מִי אֵל כָּמוֹךָ,

נֹשֵׂא עָו‍ֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית, נַחֲלָתוֹ.

 לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד

הוּא.

יָשׁוּב

יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ

 וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם, כָּל חַטֹּאותָם. (מיכה

ז, יח-יט)

אמירת תשליך אצל הנהר

ענין מנהג

אמירת פסוקי 'מי אל כמוך' ביום ראש השנה על הנהר, הוא כי הנה בראש השנה מחדֵש

האדון ב"ה כל מציאות הנמצאים, ומתכוין לקבוע הטוב שבהם שישאר לנצח ולדחות הרע

שבהם עד שתיטהר הבריאה ממנו ותהיה ראויה ליאור באור פניו לנצח נצחים, והנה ברחמיו

יתברך, נושא העוונות ועובר על הפשעים כפי מה שאפשר לפי נימוס צדקתו למי שזוכה לזה,

וכל הרע שנתגבר בבריאה דוחה אותו ומעבירו מן המציאות, וענין זה נכלל בפסוקים אלה 'מי

אל כמוך וכו' ותשליך במצולות ים וכו", ואמנם בהיות שמִן הראוי תמיד להשתמש מדברי

העוה"ז לעניני ההילול לפניו יתברך, כפי מה שנרמז מסתרי חכמתו יתברך בצורות

הנמצאים האלה וחוקותיהם, על כן הולכים אל המים, שמראים בצורתם ענין השתקעות

השוקעים בם, ומראה על רז מרזי הנהגתו יתברך שמשקע ומעביר הרע מבריותיו באופן

שלא ישאר ממנו רושם כלל, וכמו שמבאר הנביא עצמו בדבריו 'ותשליך במצולות ים כל

חטאתם'. (רבי משה חיים לוצאטו:מאמר החכמה)

"ובחרת בחיים"

דני סטטמן

בפרשת ניצבים, שאותה

אנו קוראים כמה ימים לפני השנה החדשה, אומר משה לעם:

הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,

הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ

בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דב' ל:יט).

הציווי 'ובחרת בחיים', על שתי המלים המרכיבות

אותו, יעמוד במרכז עיוננו.

נפתח בעניין הבחירה. לאחר האזהרות החוזרות

ונשנות מפי משה שלא להפר את המצוות, ולאחר הבטחות השכר החוזרות, מבטא משה רבנו כאן

את התפיסה שבסופו של דבר הכול תלוי בבחירתו החופשית של העם. פסוקנו אכן שימש מקור

מרכזי לתפיסה הרווחת בהלכה ובמחשבת ישראל, שלפיה התנהגותו של האדם אינה נקבעת

על-ידי גורמים שמחוץ לשליטתו, ובכלל זה גזרת שמיים, אלא היא תלויה ברצונו של האדם.

הרמב"ם נתן לדברים ביטוי ידוע בפרק ח משמונה פרקים:

ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים

אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפייה, ומבלי הכרח לו על כך. ולפיכך

חויבה המצווה, ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב [ו]את המוות ואת

הרע… ובחרת בחיים"… וחויבו גם כן ההכנות כולן, כמו שכתב בספר האמת

ואמר: "ועשית מעקה… כי יפול הנופל", "פן ימות במלחמה",

"במה ישכב", "לא יחבול רחיים ורכב", והרבה מאד בתורה ובספרי

הנביאים מזה העניין, רצוני לומר: ההכנה.

הרעיון שמעשי האדם תלויים בבחירתו החופשית עלול היה

להוביל למסקנה שאין כל מקום לפעולות שמטרתן להשפיע על בני אדם להתנהג כך או אחרת, במיוחד

לפעולות חינוכיות, שהרי אם האדם חופשי לחלוטין, פעולות כאלה אינן יכולות באמת להשפיע

עליו. האזהרות שמצויות בפרשתנו שלנו, כמו גם ההבטחות המנויות בו, יהיו כולן חסרות

טעם, שהרי ממאי נפשך: או שהן משפיעות על ההתנהגות האנושית, או שאינן משפיעות. אם

הן משפיעות, אז בחירת האדם אינה לגמרי חופשית. אם אינן משפיעות, מה התועלת שבהן? לכאורה,

