נח תש"ף, גיליון 1125

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח לְךָ

שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ;

 וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא,

 שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ…

(בראשית ז' ב)

איור: הרי לנגבהיים

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה – …מה פירוש "טהור"? "טהר" קורב ל"צהר" ("צהריים" בארמית "טיהרא"). אין "צהר" אלא "שקוף"; חלקיו הומוגניים, וקרן האור חודרתבהם. אמור מעתה:

הטהור הוא מסוגל לקלוט, ואור ה' חודר בקרבו. איזהו אדם טהור? מי שמוכשר לקבל את השפע האלהי, ואור ה' חודר ברוחו ובגופו. ניגודו של "טהור" הוא "טמא". הטמא הוא אטום בפני אור ה'. הלכות מאכלות אסורות שניתנו מסיני אינן דואגות לבריאות הגוף, ואינן תלויות באקלים מיוחד. הן הלכות אלו מצוות עלינו להאכיל מאכלות אסורות לגר תושב שבארץ ישראל, – אף על פי שנצטווינו להיותו ולהחזיק בו (ויקרא כה, לה; דברים יד, כא). אלא התורה מפרשת את הסכנות, שהלכות אלו מבקשות למנוע: טומאה ושיקוץ, והיא מפרשת גם את שכר שמירתן: קדושה. מאכלות אסורות הן בחלקן "מטמאות" – באופן שלילי, – אוטמות את הלב בפני השפע האלהי; ובחלקו הן "משקצות" – באופן חיובי, – מקרבות האדם אל הרע. אמור מעתה: אדם טהור מוכשר לקבל את אור ה'; והכשר זה תלוי בכך, ש"בשר" גופו יהא "מבשר" כשמו ומשמיע את בשרות הרוח. מכאן, שרק בשר זה הוא "טהור" לאכילה וכשר להתקבל בגוף, – שלא יטמטם רגשות ויעורר יצרים, ואל יגביר את החושניות על כוחות הרוח. נראה אפוא, שרק בהמות אלו הן "טהורות", המסוגלות לקבל את השפעת האדם, הנכנעותלו מטבען בלא אילוף, המוכנות לקדם את מטרותיו, והכוח הבהמי והיצרי אינו שולט בהן שלטון מכריע. (עיין פירוש ויקרא עמ' קכב)

מאידך, אלו הן הבהמות, הראויות לקורבן? הן הפרא איננו אב-טיפוס של האנושות; הן אדם הראשון ובניו – וגם הטובים שבבני נח – עוד היו קרובים לה'; הן אדם, הבל, שת ונח, אברהם יצחק ויעקב לא הקריבו קרבנות לאליל…מי שהקריב קרבנות, וגם בן נח, למד ונדר להקריב את עצמו לה'; ומכאן, שרק בהמות אלה כשרות לקרבן, שהן קרובות יותר לטבע האדם וראויות להיות נציגיו. משום כך,

רק בהמות אלה כשרות לקרבן, שהותרו אחר כך לאכילת ישראל – וטעם אחד לשניהם.

נאמר כאן לנח לקחתשבעה זוגות מן הבהמה הטהורה; עתה אם נצטווה כך בהתחשב עם קרבנו שלעתיד או בהתחשב עם צרכי המזון שעל פי התורה או בהתחשב עם שתי הסיבות כאחת – בכל אופן אנחנו מבינים, מדוע נאמרה מצווה זו בשם הוויה. מבחינת הצלת עולם החי לא היתה סיבה להבדיל בין בהמה טהורה לטמאה. "טהרת" הבהמות קשורה רק עם המטרות של חינוך האנושות – והללו מיוצגות יל ידי שם ההוויה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

איש ואשתו – שמות איש ואישה יפלו על כל זוגי דברים שיש ביניהם קצת ייחוס ודמיון אבל אינם שווים ממש, ויאמר גם על חיה ועוף , גם על צמחים והדומם, אבל על שני דברים שווים ממש בכל עניין יאמר הכתוב "איש ואחיו", או "אישה ואחותה".

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)


"את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית"

רבקה גינתון-ברנר

לכבוד מעין, אלישע, שקד ואריאל-דבורה נכדינו,

שימי הולדתם חלים בתחילת עונת הגשמים.

