נח תשפ"א, גיליון 1173

איור: הרי לנגבהיים

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר – אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי: מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה מַתְרֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר. עָמַד נֹחַ וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְנָטַע אֲרָזִים. וְהָיוּ אוֹמְרִין לוֹ: אֲרָזִים אֵלּוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶן: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם, וְאָמַר לִי לַעֲשׂוֹת תֵּבָה, כְּדֵי שֶׁאִמָּלֵט בָּהּ אֲנִי וּבֵיתִי. וְהָיוּ מְשַׂחֲקִין מִמֶּנּוּ וּמַלְעִיגִין בִּדְבָרָיו. וְהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתָן אֲרָזִים וְהֵן גְּדֵלִין. וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? וּמֵשִׁיב לָהֶן כָּעִנְיָן הַזֶּה, וְהָיוּ מַלְעִיגִין עָלָיו. לְסוֹף יָמִים קִצְּצָן וְהָיָה מְנַסְּרָן, וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה. וְאוֹמֵר לָהֶן כָּךְ, וְהָיָה מַתְרֶה בָהֶן. כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, מִיָּד הֵבִיא עֲלֵיהֶן מַבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם'.

(מדרש תנחומא נח, ה)

א"ר לוי: בשעה שאמר הקב"ה לנח שיכניס שניים שניים מכל מין ומין לתיבה, באו ונכנסו כולם לתיבה (בראשית ז ט) 'שנים שנים באו אל נח' (מכל בשר). נכנסו כל אחד ואחד וזיווגו עמו. אתי שיקרא בעי למיעל (בא שקר ורצה להיכנס) א"ל נח: לית את יכיל למיעל אלא אם כן נסבת לך בר זוג (אינך יכול להיכנס, אלא אם אתה נושא לך בת זוג). אזל שיקרא תבע בר זוג (הלך שקר וביקש לו בת זוג). פגע בפחתא (פגש את המארה) אמר ליה: מנן את אתית (אמרה לו: מהיכן אתה בא?). מן גבי דנח דאזלית בעי למיעל לתיבותא ולא שביק לי דאמר לי אי אית לך בר זוג יכיל את למיעל (מאצל נח, שהייתי רוצה להיכנס לתיבה ולא הניחני, אלא אם יש לי בת זוג). ואי בעי את דתהוי לי בר זוג (רצונך: היי לי בת זוג?). אמר ליה: ומה את יהיב לי (אמרה לו: ומה תיתן לי?) אמר ליה אנא מתקן עמך דכל מה דאנא מסגל את נסבא (אמר לה: אני מתקן עמך שכל מה שאני מסגל, את נוטלת). אתקון ביניהון דכל מה דשיקרא מכניס פחתא נסבא. עילון תרויהון לתיבותא (שמעה ונכנסו שניהם לתיבה). כיון דנפקין הוה שיקרא מכניס ופחתא נסבא. דקדמאי קדמאי (כיוון שיצאו מן התיבה, היה שקר הולך ומכנס ומארה נוטלת ראשון ראשון). אזל שיקרא אמר ליה: הן מאן אינון דכל דסגלית (בא שקר ואמר לה: היכן כל מה שסגלתי?). אמר ליה: לא כדין אתקנת עמי דכל מה דאת מכניס אנא נסבא (אמרה לו: וכי לא כך הותנה בינינו שכל מה שאתה מכנס, אני נוטלת?). לא הוה ליה פתחון פה (לא היה לו פתחון פה). לכך הרה עמל וילד שקר. שיקרא מוליד שיקר (שקר מוליד שקר).