לא ניוושע מהקושי אם נאמר שהחינוך לא "כופה" אלא רק "משפיע",

שהרי, שוב, אם במושג השפעה אין נכללת כל הגבלה על בחירותיו של החניך, מה התועלת

שבה? ואם החינוך כולל הגבלות כאלה, היאך ניתן לומר שאינו פוגע בבחירה החופשית של

החניך? מבחינה פילוסופית, אכן לא קל ליישב קושי זה. בכל מקרה, מה שעולה ממקורותינו

הוא אמונה חזקה בשתי העמדות גם יחד, רוצה לומר: מצד אחד, אמונה חזקה בכך "שמעשי

האדם כולם מסורים אליו", ומצד שני, אמונה חזקה בחשיבות החינוך, ובנחיצות של

יצירת אקלים חברתי ומדיני שיחזק את קיום המצוות. באופן שנראה פרדוכסלי, אנחנו לא

מתנהגים כאילו מעשיהם של ילדינו וחניכינו תלויים בהם בלבד, כפי שהיה מתבקש

מהניסוחים החזקים של עקרון הבחירה החופשית, אלא נוהגים כאילו יש לנו יכולת להשפיע

על בחירה זו – וקשה להכחיש שהשפעה מסוימת אכן יש לנו.

עמדה משולבת מעין זו נוסחה בדרשות הר"ן, הדרוש

החמישי:

עם היות האדם בחיריי במעשיו, והרשות נתונה בידו לבחור

איזה דרך שירצה, כאומרו "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים",

ומי שיכפור זה יכפור בכל התורה כולה, ולא די שיעקור התורה, אבל יחלוק על טבע

המציאות הנראֶה… ועם כל זה, לא יוכל לכפור בשום פנים שלא יהיו לאדם הכנות נמשכות

אחר המֶזֶג לִקצָת מידות טובות או רעות.

לפי זה, חיי האדם הם ניסיון מתמיד לתמרן בין

ה"הכנות הנמשכות אחר המֶזֶג", דהיינו תכונות האופי שעוצבו ע"י

הגֶנים והחינוך, לבין ה"בחירִיוּת", דהיינו הרשות הנתונה בידו

"לבחור איזה דרך שירצה". גישה זו מהווה מֵעֵין גישת-ביניים בין שתי

עמדות מנוגדות, והיא שונה משתיהן יחד בנקודה מרכזית. שתי העמדות הן זו הטוענת שכל

מעשי האדם נגזרים מראש, וזו הטוענת שמעשיו תלויים באופן מוחלט בהכרעתו שלו. הצד

השווה שבין שתי עמדות אלה הוא ששתיהן גוררות התייחסות פסיבית למציאות. אם הכול

נגזר מראש, אין טעם להשקיע בחינוך או בניסיון לתקן את העולם האקטואלי, שכן מהלכם

של בני האדם, כמו גם מהלך העולם באופן כללי, קבוע מראש. אבל לגישה פסיבית זו

מגיעים גם אם מניחים שהכרעותיו של האדם תלויות בו באופן מוחלט, שכן אם זה

המצב, אזי, כמוסבר למעלה, אין אפשרות להשפיע באופן כלשהו על מעשיו. אין טעם

בחינוך, ואין טעם בהבטחות על שכר או באיומים על עונש. רק גישת הביניים שהוצגה לעיל

באמצעות הר"ן מעודדת גישה אקטיבית. מצד אחד, לא הכול גזור מראש, אך מצד שני,

מעשי האדם אינם תולדה של רצון שרירותי המנותק ממצב העולם ומהנסיבות החברתיות

והתרבותיות. לכן יש חשיבות למערכות חינוך ולמערכות משפט, שתכליתן לשפר את העולם

ולרומם את בני האדם.

האמונה בכך שאין גורל שנגזר מראש נוגדת גם פסיביות בענייני

העולם. מי שמאמין בגורל, לא יטרח להישמר מפני אש שנורֵית אליו, שהרי "לכל

כדור יש כתובת". אבל אם אין גורל, אזי עלינו לתכנן את מעשינו בתבונה בהתחשב

במצבו האקטואלי של העולם, מה שמחייב הערכה ריאלית וזהירה לגבי הסיכויים הממשיים של

השגת מטרות ארציות או דתיות. אין זה מקרה שבציטוט שפתחנו בו משמונה פרקים, מחַבר

הרמב"ם את ההתנגדות לדטרמיניזם עם התביעה לעשות את "ההכנות"

הנדרשות לחיים אנושיים תקינים, כגון עשיית מעקה לגג, וכדומה. תביעה זו מתיישבת עם

ההוראה הידועה שלא לסמוך על הנס. מי שסומך על הנס, דהיינו מכוון את מעשיו שלא על

פי הבנתו את טבע העולם, סבור שהוא יכול לוותר על "ההכנות" הללו, כי יש

איזו גזירה משמיים שתתממש בכל מקרה.