עומדים אנו בפתחם של ימי הגשמים; לפני זמן קצר, בשמיני עצרת, התפללנו מעומק הלב לשנה של גשמי ברכה וביקשנו שיהא הגשם גשם של טובה לנו ולכל הסובב אותנו. והנה, מחזירה אותנו הקריאה בפרשת נח אל פורענות המבול ומה שנתחדש בעקבותיה. לאחר המבול מכונן הקב"ה סדר עולם מחודש שבו תקופות שנה קבועות ושגרה מחזורית וקובע יחס חדש בינו לבין האנושות ולבין החי בעולם, יחס המצויין במושג ברית: "…ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם ואת כל נפש החיה אשר אתכם…" (ט, ח-ט). ברית זו, ראשונה מבין בריתות שיבואו אחריה (ברית המילה, ברית השבת), מתייחדת ושונה מהן בהיותה ברית קוסמית ואוניברסאלית; הבריתות האחרות יחולו רק על חטיבה אנושית מסויימת. בכך אפשר לראות את ברית נח כעין תמונה-מראה של המבול: כשם שההרס והחורבן היו כלליים, כך גם השיקום והבנייה מחדש הם כלליים וכוללניים – חלים על האדם ועל העולם הפיזי. יש גם מקום להראות, שהתיקון צומח כבר מתוך השבר ושכינון הברית הוא שיאו או השלמתו של תהליך שינוי ושיקום שהחל כבר במהלך החורבן או מיד אחריו. כך, למשל, עולה מדברי ה"משך חוכמה" המצביע על התהליך החינוכי שעוברים הנמצאים בתיבה: הם לומדים על אחריותם לצורכי בעלי החיים ועל הדרכים לדאוג להם.1 ואומנם, מיד לאחר המבול נוצרים יחסים חדשים ושונים בין האדם לסביבתו האנושית והטבעית. בצד הרחבת השימוש וההנאה מן העולם (אכילת בשר), גוברת גם אחריותו ומוטלים עליו איסורים, מגבלות וסייגים שהם ביטוי של חובה ואחריות (איסור אכילת דם, איסור רציחה ועוד).

ברית עולמית זו המבטיחה שהמבול לא יישנה, מסומנת ומיוצגת על ידי תופעת טבע מרהיבה, בלתי-מוכרת עד כה, והיא הקשת: "זאת אות הברית אשר אני נתן… לדֹרֹת עולם: את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" (ט, יב-יג). נחלקו המפרשים, ראשונים ואחרונים, בשאלת מעמדה של הקשת בעולם הבריאה. האם היא יצירה מחודשת או חלק מן הסדר הראשוני? מן הכתוב עצמו משתמע, וכך סבור גם אבן-עזרא, שהקשת נוצרה זה עתה, לאחר המבול, אבל רוב המפרשים סבורים אחרת. אם כרמב"ם וכרבינו יונה הרואים את הקשת כאחת "הנפלאות שהושמו בטבעי הדברים" או ש"עלו במחשבה במעשה בראשית", אבל הופעתן והתגלותן רק לאחר זמן או בשעת הצורך, ואם כתיאורו של הרש"ר הירש: "… גם הקשת היתה ידועה מני אז, אך היא הפכה עתה לאות ברית בין ה' לבין האדם". כלומר, הקשת הפיזית שהיא חלק מן הבריאה הטבעית מקבלת לאחר המבול יעוד ותפקיד סמלי: הנוכחות הפיזית נטענת במשמעות חדשה, סמלית. ההשקפה המשותפת היא שהקשת קיימת בכוח, בפוטנציה, מימי בראשית ועתה הגיעה שעתה להתגלות בפועל ולמלא את יעודה. והנה, חכמינו באים ומעניקים לקשת מימד נוסף, מרתק ומאלף, בדבריהם במסכת אבות. כידוע, הם מונים את הקשת בין עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: "ואלו הן: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת והמן…" (פרק חמישי). מהי המשמעות של חידוש זה שחידשו חז"ל בקובעם לתופעות הללו שעת התהוות מיוחדת, שעה של "ערב שבת בין השמשות"? האם זו יצירה של "הרגע האחרון" או שמא דבר-מה אחר? נראית לי מאוד פרשנותו של פרופ' נחם אילן המגדיר את כל הדברים שמונים חז"ל כקשורים למצבים סיפיים (לימינאליים), כלומר מצבים של עמידה על הסף, מצבים של מעבר מ… אל; גם שעת יצירתם היא שעה סיפית, שעת מעבר, מן החול אל הקודש.2 ובהקשר זה גם הקשת מסמנת עמידה על סף עולם חדש, מייצגת מעבר מכליון לצמיחה, "מצב סיפי" המעורר תקווה גדולה לעתיד, אך רוחשת בו גם חרדה שתולדתה בעבר.