 (מדרש תהלים ז, יא, תרגום: ע"פ ספר האגדה)


התיבה והמגדל – שתי קריאות

א. מרחב אנכיות ואופקיות – דניאל ברנשטיין

פרשת נח בנויה כמו פרק של סיפור בהמשכים: תחילה (פרק ו, א-ט) סיכום הפרק הקודם: השחתת כל הארץ, הופעתו של נח, היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. (ו', ח: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה') מפרק ו,' ועד פרק י"א, ט, לב הפרשה: סיפור המבול ותוצאותיו: חידוש הברית, ורשימת צאצאי נח (מ-ו,' עד סוף פרק י). תשעת הפסוקים הראשונים של פרק י"א מוקדשים לסיפור דור הפלגה. סוף הפרק חוזר ל"תולדות נח" בפעם השלישית בפרשה (ו' פס ט', י' פס א' וי"א פס.י'), הרשימה הגניאלוגית מביאה אותנו הפעם עד הופעתו של אברם על במת ההיסטוריה, פתיח לפרשה הבאה.

שני הסיפורים הגדולים נראים שונים בתכלית, כאן סיפור של צדיק שצדיקותו מצילה אותו ואת משפחתו, כאן דור של רשעים המקבלים עונש משמיים. אני רוצה להציע קריאה מזווית אחרת. אני רוצה לטעון שיש הרבה מן המשותף בין שני הסיפורים, ואנסה להראות את זה דרך התבוננות בשימוש במרחב ובכיווני התנועה של הסיפורים, ובהשוואה בין שני המבנים – כי בשני הסיפורים בני אדם בונים; התיבה והמגדל.

סיפור המבול מתחיל בפנייתו של אלוהים אל נח: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּֽי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָֽרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּֽעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָֽפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּֽפֶר." (ח', י"ג-י"ד). ובהמשך התכנית של בניית התיבה, מפורטת מאד. מבחינה סימבולית ערכית, האל למעלה והאדם למטה. כיוון הפנייה כאן הוא אנכי: הבורא מצווה לאדם. נח אינו עונה במילים (וגם לא ידבר עד קללת כנען (ט', כ"ה)), אבל אפשר לראות את היענותו להוראות הבניה והתפעול שהוא ממלא בקפדנות, כתשובה לדבר האל "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ ה'" (ז, ה')׃ תנועה אנכית הפעם כלפי מעלה. נח מרוכז בביצוע צוו האל. זאת תשובה למה שנאמר לו בפסוק י"ד ובהמשך, הוראות הביצוע. הפסוק הקודם, המבשר על "קץ כל בשר בא", לא זוכה לתגובה ממנו. הפסוק הזה מדבר על הרס הסביבה והסובבים את נח, אבל נח לא נותן את הדעת על כך, הוא מרוכז בקשר שלו עם האל, בציר האנכי, בין אדם למקום, ואינו מתייחס למה שקורה בעולם סביבו, במישור האופקי, בין אדם לחברו.

תנועה אחרת בסיפור, המחזקת את הציר האנכי, היא תנועה של ריכוז, של הסתגרות. הניצולים העתידיים, משפחתו של נח והחיות, מתרכזים סביבו, בתוך מקום קטן, סגור היטב. הפתח היחיד הוא "צהר", פחות מחלון, וגם זה ייסגר כשייפתחו ארובות השמיים. התיבה חוצה בין תושביה ומי המבול, אבל גם בינם לבין האסון המתרחש, בינם לבין שאר האנושות. כשנח יוצא מהתיבה ורואה את ההרס, הוא נוטע כרם: מחפש עוגן, מנסה להשתרש באדמה איתה איבד את הקשר בזמן שהיה בתיבה המיטלטלת מעל פני המים, הוא מתמקם במקום אחד.

לפני שנעבור לסיפור של דור הפלגה נתבונן בפסוקים האחרונים של סיפור נח. עוד רשימה גניאלוגית, נוסח ספר בראשית, מסתיימת כך: "אֵלֶּה בְנֵי־שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי־נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל." (י, ל"א-ל"ב). הפסוק הבא ידוע: "וַֽיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (י"א, א). מה קרה? בפסוקים הקודמים התבשרנו על פיזור משפחות נח, קראנו על לשונות שונים לגויים שונים! גם אם "אין מוקדם ואין מאוחר בתורה", כדאי לדרוש את סמיכות הסיפורים. יש כאן היפוך מגמה, תנועה של ריכוז, המקבילה לזאת שראינו בכניסה לתיבה, האנשים מחפשים מקום להתמקם בו "וַֽיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (י"א, ב') ומתרכזים בתוך עיר, מקום סגור, מוקף חומות.

