כִּי הַמִּצְוָה

הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם

לֹא נִפְלֵאת הִוא

מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם

הִוא,

לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה

לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

 (דברים ל, יא-יב)

לא בשמים היא – שאילו

היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללמדה.

(רש"י שם, שם)

לא בשמים

היא – תכן לפרש כי מפני שהתורה הזאת היתה בשמים, יאמר מעתה לא

בשמים היא, שכבר הורדתיה לכם משם, ומלת היא תרמוז כי החכמה העליונה בשמים.

(רבנו בחיי שם, שם)

לא בשמים היא – שאין

הקב"ה מצוה לכם דבר שאין אדם יכול לעשותו אלא אם כן עולה לשמים, וזהו דבר

נפלא.

 (רבי יוסף בכור שור

שם, שם)

לא בשמים

היא – כי השמים הם מופלאים מבני אדם.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

וזהו ענין

ר' יהושע עם ר' אליעזר בבבא מציעא (דף נ"ט

ע"ב), כי אף ע"פ שר"א היה מופלג בחכמה יותר מכולם, עד

שיצתה בת קול ואמרה 'מה לכם אצל ר"א שהלכה כמותו בכל מקום', עמד ר' יהושע על

רגליו ואמר 'לא בשמים היא', כלומר שאע"פ שהאמת יהיה כדברי ר"א,

אין ראוי שנניח דברי המרובין לעשות כדברי היחיד, כי כבר ניתנה לנו תורה על הר

סיני, שכתוב בה 'אחרי רבים להטות' ואם בדבר אחד נעשה כדברי היחיד ונניח דברי

המרובין, יתחדש מחלוקת גדולה בישראל בכל דור ודור, כי כל יחיד יבוא לחשוב שהאמת

אתו ויעשה כדבריו הלכה למעשה, ובזה תפול התורה בכללה, ועל כן ראוי שלא נניח הדרך

הכולל, שהוא ללכת אחר הרוב ולהניח דברי היחיד או דברי המעטים, ובלבד שיהיו הרוב

דעת החכמים, לא רוב דעות ע"ה, לפי שההמון ועמי הארץ נפתים לדבר שאינו עד

שיבואו להעיד עליו ולומר שהוא כן.

 (רבי יוסף אלבו: ספר העקרים – מאמר שלישי פרק כג)

לא בשמים? כן בשמים?

פנחס לייזר

באחד הפסוקים המרכזיים

בפרשת נצבים, נאמר על התורה (דברים ל, יב ):

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא

לֵאמֹר: 'מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ

אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה'.

אנו רגילים לקרוא את

חלקו הראשון של הפסוק בהקשר של דברי רבי יהושע (בבא מציעא נט,

ע"ב) בסיפור על תנורו של

עכנאי, ע"פ רבי ירמיה:

'לא בשמים היא.' – מאי

(דברים

ל') 'לא בשמים היא'? – אמר רבי

ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני

בתורה (שמות כ"ג) 'אחרי

רבים להטת'.

לעומת זאת, רש"י

מתייחס לפסוק כולו וכותב (בעקבות התלמוד במסכת עירובין נה, ע"א):

שאילו היתה בשמים,

היית צריך לעלות אחריה וללומדה.

קל לנו להבין את

הכרזתו הדרמטית של רבי יהושע במסכת בבא מציעא ולהזדהות איתה, אך מה נעשה עם דברי

רש"י, שגם הם מבוססים על מדרש חכמים?

ברמה הארצית

והמעשית, לגבי קבלת החלטות הנוגעות לחיינו כבני אדם, אולי נכונה קריאתו של

רבי יהושע; בית המדרש אינו יכוללהתנהל ע"פ בת קול או אותות שמימיים אחרים,

אלא ההכרעות מתקבלות ברוב דעות אחרי דיון בין החברים בבית המדרש.

אך אולי דברי הגמרא

במס' עירובין שאומצו ע"י רש"י מתייחסים לרובד נוסף: לפעמים, כדי להגיע

ל"אמת", צריך "לעלות לשמים", כלומר צריך להתעלות מעבר לשאלות

של הכרעה, ולצאת למסע אל הלא נודע, לפתֵח לזמן מה תודעה טרנצנדטית.

