נח תשפ"ב, גיליון 1220

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם,

 וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה…

(בראשית ט', ט"ו)

איור: הרי לנגבהיים

וזכרתי – דברה תורה כלשון בני אדם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, וכן "וזכרתי את בריתי יעקב" (ויקרא כ"ו) "לזכר ברית עולם" (ט' י"ו) "והארץ אזכר" (ויקרא כ"ו) והדומים להם, הכל הוא דרך משל כלשון בני אדם.

(רד"ק שם, שם)

האות נתונה, ומשמעותה מפורשת: בכך אין להטיל ספק, אך עלינו להבין את הקשר שבין האות ובין משמעותה. המפרשים הלכו כאן בדרכים שונות: האות היא קשת הפוכה, והיתר פונה אל הארץ: הוה אומר, הקשת היא אות של שלום: תמו חצים משמים – הקשת נראית כמחברת שמים וארץ: הוה אומר: היא מסמלת את הקשר שבין שמים וארץ. – הקשת ארוגה מאור ומים. האור מתגלה בעיצומו של הענן, המשפיע חיים ומוות; הוה אומר: העולם מתקיים בחסד, אפילו מידת הדין מתוחה.

אך אולי יש קשר הדוק עוד ויתר בין גווני הקשת לבין כל האמור עד כה. הן זו תהיה הנהגת ה' מכאן ואילך: רבות ומגוונות הדרכים להתפתחות המין האנושי; אך ה' לא יגזור כליה על האדם, אלא יחנכנו לקראת המטרה האלהית – על יסוד השוני ורבגוניות בני האדם. והנה, זו כל העצמה של הקשת: היא קרן אור אחת מלאה וטהורה השבורה לשבעה גוונים – מן הקרן האדומה הקרובה אל האור ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם האופל; אך כל הגוונים הם אור, והם מצטרפים לקרן לבנה אחת, המאירה במלוא טהרתה. וכך נרמז לנו: כל הרבגוניות של הנפשות החיות, מנפש האדם ה"אדום", החסר מעט מאלהים, ועד לנפש הכהה של תולעת רומסת – כולן נפש חיה בכל בשר; ומעל לכל: כל ריבוי הגוונים של נפש האדם, מן האדם הרוחני המאיר באור הרוח ועד לאדם המגושם, שאור ה' בו מעומעם, – כולם מחוברים אל החיים, וה' פורש עליהם את סוכת שלומו; בכולם שבירת קרן אור של רוח ה'; וגם כהי האור המרוחקים מן האור – בני האור המה. – וכך מצינו, שחז"ל מדמים את דרגות הצדיקים לגוונים שונים של אור: מן האור המבהיק של השמש ועד לאור המעמעם של המנורה, – הכל הוא אור יקרות, המתגלה בגוונים שונים. "שבע כיתות של צדיקים וכו' ופניהם דומות לחמה ללבנה לרקיע לברקים לכוכבים לשושנים ומנורת בית המקדש" (ילקוט פרשת אמור, סימן תרנא).

(הרש"ר הירש שם, שם)