בחודשים האחרונים היינו עדים להצהרות ולפעולות של

מנהיגים דתיים המבטאים הסתמכות על הנס, וסירוב לפעול מתוך הערכה ריאלית של

המציאות. גם כאשר היה ברור שתוכנית ההינתקות היא עובדה מוגמרת, עודדו הם את הציבור

להשקיע כסף ביישובים המיועדים להריסה, "להמשיך את תנופת הבנייה", ולהימנע

מכל היערכות לקראת היום שאחרי. בעיני מנהיגים אלה, יכול אדם לנקוט תגובה פסיבית

כלפי צרה המתרגשת ובאה עליו, מפני שיש ערבות על-טבעית שהצרה לא תתממש; "היו

לא תהיה". התוצאה של מדיניות בלתי אחראית זו הייתה כסף רב שבוזבז לריק, מכשולים

מיותרים על הארגון מֵחדש של המשפחות המפונות, והעצמת השבר האידיאולוגי והדתי.

העיקרון של הבחירה החופשית מובא אצל הרמב"ם לא רק

ב'שמונה פרקים', אלא גם בהלכות תשובה, כדי לדחות את הטענה הנשמעת מפי "טיפשי

אומות העולם ורוב גולמי בני-ישראל" (שם, ה, ב) כאילו הקב"ה גוזר על האדם

מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. "אין הדבר כן", אומר הרמב"ם.

האחריות להתפתחותו המוסרית והדתית של האדם רובצת על כתפי האדם עצמו, וכך גם באשר

למעשיו הארציים; הפוליטיים, הכלכליים והאחרים. הוא אחראי לחיים שלו, במובן

הפשוט של המלה, מה שמחזיר אותי לחלקו השני של הביטוי שבו פתחתי, "ובחרת

בחיים". לפי ההקשר, קל להבין את הביטוי 'חיים' כמתייחס לחיים הדתיים, שכן

מייד בפסוק הבא נאמר "לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא

חייך ואורך ימיך", רוצה לומר: בחירה בדרך התורה היא היא בחירה

ב"חיים", כפי שהיא בחירה ב"ברכה". אבל אצל חז"ל ניתן

למצוא גם פירוש הרבה יותר ארצי למלה 'חיים' כאן:

תנא דבי רבי ישמעאל: "ובחרת בחיים" – זו

אמנות. מכאן אמרו חכמים: חייב אדם ללמד את בנו אומנות. ואם לא לימדו, חייב ללמד את

עצמו. מאי טעמא? "למען תחיה אתה" כתיב. (ירו' קידושין

פ"א ה"ז).

הוראה דומה מופיעה שם מפי תנא אחר:

"למען תחיה אתה". מכאן היה רבי עקיבא אומר:

חייב אדם ללמד את בנו לשוט על המים. ואם לא לימדו, חייב ללמד את עצמו. (שם)

קיום המצוות והדבקות באל לא יועילו למי שלא למד אומנות,

למי שלא למד לשחות, ובאופן כללי למי שאינו מכלכל את מעשיו בהתחשב בכך שעולם כמנהגו

נוהג והולך. החובה לבחור בחיים אינה רק חובה לדבוק בתורה שהיא סם החיים, אלא גם

לדבוק בחיים, פשוטם כמשמעם. היא חובה להרים עיניים כלפי שמיים, אלא גם להקפיד על

רגליים נטועות היטב בקרקע המציאות.

ראש השנה מזַמן בחירה מחודשת בחיים, בשני המובנים

שלעיל. חיים במובן של התעלות רוחנית ודתית, וחיים במובן של גישה אחראית למעשינו

האישיים והציבוריים, מתוך הכרת המציאות כמות שהיא, ובלא להסתמך על מעשי ניסים. תִכלה

שנה וקללותיה, תָחל שנה וברכותיה.