וכמו בסיפורו של נח, יש כאן תנועה אנכית, בנייה של מגדל. פירוש מקובל לפרויקט המגדל ש"ראשו בשמים" הוא שאנשי דור הפלגה חטאו בגאווה, רצו להידמות לאל. לפירוש הפרומתאי הזה יש סימוכין. בנוסף למטרה להגיע לשמים, מדברים על פרויקט "תעשייתי " גדול הכולל שימוש באש ("הבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" י"א, ג').

אני מבקשת להתרחק מהפירוש הזה ולהציע קריאה נוספת. דור הפלגה רצו להתקרב לאל. בבניית המגדל יש תנופה כלפי מעלה. את הקריאה הזאת אני רוצה לבסס על אטימולוגיה שונה של השם בבל, בבל כ "Bab-Ilani" שער אל האלהים, (יאיר זקוביץ, יעקב עמ' 58). ואם כך, יש פסול ברצון להתקרב אל הקודש? אולי נביט בתגובת ה' לבניית המגדל ונבין: "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת־הָעִיר וְאֶת־הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַֽעֲשׂוֹת" ריכוז השפות, סוג של גלובליזציה תנכ"ית, לא רצויה כי לא יהיה מעצור לכוח הריכוזי של בני האדם. חז"ל לימדו אותנו ש"ויהי", מבשר רעות; שפה אחת זה רע, דברים אחדים זה רע, ריכוז הכוח, זה רע, התמקדות בציר האנכי, לא רצויה. אז מה שקרה באופן טבעי בסוף הפרק הקודם, תנועה אופקית של פיזור בני האדם, והגיוון התרבותי, נכפה עכשיו עליהם: "הָבה נֵֽרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל־פְּנֵי כָל־הָארֶץ וַֽיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (י"א, ז-ח').

אם כן, בילבול השפות, הפיזור, הגיוון, אינם בהכרח עונש, ואולי הם תיקון. במונחים של תנועה ושל מרחב, יש הקבלה בין סיפור תיבת נח וסיפור מגדל בבל. גם נח, גם אנשי דור הפלגה מרוכזים בציר האנכי, בקשר שלהם עם האל, על חשבון הציר האופקי, קשר עם הסביבה והסובבים אותם. (ואכן, אנכיות ואנוכיות הן מילים אחיות).

נח פועל על פי דין, מדקדק בקיום המצווה עליו, אך לא מביט לפנים משורת הדין, אינו מתייחס לאיום על האנושות. אנשי מגדל בבל מתרכזים בבניית הקשר שלהם עם השמים, לבֵנה, לבֵנה. חז"ל העצימו את התמונה כשסיפרו על הצער שגילו על אובדן "לבֵנה" והאדישות למות אדם. (פרקי דרבי אליעזר כ"ד, ו').

גם בימינו אפשר לראות התרכזות ב"לְבֵנִים" של בניית הקשר עם השמים, והזנחה של הדאגה לזולת. גם בימינו יש מי שחותר לאחידות תרבותית, רוחנית, פוליטית, במקום לחפש את האחדות מתוך השוני.

יהי רצון שקריאת פרשת נח תעזור לנו בחיפוש אחר השילוב המבורך בין הקשר בינינו לבין המקום וביננו לבין חברינו, בין הציר האנכי לבין המישור האופקי. ואם מותר להקדים את המאוחר, נהרהר על הפסוקים האחרונים של הפרשה המציגים בפנינו את אברם, גיבור הפרשה הבאה, האדם שאוהלו פתוח בכל הכיוונים.