האם יש להתייחס לאירועים בחיינו כאל תופעה מובנת, "טבעית" (=לא

בשמים)? או שמא יש כאן תופעה "מן השמים", מעין "בת קול" המנסה

לומר לנו משהו? ואולי בעצם ניתן להסתכל למשל על לידה או על כל תופעה טבעית רגילה

או חריגה בשני האופנים; מדעית, ניתן להסביר איך קרה הדבר, אך האם

יש לנו איזושהי דרך להבין למה הדבר קרה? כאשר עוסקים בלמה,

אנו עשויים/עלולים להיגרר למחוזות שונים, בעיקר אם הסיבה האמיתית אינה ידועה.

מאז שחוויתי מקרוב ארועים בלתי צפויים, מחשבותיי ורגשותיי נעות בשני

צירים, לעתים מקבילים, ולעתים מתקיים גם מפגש ודיאלוג בין הצירים. תוך כדי כתיבה

התחלתי לחשוב על המילה "ציר" ומובניה השונים; האם הצירים

שמחשבותיי ורגשותיי נעו ביניהם כואבים? ואולי יש בשני המקרים מימד של יצירה,

ולעתים בתהליך היצירה יש כאב. אולי גם כך ניתן להבין את המשמעויות של

"משבר"; האישה 'יושבת על משבר' בלידה, ומשבר יכול בהחלט להוליד ולהצמיח.

שלהי אלול היא תקופה

זו של רחמים, סליחות וחשבון נפש משמעותית מאד. מאידך – אך אולי לא מאידך בכלל – כבר

שנים רבות אני מאמין שחשבון נפש אמיתי אינו צריך לעסוק ב"למה זה קרה לי?",

וזאת מכיוון שלרוב לא נוכל באמת לדעת, ואף אם היינו יכולים לדעת, "הכרה שכזו

אינה מביאה טובה לבעליה, אלא מביאה צער וחרטה", כדברי עגנון (המלבוש), אלא

אולי השאלה הנכונה יותר היא: "איזו משמעות אני יכול לתת למה שקרה לי, ומה אני

יכול ורוצה לעשות עם זה" ואולי מתחבר הדבר למחלוקת הידועה בין בית הלל ובית

שמאי:

שְׁתֵּי שָׁנִים

וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים, נוֹחַ לוֹ

לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים, נוֹחַ לוֹ

לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא.

נִמְנוּ וְגָמְרוּ,

בְּמַעֲשָׂיו.

לעתים קורים דברים

שהיה עדיף לנו לולא היו קורים כפי שקרו, אך מכיוון שקרו, יש מקום להתבונן במשמעותם

של דברים, "למשמש" מכוון לעתיד.

האם זה אומר שיש למחוק

את העבר ולא להתייחס אליו? ברור שלא; השאלה היא אם להפוך את החפירה

"הארכיאולוגית" בעבר לעיסוק אובססיבי שלא יוביל לשום מקום ולא יקדם שום

מטרה. העבר חשוב אך ורק בגלל השלכותיו על ההווה ועל העתיד ובמידה וברור שדבר לא

רצוי אירע בגלל החלטה לא נכונה שקיבלנו, חשוב לנו להכיר בטעות, להודות בה

ולקבל החלטות נכונות יותר בעתיד.

יאמרו לי: כל מה שקורה

נובע ממשהו שעשינו או לא עשינו ואף יביאו פסוקים או מאמרי חז"ל התומכים בעמדה

זו. בעיניי, עמדה זו נובעת מחוסר יכולתנו להכיל מצבים עמומים או מצבים בלתי

מוסברים, ומכאן הצורך "להסביר" כל תופעה, כדי שלא נצטרך להתמודד עם עולם

כאוטי.

אני מעדיף לראות במה

שקורה אתגר הנועד (או המאפשר) להפיק מאיתנו חלקים שאינם באים לידי ביטוי במצבים

שגרתיים.

בסך הכל, בכל

הרמות, אנחנו חיים בעולם בו יש לא מעט אי-וודאות והאתגר העומד בפנינו הוא איך מצד

אחד להמשיך לתפקד ולעשות את מה שנכון לנו לעשות ויחד עם זאת, למצוא משמעות גם

בעולם הבלתי מובן.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר

יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת

הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה

כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת

סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.