דור הפלגה – הסכנה שבאחידות והכישלון השלישי

אפרים חמיאל

הפרשנות המודרנית רואה בפרשיות הראשונות של ספר בראשית סיפור של ניסיונות אלוהיים כביכול, שמטרתם ללמד את האנושות לקח מוסרי. הניסיון הראשון לחיים מושלמים בגן עדן נכשל. נכשל גם הניסיון לאפשר לאנושות, מחוץ לגן העדן, להגיע בכוחות עצמה להכרה באל היחיד ובַהכרח שבְּחיים מוסריים לקיום החברה. האדם העדיף את היסוד החומרי החושני, הנמוך, שבו, והביא על עצמו את המבול. לאחר המבול – עם שיקום האנושות וקביעת סדרי-עולם חדשים ובכללם ההנחיות שניתנו לבני נוח – התבצע הניסיון השלישי לאפשר לבני האדם קיום חברה, המושתתת על ערכי המוסר והרוח. גם הניסיון הזה לא עלה יפה. אנשי דור הַפְּלַגָּה (הם חיו סמוך ללידתו של פלג, שהיה דור רביעי לנח1) ביקשו לפתח ולקדם את האנושות ללא הדרכה אלוהית. לצורך זה ביטלו את ערכו של היחיד ורתמו את כל הכוחות לעריצותה של החברה: הם התרכזו במקום אחד ובו הקימו מבנה מונומנטלי לריכוז שלטונם, מתוך שמירת אחידות רעיונית ולשונית ("וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" – יא א). כך עברו על הציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (ט' א'). ובכן, הפעם בחרו בני האדם לפתח ולחזק את כוחם מתוך יוהרה, יומרת יתר ועריצות.2 הם ראו את המדינה, את האומה ואת הטכנולוגיה, המושקעת בצבירת קניינים ובפיתוח הציוויליזציה, כתכלית לעצמה ולא כאמצעי לרווחת התושבים, שמאפשרת עליה רוחנית. השלטון רתם את האזרחים באופן טוטאלי לבניית מגדל, שראשו נראה כאילו הוא בשמים – סמל לעצמה, לקניין, להצלחה ולריכוזיות. ה' הגבוה מעל גבוה ירד לראות את מעשיהם ולא שבע נחת מהמצב, שסופו מרידה בה' ושחיתות מוסרית, מחמת ביטול ערך האדם הפרטי כצלם אלוהים. לכן הפיץ את אנשי דור הפלגה לכל עבר ובלל (או בלבל) את לשונותיהם. בניית המגדל נעצרה והעיר שסביבו נקראה על שם הבלילה (או הבִּלבול): בבל. כך הושגה המטרה האלוהית המקורית – הפצת בני האדם על פני כל הארץ. ה' ניפץ את רדיפת הכבוד של הכלל, מנע את האחידות, את הריכוזיות הטוטליטארית, ואיפשר סובייקטיביות ודיפרנציאציה, אשר מהן מגוון הלשונות, הדעות, המאמצים והמאבקים. מגוון זה מקנה משמעות ואתגר להוויה האנושית, ומתוכו, לפי עמדת המקרא, עתידה הייתה האמת התורנית ומוסרה העליון להתברר בתהליכים דיאלקטיים ממושכים.3 צבעי הקשת מסמלים את הרבגוניות הזו, המבטיחה את התפתחות האנושות, והיא האות לכך, שהמגוון מציל את החיים עלי אדמות ממבול נוסף.

תיאורי שלשת הניסיונות הראשונים האלו באים להורות השקפה מקראית נוספת, שעל-פיה מקורו של הרע הוא בעיקרו באדם, שניתנה לו בחירה חופשית לעשות טוב או רע. הוא עלול לשגות, להתרשל, או להזיד מתוך עצלות, טיפשות, או רשעות, כשהוא נלכד ברשת תאוות כבוד, תאוות בצע או תאוות בשרים. הרע קיים בעולם כדי להבחין ממנו את הטוב. זה הוא הטוב שבעולמות האפשריים. לא רק עולם הומוגני, אלא גם עולם ללא רוע וללא סבל הוא עולם ללא אתגר, ללא לקח וללא שכר, עולם ריק.

ממהלך ההיסטוריה האנושית עד כאן מתברר, כי האדם זקוק להכוונה אלוהית אל הטוב; בלעדיה יתקשה לזהותו, לשאוף להתמיד בו ולהצליח בזאת. לשם כך – על-פי הפרשנות המודרנית – נקט ה' אמצעי חדש: מינוי שליח מקרב בני האדם, אשר ידריך אותם בדרכי האל. שליח זה אינו אדם יחיד, אלא עם, שה' בחר בו למטרה זו. כאן מתחילה ההיסטוריה של אבות העם הזה, עם ישראל. על-פי הפרשנות המודרנית, המקרא מתאר ומסביר מכאן ואילך את מקומו של עם ישראל בחברה האנושית ואת שליחותו להחזיר אותה, במסע ארוך, אל גן העדן, אל קרבת אלוהים.4 הפרשנות היהודית הפוסט-מודרנית צנועה יותר. על-פיה, המקרא מביא לפנינו מעתה את הסיפֵּר של עם ישראל – אחד מֵרבּים, מקבילים ודומים זה לזה במידה רבה, שהתקיימו באזור הסהר הפורה בזמן העתיק. הפרשנות הזו רואה אותם בראיה פלורליסטית ומקבלת, שכל אחד מהם משקף את האמת בעבור נושאו, כל זאת מבלי לערער בהכרח על קדושת הסיפר המקראי בעבור אלו שבתודעתם הוא התפתח, ועל מחויבותם לנורמות שצמחו בו.

1. רד"ק י' כ"ח.

2. רשב"ם, אבן כספי מצרף לכסף, י"א ד', וקאסוטו, מאדם עד נח', עמ' 166.

