ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה

איתא במדרש: 'ראו כי רעה נגד פניכם' – כוכב אחד ששמו רעה והוא סימן דם והריגה, וכשחטאו

ישראל בעגל וביקש הקב"ה להרגם, אמר משה: 'למה יאמרו מצרים לאמר 'ברעה הוציאם', מיד 'וינחם ה' על הרעה' והפך את הדם

לדם מילה; נמצא שהגזירה מתקיימת, אלא שמתקן ומהפך אותה לטוב, והיינו מה שיסדו חז"ל

לומר 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה' ולא תיקנו לומר מעבירין את

הגזירה, לפי שהגזירה מתקיימת על כל פנים, אלא שמעביר את הרעה מן הגזירה ומהפך

ועושה מן הרעה טובה.

(ספר תורת חיים על

בבא קמא דף נה ע"א)

מה

שהאדם יכול לתקן לטוב, הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו, ומה שאין בידו לתקן, אל יתעסק

בו תדיר, ויקיים 'דאגה בלב אישי יסיחנה מדעתו' (משלי יב, כה, יומא עה, ע"א),

ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם, בבהירות שכלית רוממה, עד כמה שידו מגעת, ויתקיים

בו 'גול אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך' (משלי טז, ג).

 (הר אי"ה קוק: מידות הראי"ה)

בין שופר לצופר

עילעאי עופרן

מצוות היום בראש השנה

היא לשמוע קול שופר. השופר מהווה מין מקבילה קדומה לצופר המודרני, הניצב במרכז היישוב

ומריע בעוז בעתות צרה ובעתות זיכרון. בחיוך ניתן לומר כי ביום מן הימים אפשר ויידרשו

פוסקי ההלכה לשאלה האם בהיעדר שופר ניתן לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר ע"י הפעלת

הצופר המקומי לתקיעה, שברים ותרועה…

אלא שיש לחקור ולברר

לאיזה משני שימושיו של הצופר המודרני יש לדמות את השופר בו אנו תוקעים בראש השנה. כידוע,

הצופר משמש הן לאזעקה במקרה חירום (כפי שהרבינו לשמוע בקיץ האחרון…) והן לצפירת הזיכרון

בימי הזיכרון השונים. האם תקיעת השופר דומה יותר לאזעקה או שמא דומה היא יותר לצפירה?

הבדל גדול קיים בין צפירה

לאזעקה. מהותה של הצפירה היא ביצירת תודעה ובעידוד הזיכרון. הצפירה גורמת לאדם לעצור

את שטף העשייה היומיומי לרגע של מחשבה, הזדהות והתכווננות

תודעתית מסוימת. לצפירה אין נגזרת מעשית או פעולה הנובעת ממנה, כל מהותה היא בעולם

המחשבות, התחושות והדעות. היפוכה הגמור היא האזעקה. מהותה של האזעקה היא הקריאה לאדם

לפעול באופן אוטומטי ומיידי, לתפוס מחסה ולהישמר מן הסכנה הממשמשת ובאה. עם זעקת הצופר,

אין מקום ואין זמן לעסוק במחשבה, בתחושה או בתודעה. זה הזמן לפעול, ויפה שעה אחת קודם!

אם כן, מהי תכליתה של

תקיעת השופר? האם לעורר אותנו לתודעה מסוימת או שמא לעודד אותנו למעשה מסוים? נראה

כי דילמה זו קרובה ודומה למחלוקתם של ר' טרפון ור' עקיבא

אם "תלמוד גדול" או "מעשה גדול"? האם העיקר הוא העיסוק הלימודי-תודעתי,

בדומה למה שיוצרת הצפירה, או שמא העיקר הוא המעשה והפעולה בדומה למה שאמורה ליצור האזעקה?

אם נעמיק בהתלבטות זו,

נראה כי שני פנים אלו של תקיעת השופר ראוי להם שישלימו זה את זה. תודעה וזיכרון, חשובים

ונעלים ככל שיהיו, שאינם מוצאים את ביטוים בעולם המעשה, נדונו לאבדון ועלולים להתמוסס

כלא היו. באופן דומה, מעשה אוטומטי שאינו מגובה בעולם מחשבתי ותודעתי עמוק, הוא בבחינת

מעשה ריק וטכנאות נבובה. כך גם נמנו וגמרו חכמים באותה מחלוקת קדומה: "גדול תלמוד,

שמביא לידי מעשה". המעשה והתודעה, ההלכה והמחשבה, הפעולה והזיכרון משלימים זה

את זה לעולם שלם והרמוני.

האם נצליח להשמיע אקורד

הרמוני משופרותינו, צפירותינו ואזעקותינו?

הרב עילעאי עופרן הוא רבה של קבוצת יבנה

נצבים ועוברים

פנחס לייזר

כבכל שנה, גם השנה נקרא

את פרשת ניצבים בשבת האחרונה של השנה, הסמוכה לראש השנה. פרשה זו מתחילה במילים: אַתֶּם

נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם

לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם. רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים) מתייחס

לפועל "נצבים" ורואה קשר בין "התייצבות"

זו לבין מעמד הר סיני, וכך לשונו:

נצבים – כדרך שנאמר בסיני

(שמות יט, יז) 'ויתיצבו בתחתית ההר', בו בלשון

אמר כאן 'אתם נצבים'.

