כִּי הַמִּצְוָה
הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה
הִוא.

 לֹא בַשָּׁמַיִם
הִוא,  לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ  הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ
אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
 וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא,  לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר
הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל; יא-יד)

"לא בשמים היא"
…"בפיך ובלבבך לעשותו"

"לא  בשמים  היא" – שאילו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללמדה.

(רש"י שם; ל, יב – ע"פ עירובין נה, ע"א)

…ועניין המשל "לא
בשמים היא" – היינו גבוה מטבע שֵֹכל האדם, כמו שהוא בשמים, וההכרח לעשות
סולמות להוריד והרי אי אפשר בכך, כך אי אפשר לייגע השכל על ידי תחבולות לעמוד על
סוף דעתה, ואמרו חז"ל בעירובין (נה, ע"א) דאפילו היא בשמים צריך אתה לעלות אחריה, ואינו אלא משל ומליצה,
שאם העניין גבוה משכלך – החיוב להתייגע הרבה, ואז הכלל "יגעת ולא מצאת –  אל תאמין" והטעם הוא כפירוש
רש"י בסנהדרין שם, שהתורה מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה. (העמק דבר שם, שם)

ומה   שנחתמה  
פרשת  הגאולה  של 
מעלה  במלת 'לעשותו',  כדי להשוות ענין הגאולה למעשה בראשית שנחתם   (בראשית   ב) 'אשר  
ברא  אלהים  'לעשות', והשוה  אחרית  הזמן  עם ראשית
הזמן, למען הודיעך כי  שווין הן
לענין פעולות הטבע ומנהגו של עולם, 
כי כן   ינהג   בזמן   המשיח  
כל  מנהג  הטבע  כמעשה בראשית.  
ובפירוש  אמרו  כן 'אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא
שעבוד מלכיות בלבד'.

(רבינו בחיי דברים פרק ל פסוק טו).

…כלומר, אותה 'בריאה' שהאדם
כאילו 'בורא' ויוצר במאבקיו ובמאמציו להיות נגאל מן הרע, שקולה כנגד בריאת שמים
וארץ…

מה שראוי להצביע עליו היא העובדה שהרמב"ם
וגם רבינו בחיי גורסים שניהם את רעיון הגאולה המשיחית כמשימה הגדולה והעצומה, של תיקון
האדם במסגרת העולם כמות שהוא, ואילו נכונות האדם להשקיע מאמצים , ולחתור באופן
מתמיד לגבור על נטיותיו, הם-הם כוונת התורה באומרה במליצתה: "בפיך ובלבבך
לעשותו".

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של
שיחות על פרשת השבוע, עמ' 913-914)

הנסתרות לה' אלוקינו

יוסקה אחיטוב

הפסוק
'הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם' כופה עלינו להתבונן בו היטב,
הן מצד הצהרת תוכנו על הניגוד בין הנגלות לבין הנסתרות והן מצד חריגותו בכך שהוא
נקוד עליו.

א. לפי רש"י, מקופל
בפסוק זה מושג הערבות ההדדית. לדעתו מגדיר הפסוק את חובת הענישה שהחברה חייבת
להעניש את כל מי שחוטא בגלוי, ושחובה זו מתחילה רק אחרי הכניסה לארץ, וכריתת הברית
בהר גריזים ובהר עיבל, ולא בברית סיני. כל זאת, משום שרק אחרי הכניסה לארץ יש
תשתית לבניית האחריות הכללית על החברה היהודית, בארץ שהיא מאורגנת גם פוליטית.

נקוד על לנו ולבנינו,
לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את  השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים
זה לזה:

מאידך, הרמב"ן רואה בפסוק זה הגדרה של מושג
החֵטא ושל תודעת החֵטא. אין חטא ללא כוונה וללא מודעות למעשיו של האדם, כיוון
ש"הנסתרות" לה' אלוקינו" בלבד. האדם נושא באחריות רק למעשיו הגלויים
לו. הוא אינו נענש על מה שעשה או גרם בהעלם דעת. וכך לשון הרמב"ן:

"ודעתי בדרך
הפשט, כי "הנסתרות" הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו 'שגיאות מי
יבין מנסתרות נקני' (תהלים יט יג), יאמר: הנסתרות לשם לבדו הם, אין לנו בהן עון
אשר חטא, אבל הנגלות שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה
הזאת חוקת עולם, שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם. ולפי
שהביא באָלָה לעשות כל המצוה, הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת."