פרופ' דני סטטמן מלמד בהחוג לפילוסופיה

באוניברסיטת חיפה

"לא בשמים היא" …"בפיך ובלבבך

לעשותו"

ומה שנחתמה פרשת

הגאולה של מעלה במלת 'לעשותו', כדי להשוות ענין הגאולה למעשה בראשית שנחתם (בראשית ב) 'אשר ברא אלהים

'לעשות', והשווה אחרית הזמן עם ראשית הזמן, למען הודיעך כי

שווין הן לענין פעולות הטבע ומנהגו של עולם, כי כן ינהג בזמן המשיח כל מנהג הטבע

כמעשה בראשית. ובפירוש אמרו כן 'אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות

בלבד'.

(רבינו בחיי

דברים פרק ל פסוק טו).

…כלומר,

אותה 'בריאה' שהאדם כאילו 'בורא' ויוצר במאבקיו ובמאמציו להיות נגאל מן הרע, שקולה

כנגד בריאת שמים וארץ…

מה שראוי

להצביע עליו היא העובדה שהרמב"ם וגם רבינו בחיי גורסים שניהם את רעיון הגאולה

המשיחית כמשימה הגדולה והעצומה, של תיקון האדם במסגרת העולם כמות שהוא,

ואילו נכונות האדם להשקיע מאמצים , ולחתור באופן מתמיד לגבור על נטיותיו, הם-הם

כוונת התורה באומרה במליצתה: "בפיך ובלבבך לעשותו".

(י. ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 914-913)

תרועה: בכי או אנחה ? הקב"ה אינו מבדיל בין בכי

לבכי

תרועה זו

האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך

היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה,

כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה

שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך

אנו עושין הכל.

(רמב"ם הלכות שופר ג

, ב)

'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן:

'יום יבבא יהא לכון'. וכתיב באימיה דסיסרא (אצל אמו של סיסרא) (שופטים

ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבֵב אם סיסרא'.

מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

(בבלי ראש השנה לג ע"

ב)

אמר רבי אלעזר: מיום

שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג',ח)

'גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי'

ואף על פי ששערי תפילה

ננעלו שערי דמעות לא ננעלו,

שנאמר (תהלים ל"ט, יג) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה'

וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי

עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי.

(בבלי בבא מציעא נט

ע" א)

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן

השפלת האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, אבל באמת בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב

ממקור קדוש, מאברהם אבינו עליו השלום, שאמר (בראשית יח):

"ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר- אלו ימות המשיח שעליהם אמר דוד (תהלים מד) 'כי שחה

לעפר נפשנו'.

 (ספר תולדות

אדם ל רבי יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י. עגנון "ימים נוראים, עמ' קלד)

תפילת היחיד

לעומת תפילת ההמון. כוונות שונות בתפילת האדם

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד… וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה' וְכָל מַלְכֵי

הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ… פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר

וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל

יָהּ. כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט. לִשְׁמֹעַ

אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה. לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְדֹוָד וּתְהִלָּתוֹ

בִּירוּשָׁלִָם. בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת ה'. (תהלים

קב, יד-כג)

הדקדוק מבואר, שהחל בלשון יחיד 'תפילת הערער' וסיפיה דקרא בלשון

רבים 'ולא בזה את תפלתם', וכן 'לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה' וכבר נדרש בויקרא

רבה (אמור לג), גם כפל הלשון 'כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט'…

והעניין דראה המשורר ברוח הקודש דבדור

אחרון יתפללו כל ישראל בראש השנה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם

כולו, אמנם כוונת תפילה זו איננה שווה לכל אדם, יש אוהב ה' בכל לבו ומתפלל על

כבודו יתברך שיתגדל, ויש מתפללים על זה כדיש שבזה ישוב ישראל על אדמתו, והבטחת ה'

לאברהם אבינו בשעת מצוות מילה… ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו

בהצלחה, ואם כן תפילתו זו בלי לב הוא לגמרי, רק מצוות אנשים מלומדה. ואמר ברוח

הקודש 'פנה אל תפלת הערער', אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על

כבוד שמים, מכל מקום ולא בזה את תפילתם של כל ההמון, אף על גב שתפילתם היא רק

בשביל טובת עצמם, או מן השפה ולחוץ, מכל מקום 'אל כביר לא ימאס' תפילת הציבור הבאה

יחד עם הערער.

(הנצי"ב מוולוז'ין: הרחב דבר דברים

כו, טו, הערה א)