השוואת מעמד זה, בו משה

פונה אל העם למעמד הר סיני, האירוע המכונן של הברית בין הקב"ה לעמו מעניינת ואולי

מלמדת אותנו דבר מה על מהות "ההתייצבות" הזאת.

במשנת ראש השנה (א, ב)

לעומת זאת, נאמר:

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן: בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה,

בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן,

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם,

הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם.

מעבר להבדל בפעלים –

ניצבים לעומת עוברין – יש גם הבחנה בין מעמד

ציבורי, טקסי וחגיגי בו "כולם" ניצבים ביחד, לעומת הדימוי במשנה:

כבני מרון – כבני אמריא, ככבשים הללו שמוציאין אותן בפתח קטן זה אחר זה לעשרן, ואין שנים יכולים

לצאת כאחד. (רע"ב על אתר)

כאן, במעמד הדין של ראש

השנה, עוברים כל באי עולם בזה אחר זה וההתייחסות היא אישית; כל אדם נידון לפי

מעשיו. אולי ניתן לראות קשר בין הבחנה זאת לבין המחלוקת בברייתא המובאת בגמרא הצמודה

למשנה זו (ראש השנה טז, ע"א), שמקורה בתוספתא

(ראש השנה א), וכך לשון הברייתא:

תניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר דין

שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח

על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים,

ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.

רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר 'ותפקדנו לבקרים'.

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה שנאמר 'לרגעים תבחננו'.

התפיסה "הקלאסית"

המקובלת, לפיה רוב בני האדם חווים את תודעתם הדתית ואת מעמדם לפני הקב"ה היא לפי

שיטתם של רבי יהודה או של רבי מאיר, ומכאן נוסחי האיחולים המסורתיים ; עד ראש ראש השנה: כתיבה וחתימה טובה, לאחר מכן: גמר חתימה טובה. כמו-כן,

ביום הכיפורים, אנו מתפללים בלשון "חתמנו לחיים" ולא "כתבנו לחיים".

השיטות של רבי יוסי ורבי נתן מעמידים את האדם למשפט ולחשבון נפש בכל יום או בכל

שעה.

דומני שבראש השנה, אנחנו

בעצם "ניצבים" ואמורים דרך שמיעת קול השופר לפתֵח תודעה של "עוברין לפניו כבני מרון". "ההתייצבות" היא בעיניי

מעמד האמור לעורר חוויה אינטנסיבית המושגת באמצעות ההשתפות

עם הציבור, התפילה בכוונה, ושמיעת קול השופר. ההתייצבות של הציבור כולו , כשחזור של

מעמד הר סיני, גם על ידי שילוב פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות

בתפילת מוסף עשויה לא להישאר בגדר התייצבות חד-פעמית אלא יכולה לפתֵח אצל כל אחד מאיתנו

את מיומנות ההתבוננות במעשינו ובמעמדנו לפניח האל בכל יום

ויום, או בכל שעה ושעה.

ישעיה

ליבוביץ מנסח רעיון זה (שיחות על חגי ישראל ומעדיו , עמ' 165) כך:

אין כל ספק כי מאמריהם של רבי יוסי ורבי נתן,

מביעים את התפיסה האמונית העמוקה ביותר, ומעמדו של האדם בעולם אינו עניין של פסק דין

הנחרץ עליו במועד מסוים, אלא הוא ביטוי למעמדו הקבוע והמתמיד לפני אלוהים. האדם

עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת האדם את עצמו לדין, ומכאן

שאם האדם מודע למעמדו התמידי בפני אלוהים, הרי אין רגע בחייו בו אין הוא עומד לדין,

ולכן מה עניין ראש השנה לכאן? על רקע דברים אלה נוכל לומר כי ראש השנה איננו יום הדין

אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון תרועה",

שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד.

המעמד הציבורי

נחוץ ליחיד כדי לפתֵח את תודעת חשבון הנפש האישי, גם מכיוון שחלק מהתבוננות זו קשורה

להשתייכות היחיד לציבור, כדברי הלל (משנה אבות ב, ד): הִלֵּל אוֹמֵר,

אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר. הרמב"ם (משנה תורה הלכות תשובה ד, ב) מזכיר את הפרישה מן הציבור כאחד מהדברים העלולים

לנעול את דרכי התשובה, וכל לשונו: ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן

ואלו הן: הפורש מן הצבור לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן

ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין.יש

כנראה יחסי גומלין בין היחיד לציבור; בין "ניצבים" ל"עוברין".