גם במה שנאמר על הבחירה בקשת דווקא להיות סמלה של הברית וההבטחה ניכרת שניות או עמדה דיאלקטית; ונסתפק כאן בדוגמאות מעטות. הקשת משמשת, כידוע, ככלי מלחמה, אבל בהופיעה בשמים צורתה היא צורת קשת הפוכה (רגליה למטה ואין לה מיתר); וכך דורשים בעלי המדרש את הפסוקים בחבקוק ג', ט ו-יא: "נפרע מן העולם בקשת ובה הוא משיב את עולמו"; מכלי מלחמה הופכת הקשת לסימן של שלום והרמוניה. ועוד: בפרק מעשה מרכבה (יחזקאל א, כח) מופיע מראה הקשת כדימוי לכבוד ה', ועל כן אומר החזקוני: "אות גדול הוא שהרי הוא דמותי כביכול". אבל, מנגד, ובדיוק מטעם זה עצמו מזהירה הגמרא מפני הסתכלות בקשת! (חגיגה, ט"ז, א'); עוצמה של קדושה שיש בה סכנה. ולכיוון דיאלקטי נוטים גם דברי הרש"ר הירש על היות הקשת סמל לרבגוניות ושוני (בשבירת הקרניים), ובה בעת גם מופת לאחדות אחת (בהתלכדות הצבעים לאור לבן).

קריאה קשובה של הפסוקים חושפת מימד נוסף של מורכבות ומשמעות שעליו אני מבקשת לעמוד ולהפנות תשומת לב: אזכור הקשת מופיע תמיד בצמידות ובסמיכות לענן: "את קשתי נתתי בענן… והיה בענני ענן… ונראתה הקשת בענן… והיתה הקשת בענן". הכתוב יכול היה לתאר את מקומה של הקשת גם באופן אחר, למשל: 'את קשתי נתתי ברקיע השמים'; מה, איפוא, פשר הקשר הצמוד של הענן אל הקשת? לכאורה, אין כאן קושייה כלל, שהלא זהו ההסבר הפיזיקאלי לתופעת הקשת – השתברות קרני השמש בטיפות הגשם; ואולם, מקובל עלינו שמגמתה ותכליתה של התורה אינה לספק הסברים טבעיים, אלא להעניק משמעויות דתיות ומוסריות ולתבוע התנהגות ראוייה. לפיכך, יש מקום לראות את הענן כדימוי וכסמל. בעינינו הוא מסמל את הסכנה, את האיום, את האפשרות ההרסנית הקיימת ומצוייה עדיין בעולם והוא סימן אזהרה לנו, לבני האדם, בצדו של סימן ההבטחה.

אפשר, שמשמעות כזו מגולמת כבר בדבריו של רש"י לפסוק "בענני ענן", וייתכן להניח, שפירושו מבוסס או נסמך על הדימויים המופיעים אצל הנביא יחזקאל ואצל הנביא יואל המתארים שניהם את יום הדין, יום ה', כ"יום חשך ואפלה, יום ענן וערפל" (יחזקאל ל, ג, יואל ב, א-ב); וכך אומר רש"י: "בענני ענן: כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם"; אומנם, המבול לא יישנה והבטחת ה' שרירה וקיימת, אבל מידת הדין של מעלה עדיין מתוחה והסכנות העלולות להתפרץ או ללוות את ירידת הגשמים לא חלפו, ועלינו להיות מודעים וערים להן. משום כך אנו מתמידים בתפילתנו לבורא עולם שיהא הגשם "לברכה ולא לקללה".3