אבל גם רש"י וגם הרמב"ן עושים
שימוש בפסוק זה בהקשרים אחרים לחלוטין. וכך מצינו את רש"י כשהוא דורש פסוק זה
ומייחס לו משמעויות אקטואליות לדורו. כך בפרושו לפסוק מוקשה בתהילים פז (פסוק ו)
הוא כותב בין השאר:

לעתיד כשיכתוב
הקב"ה העובדי גילולים לדֵראון, ימנה את ישראל הנבלעים בתוכם ואת הנאנסים
ביניהם ויוציאם מתוכם ויאמר זה יולד מאותם של ציון ויברור אותם לו, וזה שאמר ישעיה
(ישעיה ס"ו) "וגם מהם אקח לכהנים וללוים מן הגוים המביאים אותם
מנחה"; אקח הנבלעים בתוכם ויהיה בהם כהני' ולוים שאינם נִכָּרים ולפנַי
גלוּים הם אמר ה', והיכן אמר (דברים כ"ט)? הנסתרות לה' אלהינו:¹

ואילו הרמב"ן במקום אחר, (בפירושו לדברים פרק יח, פסוק
כא) עושה שימוש בפסוק זה כדי
להעמידנו על חובתנו ליטול על עצמנו אחריות בהכרעות היסטוריות. לבני אדם
באשר הם בני אדם אין עסק בנסתרות. עליהם מוטלת החובה להכריע על פי שיקול דעתם ועל פי
מראה עיניהם, בדיוק כשם שהשופט חייב להכריע על פי העדויות ששומעות אזניו, גם אם
אין בידו לחשוף תמיד את צפונותיהם של העדים העלולים להעיד בפניו עדות של שקר. חוסר
הבטחון בידיעת הנסתרות אינו מוריד כמלוא נימה מאחריות בני האדם להכרעותיהם.

"מצוה לשמוע
ממנו [= מן הנביא] שנאמר אליו תשמעון. ואפשר שיעשה אות או מופת, והוא אינו נביא
וזה האות יש לו דברים בגו. ואע"פ כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם
וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו, כמו שנצטוינו לחתוך הדין על פי שנים עדים
כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר, הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על
כשרותן. בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח) הנסתרות לה' אלהינו, ונאמר
(ש"א טז ז) 'האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב'."

ב.

כיוון אחר לחלוטין נפתח משעה שהחלו להבחין בין הנגלות,
דהיינו מערכת הציוויים ההלכתיים הגלויים לנו ובין הנסתרות, שטרם נגלו לנו, ושאולי
הם עתידים להיגלות בעתיד. כבר אנשי מגילות ים המלח ייחסו לכהן הצדק שלהם את היכולת
של גילוי הנסתרות בתורה, ומכוח זה גם לגלות בתורה פנים אחרות. למעשה, כאן שורש
המחלוקת בין הפרושים ובין הצדוקים על הבעלות על מדרשי התורה ועל הזכות לפרש אותם
ולדרוש אותם. כל צד ראה בזולתו את מי שאינו נוהג כהלכה. וכך אנשי מגילות ים המלח
קוראים לכל

אשר יקום בברית על
נפשו להיבדל מכול אנשי העוֶל ההולכים בדרך הרשעה […] כי לא בקשו ולא דרשוהו בחוקיהו
לדעת הנסתרות…

והם מגנים את אלה –
הכוונה לחז"ל –

אשר דרשו בחלקות … ויצדיקו הרשע
וירשיעו צדיק ויעבירו ברית ויפרו חוק.

מאידך, הפרושים מגנים את  מי ש"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" (משנת אבות פרק ג משנה יא
ומקבילות) ואת מי שיושב ודורש
דרשות של דופי.²

על בסיס ההנחה שהמילים שבתורה מגלמות עולמות נסתרים
רבים, מצאו מידי פעם בתולדותינו הארוכים בעלי הסוד את העוז לחשוף שמץ מהעולמות
הנסתרים הללו ובכך העשירונו מאד. כך עשו כידוע פילוסופים וכך עשו מקובלים ויוצרים
שונים בעולמנו היהודי. כך מצדיק ספר הזוהר עצמו את חשיפת הסודות הגנוזים על ידי ר'
שמעון בר יוחאי

ועם זאת מסופר על אישים שונים נוספים שזכו שתינתן להם
הרשות מן השמים לגלות את תורותיהם, כמו הרמח"ל, וכמו הבעש"ט, וכמו ר'
נחמן מברסלב.

היומרה
של ידיעת הנסתרות מעניקה לבעל הידיעה עוצמה אדירה, שסכנה רבה כרוכה בה. הדברים
נכונים גם לכל מי שטוען שבידיו היכולת לפענח את כוונותיו של הקב"ה במהלכים
היסטוריים  ואקטואליים.

ג.

