץ החברתי בישראל להביא ילדים לעולם – הפרסומות,

המסרים הגלוים אבל בעיקר הסמוים בתקשורת ובשיח היומיומי (ואין אנו נותנים דעתנו

עליהם עד שאנחנו שוהים במדינות שבהן אין הדבר כך) יוצרים נורמה מחייבת להקמת משפחות

ולהבאת ילדים לעולם ולחברה, שבניה ובנותיה אינם ערבים עוד זה לזו כפי שהיה ראוי

לקוות.

"ילדים זה שמחה", את זה ידענו היטב עוד לפני שירו של

יהושע סובול. זו הברירה הטבעית והרצויה לרובנו. אבל לא לכולנו. הדחיפה להקמת משפחה

בצד ירידה מתמדת של הערבות ההדדית בחברה שלנו עשויות לגרום לאחדים, לחלשים ולעזובים

למעשי אימה איומים שעליהם אנו מתוודעים בתקשורת אבל גם לאינספור למעשי אימה

"קטנים" ויומיומיים שעליהם אין אנו שומעים כלל.

האם כל אישה צריכה להיות "אמא של מישהו" גם אם היא

אינה מסוגלת לכך? האם הקריאה: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מה,

18) כפי שהובנה על ידי חז"ל, דוברת בלשון כללית או מחייבת כל אישה וכל

איש? האם אף המצווה הראשונה בתורה צריכה להיות מובנת באופן גורף? זאת ועוד – האם

גישה המעודדת חיי משפחה צריכה להתמצות במימון טיפולי פוריות מבלי יחס של ערבות

ואחריות לילדים במשפחות חלשות? שהרי אם "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", הרי שקיום

המצווה אינו תלוי רק ביכולת ההולדה אלא גם ביכולת להעניק ולקיים חיים של משמעות

וביטחון.

בין החטאים שמונה חיים נחמן ביאליק בווידוי (ספק רציני ספק

ציני) שכתב, נאמר: "על חטא שחטאו לפני [אבותי] בַּגלוי שבסֶתר".⁴

אמנם "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ" אבל גם בַּסתר יש ממד שמחייב את

היחיד ואת הציבור בהתייחסות, כאלה הם למשל הפשעים הנעשים בסתרי בתים על ידי אנשים

נואשים ובודדים. חברה בריאה היא חברה שמתירה לפרטים החיים בה את

"הנסתרות" ללא התערבות ומאידך מגלה אחריות הדדית. אנו, לעומת זאת, נוטים

להימנע מהתערבות במצבים הזוקקים זאת ובה בשעה נוטים מתערבים ברגל גסה במקומות שהם

מקדשו של היחיד (או של המשפחה).

לקראת פרוס

השנה החדשה נבקש ללמוד לאמץ אלינו גם את מי שבוחר לעבור מאחורי בית הכנסת ואת מי

שאינם מצליחים לבוא בקהל ולכבד את הבחירות של מי שאינם יכולים או מעוניינים ללכת

בתלמים מוכרים וידועים.

1.  ראו בבלי ראש השנה כח, ע"ב; הטור,

אורח חיים, סימן תקפ"ט.

2. "וכי ידיו של

משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה… אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי

מעלן, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים, היו מתגברין ואם לאו היו נופלים…".

3.  י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, הרצליה 1991, עמ'

484 – 485; הנ"ל, "האגדה שבמשנה", מחקרי תלמוד, ג:ב, י' זוסמן וד' רוזנטל

(עורכים), ירושלים תשס"ה, עמ' 678.

4.  ח"נ ביאליק, אגרות, כרך א', תל אביב

תרצ"ח, עמ' כא.

ד"ר

דליה מרקס, נמצאת השנה כמרצה אורחת באוניברסיטת פוטסדם ובגייגר קולג' בברלין

צופיה

(זוסיה) נובק, סטודנטית מתקדמת (מגיסטר) באוניברסיטת פוטסדם.

ומל ה' אלהיך את לבבך – זהו שאמרו (שבת קד א) 'הבא לטהר מסייעין אותו' – מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך

והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם

לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש

ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו

ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב

הוא שלא יחמוד ולא יתאוה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון,

שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית

(ב

ט)… וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי

את אשר בחקי תלכו', והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו

(שבת

קנא ב) 'והגיעו שנים אשר תאמר אין

לי בהם חפץ' (קהלת יב א )

– אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל

יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים

בחֵפץ.

(רמב"ן דברים

ל, ו)

…מדברי הרמב"ן משתמע שהוא מבין את לשון

הכתוב, במובן שגאולת האדם תהא בכך שלעתיד לבוא ישוחרר האדם מחובת הבחירה, וכאילו

נאמר שהאדם יהא פטור מאותו צו גדול של 'ואהבת את ה' אלוהיך וכו'…', זאת משום

שדבר זה יהא טבוע בלבו מטבעו…אולם הבעיה גלומה בעובדה שהתורה לא ניתנה לימות

המשיח אלא ניתנה לימי חיינו בעולם הזה, בו אין אנו יודעים אם האדם מסוגל

לבחור, אולם יחד עם זאת אנו יודעים יפה מאד שהתורה מצווה עלינו לבחור.

עולמנו רווי מאבקים של האדם עם עצמו, ואשר מהם

מתחייבים גם מאבקים בינו לזולתו, ובנושא הגדול של תפיסת והבנת הטוב והרע, ידוע

לכולנו כי בני אדם שונים מכריעים הכרעות ומחליטים החלטות בכיוונים שונים ואף

מנוגדים, אולם כאמור דווקא העולם הזה הוא-הוא עולמה של התורה, ולא העולם האוטופי

של 'ימות המשיח'; ובעולמנו כמות שהוא על כל הקונפליקטים שבו, מקבלת התורה את

משמעותה האמונית, ואין לנו שום מושג והבנה, מהי בכלל משמעות הביטוי המליצי 'ימות

המשיח'.

(י.ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 909)

"לא בשמים

היא"

שלוש המילים האלה "לא בשמים היא" מגינות על התורה

מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או

התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה. מאז נחתמה התורה ביד משה אפשר ללמוד

אותה רק בחכמה ולא בנבואה. רק לחכמה הנלמדת מן הכתב והקבלה ולא לנבואה המושגת

בהשראה עליונה יש תוקף ביחס ללימוד התורה וקיומה…

(מתוך

פירוש הרש"ר הירש על דברים ל, י"ד)