3. ראו פירוש עקידת יצחק, רש"ר הירש והעמק דבר לחטא דור הפלגה. השוו רלב"ג ואברבנאל על אתר וכן י' ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, עמ' 16-15, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 36-29. קאסוטו שם עמ' 155-154 ו- 158-157 רואה את הסיפור כסאטירה מקראית נגד עמדתם החומרנית של עמי קדם ובראשם הבבלים, שהתהדרו בפאר ובעושר, וכעיגון הטענה, כי אין דבר שיעמוד נגד מימוש התכנית האלוהית להפצת האדם על פני כדור הארץ. בעמ' 156 הוא מסביר היכן נמצאים שרידי המגדל, ובעמוד 157 את מקור השם האכדי 'בבל', שפירושו שער האל (באב-אִילוּ).

4. זוהי התאוריה של רש"ר הירש ושל מרטין בובר. ראו למשל הירש פרק ג' פסוקים י"ט ו-כ"ב-כ"ד, פרק י"א פסוק י' ועוד רבים, בובר, דרכו של מקרא, עמ' 71-68, 94-93.

ספרו החדש של דר' אפרים חמיאל: בין דת לדעת, חלק ב – עמדת ההתנגדות לסתירה בין התבונה להתגלות בהגות היהודית בת זמננו, מאליעזר גולדמן עד יונתן זקס, יצא לאור לאחרונה בהוצאת כרמל


"ואלה תולדות בני נח": המסר הטמון בסיפור המקראי המפורט

דע שלכל סיפור שאתה מוצא מוזכר בתורה יש תועלת הכרחית לתורה, או כדי לאמֵת דעה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשׂה מן המעשׂים, כדי שלא יארעו עֹשֶק ומעשׂי איבה הדדיים בין בני-אדם. ואני אערוך זאת לפניך.

יסוד התורה הוא שהעולם מחודש, ושמה שנברא בראשונה הוא פרט אחד מן המין האנושי והוא אדם (הראשון). הזמן אשר חלף מני קדם מאדם (הראשון) ועד משה רבנו היה אלפיים וחמש מאות שנה בקירוב. לוּ הודיעו לבני-אדם רק את זאת, היו ממהרים אז להטיל ספקות, שכּן הם נמצאו מפוזרים בכל קצוות הארץ, בשבטים שונים, והלשונות שונות ורחוקות זו מזו מאוד. לאותה הטלת ספק הושׂם קץ בכך שהוזכרו היוחסין וההסתעפות של כולם, והוזכרו האנשים המפורסמים הללו, פלוני בן פלוני, וכמה זמן חיו, איפה התגוררו ומה היה הטעם לפיזורם בקצוות הארץ והטעם לַשּוֹנִי בלשונותיהם, אף- על-פי שראשיתם היתה במקום אחד ושׂפה אחת לכול, שכך התחייב מהיותם בני איש אחד.

כמו כן בא תיאור סיפור המבול וסיפור סדום ועמורה לראיה לדעה הנכונה והיא אך פרי לצדיק; אך יש אלהים שֹפטים בארץ (תהלים נ"ח, 12).

(רמב"ם: מורה נבוכים ג, נ)

העולם מתקיים על הדין, על המוסר ועל הכבוד הבין-אישי

לפי שהעולם קיים על הדין, שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב 'ותמלא הארץ חמס' ואם כן מי שדן דין אמת, גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאילו נעשה שותף.

(שפתי חכמים שמות יח' אות ט)

'ותשחת הארץ לפני האלהים': לפני הגדולים שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה.

ותמלא הארץ חמס: איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי: חמס שווה פרוטה, גזל פחות משוה פרוטה וכן היו אנשי דור המבול עושין; אחד מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק, זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות משוה פרוטה עד שאינו יכול להוציא מהם בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כהוגן אף אני אעשה עמכם שלא כהוגן ושלא כשורה ככתוב 'הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה' (איוב ד') – בלא חכמת התורה.

(חזקוני בראשית ו, יא).

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להבדל מהבלי העולם ולאחז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם (יבמות כ, א), ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום ענין, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה) – כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים, כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עמהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה הקדוש-ברוך-הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

"מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב). אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח!" (דברים רבה ג, ג)

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! (ברוך אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קדוש השם.

(ארחות צדיקים, שער העשרים ושלשה שער האמת)

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים.

(שם, שם, טו)

'שנים מכל יבאו אליך להחיות' – הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ובמעשה פירש, שבאו זכר ונקבה (להלן ז ט). וזה היה בכללם. אחרי כן ציוהו שייקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבואו אליו אלא שהוא ייקח אותם, כי הבאים להינצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבואו מעצמם להישחט, אבל לקחם נח, כי הצוואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן.

 (רמב"ן בראשית ו, כ)

'ויבא נח וגו' מפני מי המבול' – אמר ר' יוחנן: נח מחוסר אמנה היה אילולי שהגיעו מים עד קרסוליו לא היה נכנס בתיבה.