בחיבור
מעולה ומרתק בשם "סתר וגילוי – הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי
הביניים" סוקר פרופ' משה הלברטל מנקודת מבט של ההיסטוריה והסוציולוגיה של
התרבות, את העוצמות הגנוזות בשמירת הנסתרות ובחשיפתן. בדברי הסיכום שלו הוא כותב
בין השאר את הדברים הבאים:

"תורת הסוד… היא התחום הפרוץ ביותר
של המסורת, דווקא משום שתחום זה הוא השמור והמוגן ביותר. הסוד הוא המדיום המאפשר
אינטגרציה של הֶקשרים תרבותיים שונים אל תוך המסורת. במעטה של הסוד חדרו ללב לִבּה
של המסורת היהודית עמדות מנוגדות זו לזו באופן רדיקלי, שהעניקו משמעויות שונות
לחלוטין למובנה של ההלכה ולמערך האמונות היהודי. ואולם, כל עוד שמר כל צד את סתרי
התורה בסֵתר, ניתן היה לקבל ריבוי רדיקלי של עמדות מתחרות ומתנגדות. הרובד הגלוי
והמשותף אִפשר דו קיום שהתבסס  על
כיבוד הדדי של סודיות. באותה קהילה עצמה ובאותו בית כנסת עצמו יכלו לחיות זה בצד
זה אישים ששללו לחלוטין אלה את עמדותיהם של אלה, בתנאי שהצדדים המתנגדים שמרו את
הסוד במרחק ראוי מהרובד הגלוי של השקפת עולמם."

1 1 והשוו מדרש תהילים (בובר) פז.

2 2 ראו א' שמש וכנה ורמן (נחליאל) הנסתרות וגילוים, תרביץ
סו (תשנ"ז) עמ' 471 – 482.

3 3 זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קנט עמוד א.

יוסקה אחיטוב הוא חבר קיבוץ עין צורים

אימתי דינו של אדם?

בארבעה  
פרקים   העולם   נידון :…בראש השנה כל באי  עולם  עוברין  לפניו
כבני מרון, שנאמר ' היוצר  יחד  לבם  המבין  אל  כל  מעשיהם'.

(משנה ראש השנה א, ב)

תניא: הכל נידונים בראש  השנה  וגזר  דין  שלהם  נחתם ביום
הכפורים, דברי  רבי  מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה  וגזר  דין  שלהם  נחתם  כל אחד ואחד בזמנו; בפסח  על  התבואה,  בעצרת  על  פירות  האילן, בחג נידונין  על  המים,  ואדם  נידון  בראש השנה וגזר דין שלו 
נחתם  ביום הכפורים. רבי יוסי
אומר: אדם נידון בכל  יום, שנאמר (איוב
ז) 'ותפקדנו לבקרים'.

רבי נתן אומר: 
אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) 'לרגעים תבחננו'.

(בבלי ראש השנה טז, ע"א)

אין ספק שדעתו של רבי נתן היא ההכרה הדתית העמוקה ביותר,
הוי אומר, בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע בחיי האדם, הריהו עומד לדין, ולמעשה – האדם
על-ידי מעשיו, מחדליו, הכרעותיו והחלטותיו שבכל רגע ורגע, יוצר לעצמו את הדין בו
הוא מועמד, והם הדנים אותו לאלתר.כאן עלינו להבין משמעות דברים אלה, שהרי אם האדם
נידון בכל יום, במה אם כן נבדל ראש השנה מכל יום אחר? ואם אדם נידון בכל שעה, מהו
בכלל כל הרעיון הזה של תאריך וזמן מסוימים שנקבעו כיום דין?

…האדם עומד לפני ה' תמיד, וכל נקיפת אצבע שלו משמעה – העמדת
האדם את עצמו לדין, ומכאן שאם האדם מודע למעמדו התמידי לפני האלהים, הרי אין רגע
בחייו בו אין הוא עומד לדין, ולכן מה עניין ראש השנה כאן?

 על רקע דברים
אלה נוכל לומר כי ראש השנה איננו יום הדין, אולם הוא "יום תרועה" ו"זכרון
תרועה" שנועד להזכיר לאדם את עובדת היותו מועמד לדין באופן מתמיד.

בזה לא נאמר שיש כאן חריצת גורלו, אלא זהו אותו דין על פיו
נעשה האדם צדיק או רשע.

(י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 165)

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש  בו  כלומר:  עורו
ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם  וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם,   אלו   השוכחים 
את  האמת  בהבלי  הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו  לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב
כל  אחד  מכם  דרכו הרעה
ומחשבתו אשר לא טובה. לפיכך 
צריך  כל  אדם  שיראה  עצמו  כל השנה כולה כאילו  חציו  זכאי  וחציו  חייב  וכן  כל העולם
חציו זכאי  וחציו  חייב;  חטא  חטא  אחד,  הרי הכריע את עצמו   ואת  
כל  העולם  כולו  לכף  חובה  וגרם  לו השחתה.  עשה
מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל 
העולם  כולו  לכף  זכות  וגרם  לו  ולהם תשועה והצלה, שנאמר 'וצדיק יסוד עולם' זה שצדק הכריע את כל  העולם  לזכות  והצילו. ומפני
ענין זה נהגו כל בית ישראל 
להרבות  בצדקה  ובמעשים  טובים  ולעסוק במצות
מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה, ונהגו כולם  לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין
עד שיאור היום.  

(רמב"ם הלכות תשובה ג , ד)