מחד גיסא, כדי להיות מסוגל להיות בין העוברים בשלום את המבחן היום-יומי יש לקבל כוח

מההתייצבות, יחד עם הציבור, אך התייצבות זו גם דורשת מחויבות כלפי אותו ציבור. בפרשת

נצבים מדובר בבני ישראל לפני כנסיתם

לארץ; בראש השנה, מדובר מצד אחד בכל חברי הקהילה איתם היחיד מתפלל, אך התודעה מופנית

כלפי כל באי עולם.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

רק א-ל דעות יודע להעריך

מיהו חוטא ומיהו צדיק.

אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: 'על רוב

עונך' וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת, שנאמר: 'זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו" וכן

כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין,

שנאמר: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם' ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי

גודלם; יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: 'יען נמצא בו דבר טוב' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה' – ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות

כנגד העונות.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה ג, ב)

תרועה: בכי או

אנחה ? הקב"ה אינו מבדיל בין בכי לבכי

תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי

אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין,

או האנחה, כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו

מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין

תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין

הכל.

(רמב"ם הלכות שופר ג , ב)

'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא (אצל אמו של סיסרא) (שופטים ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבֵב אם סיסרא'. מר סבר: גנוחי

גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

 (בבלי ראש השנה לג ע" ב)

בְּרֹאשׁ

(בבלי ראש השנה יח,

ע"א)

ובזה

יש לפרש פלוגתייהו דבני

מרון. דהכא תרגימו 'כבני

אימרנא' שהיא שפלות והכנעה, כאמרם

ז"ל מה שֶֹה ראשו של זה בצד זנבו של זה, והיינו להיות בעיני עצמו כשיריים וכמאמר

הכתוב (שם קי"ט קע"ו) 'תעיתי

כשֶֹה אובד'. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון שפירש"י

שהעמק עמוק משני צידי הדרך, והיינו שבאם יהיה בעיני עצמו כשה אובד, יכול לבוא ליאוש הנורא ח"ו וזה גרוע מהכל,

אלא יראה את עצמו כאילו הוא במעלות בית מרון שבנטיה קלה

לכאן או לכאן יפול לתוך העמק, ומ"מ אם ישמור עצמו שלא

יטה לכאן ולכאן עדיין יש לו תקוה לעלות למחוז חפצו. ור' יהודה אמר שמואל אמר: 'כחיילות של בית דוד' – היינו שעדיין

יש לחוש ליאוש ח"ו, אלא יהיה תקיף בדעתו כחיילות של

בית דוד, דאיתא (כתובות ט' ע"ב) 'כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו',

ופירש זקיני כ"ק אדמו"ר זצללה"ה

מקאצק שלא יהיה לו שום צירוף בדעתו לעניני

ביתו אלא כל רעיוניו יהיו במלחמה, ובאופן זה היו מתחזקים

בודאי לנצח בשם ה' שנקרא עליהם וצלם אלקים המאיר על פניהם.

כן יהיה כל איש בעיני עצמו ויבטח בשם ה' כי ה' אתנו אל תיראום, וכל כמה שיהיה דבוק

בהש"י ושקוע בהשגות התורה ביותר כן יגדל יותר הנצחון. אם כן הני אמוראי פליגי באיזה

פנים יעמוד אדם ביום הכסה ויעבור לפני אדון כל.

 (שם משמואל, חלק המועדים

לאדמו"ר מסוכטשוב רבי שמואל בורנשטיין)

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן השפלת האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר,

אבל באמת בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב ממקור קדוש, מאברהם אבינו עליו השלום,

שאמר (בראשית יח): "ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר-

אלו ימות המשיח שעליהם אמר דוד (תהלים מד) 'כי שחה לעפר נפשנו'.

 ( ספר

תולדות אדם ל רבי יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י. עגנון "ימים נוראים, עמ' קלד)

"אחור וקדם צרתני"

אמר רבי שמעון בן לקיש: אחור למעשה

יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון, הוא דעתיה דרבי שמעון

בן לקיש, דאמר ריש לקיש: 'ורוח אלהים

מרחפת על פני המים' – זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת אמר

(ישעיה

יא) 'ונחה עליו רוח ה" – אם זכה אדם,

אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך,

יתוש קדמך, שלשול זה קדמך.

(בראשית רבה ח, א)

זכרון / בלה שור

למשה מרדכי וישוגרוד

ז"ל

בסדר

בגטו

וורשה

ארבע

הכוסות

היו

ריקות

אך

ברכו עליהן

גם

לפני

בורא

פרי הגפן

גם

אחרי

על

הגפן

ועל

פרי הגפן

ברכו

בכוונה אדירה

ברכות

לבטלה

שלא

לבטלה

ברכו

זכר

ל

והוצאתי

והצלתי

וגאלתי

ולקחתי

ברכו

זכר

לעתיד

למחרת

בדקו

את

כוסו של אליהו

היה

חסר

כוסו

היתה מלאת

חסר

ובחסר

זכרון

של

עתיד

בראש

השנה

לא

תקעו בשופר

בלבם

תקעו

זכרון תרועה

והזכרון

של

התרועה

שלא

תקעו

היה

להם

זכרון

לעתיד