(דברים

כט; כא-כב)

לוּלֵי

ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.

(ישעיהו א, ט)

לולי הותיר לנו שריד –

מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו. כמעט כסדום היינו

– כולנו כָּלים.

 (רש"י

ישעיהו א, ט)

כמהפכת

סדום ועמֹרה – השווה ענשם לעונש סדום, לפי שחטאם דומה לחטא

אנשי סדום.

 (רבי

יצחק שמואל רג'יו דברים כט, כב)

…ועל דעת רבותינו (עיין סנהדרין קט א) היו באנשי סדום כל מדות רעות, אבל

נגמר דינם על אותו העון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עון יותר

מכולם, וגם כי כל העמים עושים צדקות עם ריעיהם ועם ענייהם, לא היה בכל הגוים כסדום

לאכזריות.

ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא

מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה

וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. ושממו עליהם השמים והארץ והושחתה

הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו, וראה הקב"ה שיהיה לאות לבני מרי

לישראל העתידים לירשה כאשר התרה בהן 'גפרית ומלח שרפה כל ארצה כמהפכת סדום ועמורה אדמה

וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו' (דברים כט כב). כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא

עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'.

(רמב"ן בראשית יט, ה)

הנסתרות לה' אלהינו. ואם תאמרו מה בידינו לעשות אתה

מעניש את הרבים על הרהורי היחיד שנאמר פן יש בכם איש וגו' ואח"כ 'וראו את

מכות הארץ ההיא 'והלא אין אדם יודע במטמוניו של חבירו! אין אני מעניש אתכם על

הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע

מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על

הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר

עיבל ונעשו ערבים זה לזה.

(רש"י דברים כט, כח)

הנסתרות לה' אלהינו – על דעת המפרשים, יאמר כי השם

אלהינו לו לעשות משפט בעובדי עבודה זרה בסתר, כי כל התעלומות גלויות לפניו,

והנגלות עלינו ועל בנינו לעשות להם את כל דברי התורה הזאת, להכות עובדי עובדה זרה

כדין התורה וגם כפי המדרש (סנהדרין מג ב') כן הוא: ודעתי בדרך הפשט, כי

"הנסתרות" הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו 'שגיאות מי

יבין מנסתרות נקני' (תהלים יט יג), יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין

לנו בהן עון אשר חטא, אבל הנגלות שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל

דברי התורה הזאת חוקת עולם, שכך קיבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות

עולם, ולפי שהביא באָלָה לעשות כל המצוה, הוציא מן החרם העושה בשגגה, שלא יתקלל באָלָה

הזאת ודברי אונקלוס מטין כן, שאמר דמטמרן קדם (לפני) ה' אלהנא, ואם כדברי

המפרשים ראוי לו לומר דמטמרין לה' אלהנא.

 (רמב"ן שם, שם)

…ושמעתי בשם הרמב"ם ז"ל בפירוש

פסוק זה, הנסתרות לה' אלהינו, יאמר סודות התורה הנסתרים וטעם המצוות לה'

יתעלה הם, ואם יזכה אדם שיקח אוזנו שמץ מנהם בידיעת שורש המצוה ועיקרה בנסתר שבה

אל יפטר בכך מן הנגלה שלא יעשה המצוה בענין גופני, אין לו להמנע מזה, שהרי הנגלות

לנו ולבנינו לעשות. והפירוש הזה בעצמו שוהם יקר וספיר, אבל אינו בענין הפרשה.

 יתכן

לפרש הנסתרות לה' אלהינו, כי מפני שהזכיר בפסוק של מעלה 'ויתשם וישליכם אל ארץ

אחרת כיום הזה', וגלות הנדחים והנפוצים הוא ארוך ביותר, והקץ סתום ונעלם ונסתר,

לכך סמך מיד ואמר 'הנסתרות לה' אלהינו', כלומר אין לנו בו שום ידיעה כי הוא

ענין נסתר לה' אלהינו לבדו ואין אתנו יודע עד מה, 'והנגלות לנו ולבנינו',

כלומר כשיהיו אותן הנסתרות נגלות לנו ולבנינו עלינו לעשות את כל דברי התורה הזאת.