ב. בין מבול לבבל – דניס ברנשטיין

כפי שאפשר להבין את הקשר בין שני סיפורי פרשת נח בהתבוננות במרחב החיצוני, כן אפשר להבין את הקשר בין הסיפורים בהתבוננות במרחב הפנימי.

המבול, בתודעה של רוב האנשים קשור לגשם, להצפות. אך "מבול" אינו קשור בהכרח למים וחז"ל מביאים גם כן מבול של אש (העמק דבר) העניין הוא העוצמה של ההשמדה, כמידה כנגד מידה של עוצמת ההשחתה. לפי רש"י המבול "שבילה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מהגבוה לנמוך". בהבנה החסידית, המקרו משקף את המיקרו. מה שמתרחש במישור החברתי סוציאלי, הוא שמתרחש במישור האישי הפסיכולוגי. במובן הזה נוכל להבין את המבול כאירוע מכונן או טראומה עוצמתית, לא אירוע שהתרחש "שם-פעם", אלא אירוע שמתרחש גם "כאן-עכשיו". לא אירוע שקרה "להם", אלא אירועים שעלולים לקרות לכל אחד בזמן הזה.

מתוך ההרס הטוטאלי נשאר חוט חיים לאנושות, נח ומשפחתו חיו על מנת לבסס מחדש את האנושות, מין "ריסטארט". לאחר כמה דורות (עשרה דורות; לפי המדרש דור הפלגה הוא דור אברהם) כאשר בני האדם מדברים "שפה אחת ודברים אחדים" כולם יחד נודדים מערבה "בנסעם מקדם" וביחד מוצאים מקום להתיישב בשנער. על האוכלוסייה המתחדשת לאחר המבול אנו קוראים "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם" רש"י מזכיר כי "שננערו שם כל מתי המבול". האנושות, כמו התכונה הפיזיקלית של המים, נמשכה אל "המסלול עם הכי פחות התנגדות".

ה"באר מים חיים" (רב חיים מצ'רנוביץ 1740-1817) מביא דבר מדהים אודות הנדידה הזאת באומרו כי: "[בדור הפלגה] המשכת השפע ממוח הראש לא נתנו לבם שיהיה המשכה כסדר ממוח אל הלב…" לאחר המבול "חזר העולם להיות בבחינת תיקון לולא הם גרמו למה שגרמו". לאחר המבול העולם היה צריך להתנהג אחרת. היתה הדמנות חדשה למלא עולם בהמשכת השפע מלמעלה. הכוחות העליונים היו צריכים לזרום אל העולם הזה. אבל האנרגיות נעצרו, הראש חסם את הזרימה אל הפועל "וימצאו בקעה בארץ שנער "בקעה הוא אותיות העקבהרומז לבחינת עקביים לקדושה" המשכת הזרימה הייתה צריכה להוביל "ללב הארץ, שער השמיים שהוא ירושלים". כפי שמזכיר באר מים חיים כל תיקון מתחיל מהלב, מהמרכז, כלפי חוץ, אילו היו מגיעים אל הלב, אל ירושלים היה תיקון עולם.

הזרימה הרצויה היא מהראש אל הלב, אל האברים (סוף מעשה במחשבה תחילה). ממוקד המחשבה אל הפועל. דור הפלגה עצר במחשבה. לא קידם, או לא נתן לאנרגיות לזרום הלאה. אין "המשכה" אזי יש אסון ופילוג. הכוח הצנטריפוגלי לא התפזר בנוח, אזי הוא התפזר בכוח. "דברים אחדים – באו בעצה אחת ואמרו… נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה" (רש"י).

הכוח המאוחד הזה לא שימש לטובת הבריאות, אלא ל"ניצחון" על הבורא. האנרגיות הניתנות מחסד בורא עולם לחידוש עולם, נתקעים ואינם מחולקים לנבראים, עמדה עיקשת במקום כפי שאמרו "שלא יביא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן" (רש"י).