'שנים שנים באו אל נח' – בא שקר ורצה להיכנס. אמר לו נח: אי אתה יכול להיכנס, אלא אם כן אתה נושא לך בת זוג. הלך שקר וביקש לו בת זוג. פגע במאֵרה, אמרה לו: מהיכן אתה בא? אמר לה: מאצל נח, שהייתי רוצה להיכנס לתיבה ולא הניחני אלא אם כן יש לי בת זוג. רצונך, הוי בת זוגי. אמרה לו: ומה אתה נותן לי? אמר לה: אני מַתנה עמך שכל מה שאני אוצֵר, את נוטלת. שמעה לו ונכנסו שניהם לתיבה. כיון שיצאו מן התיבה – היה שקר הולך ואוצֵר ומאֵרה נוטלת ראשון ראשון. בא שקר ואמר לה: היכן כל מה שאצרתי? אמרה לו: וכי לא כך הונה בינינו, שכל מה שאתה אוצר, אני נוטלת? לא היה לו פתחון פה לכך נאמר 'הרה עמל וילד שקר' (תהילים ז, טו) – המשל אומר: שקר מוליד ומאֵרה נוטלת.

 (ע"פ ילקוט שמעוני נח, נו – בתרגום עברי ע"פ ספר האגדה)

מגדל וראשו בשמים כמפעל המתעלם מבני אדם

שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו. מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.

(פרקי דרבי אליעזר, כ"ד)

סיפור בניית העיר והמגדל מבטא גם את הסכנה הגלומה בכוח שליטתו של האדם, וזאת כאשר ההישגים הטכניים פוסקים מלהיות אמצעים, אלא הם נעשים תכלית למענה האדם קיים. רעיון זה מבוטא בצורה חריפה במדרש מאוחר הנקרא "פרקי דר' אליעזר" האומר:

"שבע מעלות (קומות) היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו; מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן; ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבֵנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה!"

זה משמעו של שלטון הטכנולוגיה, המכניס את האדם למסגרת ומשימה חברתית ציוויליזטורית אחת ממנה לא יתכן לחרוג, ומדרש זה מציג בפנינו את המצב בו האדם הופך כלי ומכשיר להעלאת לבֵנים, ואילו הייצור הטכני נעשה התכלית, ולכן אין בוכים על אדם שנפל מראש המגדל, משום שלאדם יש תמיד תחליף.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 33)

הפועלים / אלי אליהו

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִפְלָטִים עִם שַּׁחַר מִמַּשָּׂאִיּוֹת

הֶעָפָר (מִמֶּנּוּ בָּאוּ וְאֵלָיו יָשׁוּבוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר).

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִגָּפִים בַּפִּגּוּמִים, נֶחְבָּלִים

בַּחֲבָלִים, נוֹטְפִים כַּעֲטַלֵּפִים מִכִּתְפֵי הַמְּנוֹפִים.

הֵם לֹא מִפֹּה, שְׂפָתָם אַחֶרֶת. הֵם לֹא יָגוּרוּ

בַּבָּתִּים שֶׁהֵם בּוֹנִים. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עִם עֶרֶב,

אוֹכְלִים אֶת לָחְמָם בְּזֵעַת אַפָּם, כָּבִים לְאִטָּם,

כִּבְדַלֵּי הַסִּיגַרְיוֹת הַגּוֹסְסִים שֶׁהֵם שׁוֹמְטִים מִיָּדָם.

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ נָפְלָה רוּחָם בַּחֹמֶר, אֵיךְ נִכְבְּשָׁה

נַפְשָׁם בַּלְּבֵנִים. לִפְעָמִים הֵם יְשֵׁנִים פֹּה בַּלֵּילוֹת,

בְּלִי דֶּלֶת, כְּשֶׁהַבַּיִת עוֹד שֶׁלֶד. לִפְעָמִים אֶחָד מֵהֶם

נוֹפֵל אַרְצָה, אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ כְּדֵי לָמוּת.

"כי בצלם א-להים עשה את האדם"

כיצד ניתנו עשרת הדברות? חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. כתיב 'אנכי ה' אלהיך' וכנגדו 'לא תרצח' – מגיד הכתוב שכל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשו לו צלמים וטבעו מטבעות. לאחר זמן, כיפו איקונות, שברו צלמותיו, ופסלו מטבעותיו ומעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות, שנאמר 'שופך דם האדם וגו' וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

(ילקוט שמעוני שמות פרק כ, סימן רצט)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.