ואולם, הענן הוא יותר מאשר קריאת אזהרה לנו מפני מידת הדין. ברצוני להציע הרחבה של המשמעות הדתית והמוסרית הטמונה בצימוד הסמלי של הקשת והענן. כאמור, הקשת היא אות הברית שהקים בורא העולם איתנו ועם עולם החי שלא להכריתו. הכתוב חוזר ומדגיש את מחוייבותו של הקב"ה לקיום הבטחתו. אבל מה ביחס אלינו, בני האדם? האם גם האנושות היא צד לברית זו? האם יש לנו אחריות או חובות הנובעות מן הברית הזו ומוטלות עלינו כתוצאה ממנה? הכתובים אינם אומרים זאת בגלוי ובמפורש אבל ניתן, לדעתי, למצוא לכך רמז באותו ענן סמלי המלווה את הקשת. הרעיון שאני מבקשת להעלות הוא שהענן מסמל את סכנת ההרס והנזק העלולים להיגרם ממעשיו או ממחדליו של האדם והוא בבחינת תמרור אזהרה לנו, מפני עצמנו. בעולם זה שלאחר המבול, נתרחבה גם אחריותנו לקיום האנושי ולקיום בעלי החיים, כפי שציינו בתחילת דברינו; ועל כן, העננים המתקדרים בשמים, בצִדה של הקשת, באים להזכיר לנו את מחוייבותנו לשמור עליו מפני הפגיעה שאנו עלולים לפגוע בו. אחריות זו מוטלת עלינו בשני מישורים או בשני תחומים עיקריים: בתחום הסביבתי, האקולוגי, ובתחום החברתי והמוסרי. המודעות לנזקים העצומים ולסכנות הגדולות האורבות לנו בשני התחומים הללו כתוצאה ממעשים או ממחדלים אנושיים, נוכחת מאוד בעידן שאנו חיים בו, והשיח הפוליטי והחברתי אכן מתמקד בהן במידה רבה. שימוש אחראי במשאבי הטבע ותיקון עוולות חברתיות ומוסריות הם ערובה לקיום העולם, אבל הם גם מציבים בפנינו אתגרים קשים; כאשר מפציעות קרני השמש ביום גשום אנו מתפעלים, בצדק, מן הקשת הססגונית וזוכרים את הבטחת הברית, אבל שומה עלינו לזכור, בד בבד, גם את אחריותנו לשמירת הסביבה והטבע ולכינונה של חברה צודקת ומוסרית.

1. דבריו מובאים בספר "מבי"ן במקרא", ילקוט פרשני לפרשת השבוע מאת מ.י. בר-און.

2. נחם אילן ואליהו סמואל, בלב ונפש, פירוש דיאלוגי למסכת אבות, כרמל ירושלים, עמ' 345.

3. פרופ' יונתן גרוסמן בעיונו הרחב, העמוק והמאלף על עניין ברית הקשת מציע משמעות שונה, מנוגדת, לענן: הענן הוא כיסוי, הסתרה והגנה. אבל הוא מניח מקום גם להצעה דומה לשלנו. יונתן גרוסמן, בראשית, סיפורן של התחלות, עמ' 222-208.

רבקה גינתון-ברנר לימדה ומלמדת במסגרות של חינוך מבוגרים ועולים.


העולם מתקיים על הדין, על המוסר ועל הכבוד הבין-אישי

לפי שהעולם קיים על הדין, שהרי המבול בא לעולם שלא היה דין ביניהם וגוזלין וחומסין זה את זה כדכתיב 'ותמלא הארץ חמס' ואם כן מי שדן דין אמת, גורם שהעולם מתקיים על ידו והוי כאילו נעשה שותף.

(שפתי חכמים שמות יח' אות ט)

"ואלה תולדות בני נח" – כולנו בני איש אחד נחנו

דע שכל סיפור שתמצא מוזכר בתורה, אם לאימות ההשקפה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים כדי שלא יהא בין בני אדם עוול ורשע… כיוון שהיה יסוד התורה שהעולם מחודש, ושהנברא תחילה איש אחד ממין האדם והוא אדם, ושהזמן שעבר מקדם מאדם למשה רבנו אלפיים וחמש מאות שנה בקירוב, ואילו נאמרה להם ההודעה הזו בלבד, היה האדם אז ממהר להסתפק, במצאו את בני האדם נפוצים בקצווי התבל בכללותה, ועמים שונים, ולשונות שונות רחוקות זו מזו מאד, לפיכך סילק את הספק הזה ביחסו את כולם והסתעפותם והזכרת שמות אותם המפורסמים פלוני בן פלוני, וימי חייהם, והודעת מקום מגוריהם, והסיבה שגרמה להפצתם בקצווי תבל, והסיבה שגרמה לשינויי לשונותיהם, ושהיתה ראשיתם במקום אחד, ושפה אחת לכולם, שכך צריך להיות, כיוון שכולם בני איש אחד.

(מורה נבוכים ג, נ)

לפיכך נברא אדם יחידי – ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאלו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך. ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו.

 (משנה סנהדרין ד, ה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.