הרמב"ן מזכיר כי כל סיפור נח היא בלשון "אלוקים", וכל סיפור דור הפלגה היא בלשון ה'. "כי המבול בעבור השחתת הארץ והפלגה בעבור שקיצצו בנטיעות". המושג של קיצוץ הנטיות (גם בסיפור הפרד"ס במסכת חגיגה) מסמן תהליך לא מושלם. הצמיחה הטבעית נגדעה, נקצצה ואינה מגיעה למלוא ההתגשמות. הנמשל הוא לימוד התורה שנפסקה, אבל יש להבין את התורה בשני היבטיה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. אחרי ה"מפולת" של כל האנושות בעקבות השחתת המידות בסיפור המבול, יש מפולת נוספת, הפעם המגדל. זאת היית "החוצפה האנושית" להתגבר על בורא עולם או להידמות לבורא עולם, "כי היה זה עניין של הכחשה באלוה ממעל" (מלבי"ם). במקום לנצל את בינת הלב כדאי להתעמק ב"אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו".יש עקירה של הנטיעה ו"ענושים (נענשים) בשמו הגדול וזה טעם הירידה" (רמב"ן).

וקיצוץ הנטיעות של דור הפלגה גם מתייחס לכרם שנטע נח. ניתן להבין כי ה"מהפכה התעשייתית" של "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר" גבר על כל ההישגים של החקלאות המתחדשת לאחר המבול. הקשר הטבעי עם הטבע (בגמטריה "טבע" הוא "אלוקים" שכאמור עומד מאחרי הכיליון של המבול) מתנתק וכל מאמצי האנושות הם כלפי מעלה. הפילוסוף היגל כתב כי "האדם הפרימיטיבי קבור בטבע", זאת אומרת כי בההתפתחות הראשונית של האנושות לא היית הפרדה בין סובייקט של האדם לאובייקט של עולם (מצבו של אדם הראשון לפני טעימת עץ ההדעת?). אפשר לטעון אז כי ה"אדם המודרני", התעשייתי (Homo Sapiens "האדם החושב") הוא קבור במחשבה.

כפי שדור המבול "הוצף" בעוצמה באופן קולקטיבי גם אנו יכולים להיות מוצפים בעוצמה באופן אישי, בפחד, בחרדה, בדיכאון. כפי שדור הפלגה, דור "תיקון המבול" בנה מגדל סרק קולקטיבי כדי לגבור על הטראומה, גם אנו יכולים לחפש את תיקון המצוקות שלנו בבניית מגדלים מחשבתיים ושאיפות שווא. אבל אל תתבלבלו: התיקון לאחר טראומה אינו בגיבוש כל כוחותנו כדי לבנות את עצמנו מחדש, כאילו אנחנו אי, אלא המעבר הרצוי ממבול לבבל היא היכולת לחלוק, לשתף את הכוחות החדשים עם הסביבה ועם הסובבים אותנו.

דניאל ברנשטיין היא מטפלת בתנועה וחברה בקהילת ידידיה, דני ברנשטיין הוא פסיכולוג וחבר בקהילת ידידיה.


מוסר שבטי עומד בניגוד למוסר מוחלט

אם יגמרו המגדל, יבואו למחשבה שניה למנוע בל כרחם האנשים שנבדלים מדעתם זו, וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי, ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה, וזה שצעק ירמיה הנביא (פרק ב) "מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה… גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה" – פירוש שהו בימיו אגודות והיו מתפארים שהמה באהבה ושלום יותר מכל מבני אדם, ואמר הנביא כי לא כן, שהרי גם בכנפייך נמצאו דם נפשות נקיים, ולא משום איזה גניבה וכדומה, אלא משום שלא היו באגודתכם, נמצא באה אגודתכם לרציחה, ואין בזה שבח של שלום, אלא באופן שיהיו נזהרים גם מלעשות רעה עם מי שאינו באגודתכם.

 (העמק דבר והרחב דבר בראשית יא, ו)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.