ולימדנו הכתוב הזה כי תורתנו קיימת לעולם, לא תבטל בזמן מן הזמנים, ואפילו בזמן

המשיח, וקיום תורת משה שווה בכל זמן, בין בזמן הנסתרות שהוא הגלות

בין בזמן הנגלות שהיא הגאולה. ומזה דרשו חז"ל (ברכות

יב ע"ב)

'ימי חייך' (דברים טז, ג), העולם הזה, כל ימי חייך

– להביא לימות המשיח. ועם הפירוש הזה יהיה הפסוק מכוון ונקשר עם מה שהזכיר בפרשה

למעלה ולמטה.

(רבנו בחיי שם, שם)

שנת השמיטה

מיועדת להביא שלום ושוויון

וזהו גם כן טעם הקהֵל זה, כי נוסף על

לקיחת ד' מינים אלו ביום ראשון של חג, צוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע

שנים, כי שנת השמטה גורם גם כ ן ההקהל והשלום על-ידי שלא יזרע

ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת

שנת השבע כבעל

הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת 'שלי שלי' זה אומר 'כולה שלי' וכל זה אינו

כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום.

וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו, הנה ביום א' של

חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום וזהו ענין ההקהֵל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא

לפניהם מן 'אלה הדברים' בדברי כבושים ותוכחות.

(כלי יקר דברים לא

, יב)

"ממרים הייתם עם ה'… עד היום"

ואומרו היום,

רמז שאין לו עוד עמהם אלא יום זה, ופשט הכתוב הוא עד היום. ואומרו הייתם,

לשון עבר, כי אפשר שהרהרו תשובה באותה שעה, וכדין המקדש אשה על מנת שהוא

צדיק גמור, אף על פי שנמצא שהיה רשע גמור אנו אומרים שהיא מקודשת, שמא הרהר תשובה

באותה שעה (קידושין מט, ע"ב).

(אור החיים דברים לא

, כז)

אפילו משה רבנו לא

רשאי היה להגיד לישראל כי אם "ממרים הייתם" בלשון עבר, ובמשמע "עד

היום".בעגמת נפשו וצערו העמוק, צופה משה כי גם לאחר מותו ימשיך העם במריו

בה', אולם אף על פי כן אין הוא נוטל רשות לעצמו להגיד להם, כי בשעת אומרו דבריו

אחרונים אלה היו הם ממרים, שהרי רק אחד – הוא היודע לבחון כליות ולב, ובזה למדנו

דבר גדול מאד בנושא העצום של התשובה, התלוי באדם עצמו, ובכל עת, ללא הגבלת זמן

ומקום.

 (י. ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 919)

וַיִּכְתֹּב

יִשְׂרָאֵל.

(דברים לא, כב)

"את השירה הזאת"

"האזינו

השמים" עד "וכפר אדמתו עמו"

(רש"י

שם, שם)

…דקאי על

התורה, וממילא למדנו שהתורה נקראת שירה.

(העמק דבר

שם, שם)

…יש להבין

היאך נקרא כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון שירה?!

אלא, על

כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה, דידוע לכל מבין עם

תלמוד דמשונה לשון המליצה מסיפור פרזי [=פרוזה] בשני עניינים; בטבע ובסגולה

א. דבשיר

אין העניין מבואר יפה, כמו בסיפור פרזי. וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון

לזה הסיפור. וזה החרוז כוון לזה. ולא מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע

השיר, אפילו של הדיוט. ומושכל עוד, דמי שיודע בטוב העניין שהביא לו לידי מליצה זו

שנתחבר עליו מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה

מתכונת העניין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף העניין, כי אז עלול הוא להשערות

בדויות, מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור

שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון , ולא נקרא דרוש, אלא

כך הוא פשט המקרא, ומושכל עוד שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין

לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל, ולו מתוק האור של הדיוק

ביותר.

ב. דבשיר יש

סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי

החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בסיפור פרזי,

וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים למחבר לעקם את הלשון במעט… ודבר זה ממש היא

בכל התורה כולה, שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות

ועניינים נעלמים, אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך.

(מתוך

"קדמת העמק" – הקדמת הנצי"ב לפירושו על התורה)