נח תשע"ט, גיליון 1072

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ

 לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

(בראשית ח, ח)

איור: הרי לנגבהיים

 

וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה(בראשית ח, ח) וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ וגו'.

(בראשית ח, ט)

יְהוּדָה בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם ר"ש אָמַר: אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ, לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת, וְדִכְוָתָהּ (איכה א, ג): הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיוּ חוֹזְרִים. וּדְכַוָּתָהּ (דברים כח, סה): וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ וגו', הָא אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ, לֹא הָיוּ חוֹזְרִים.

(בראשית רבה לג, ו)

עֵינַיִךְ יוֹנִים – אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דֻּגְמָא שֶׁלְּךָ דּוֹמָה לְיוֹנָה, מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִקַּח חִטִּים מֵחֲבֵרוֹ, הוּא אוֹמֵר לוֹ הַרְאֵנִי דֻּגְמָתָן, אַף אַתָּה דֻּגְמָא שֶׁלְּךָ דּוֹמָה לְיוֹנָה. כֵּיצַד? כְּשֶׁהָיָה נֹחַ בַּתֵּבָה, מַה כְּתִיב שָׁם? וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא (בראשית ח, ז) וְאַחַר כָּךְ שִׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה, וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה וְגוֹ… (בראשית ח, יא(. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה הַיּוֹנָה הֵבִיאָה אוֹרָה לָעוֹלָם, אַף אַתֶּם שֶׁנִּמְשַׁלְתֶּם כַּיּוֹנָה, הָבִיאוּ שֶׁמֶן זַיִת וְהַדְלִיקוּ לְפָנַי אֶת הַנֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה תְצַוֶּה וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן.

(תנחומא ה, ה)

…ונראה שהיא היתה המין הנקראת יונת האגרת אשר ישרתו בה בארצות המזרח לשלוח ע"י אגרות, והיא ממהרת לעוף בזמן קצר מרחק רב (כי מיני היונה הם כשבעים) ועל מין זה אמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה, ובירושלמי מה יונה פורחת באחת ונייחת באחת כמ"ש תוספות ועל ידה יודע לו אם קלו המים בשום מקום.

(המלבי"ם שם, שם)


 

מצוות בני נח

גדעון אדמנית

המונח 'בני נח' (להלן ב"נ) מופיע, לראשונה בתוספתא עבודה זרה, ביחס לכל בני אדם וחוה כמי שמחויבים במספר איסורים: רצח, עריות, עבודה זרה, ברכת [=קללת] ה', אבר מן החי וגזל ובמצוה אחת: [הקמת בתי] דינין ושפיטת העבריינים על המצוות הנ"ל. זאת בניגוד לעם ישראל שחויבו בכל מצוות התורה.

הסברא נותנת שלא יתכן שיהודי יהיה פטור ממצוות אלו, שהרי לא יתכן לומר ש'תחת שהוחמרו הוקלו' (מכילתא דר"י משפטים). לכן ישנה חשיבות לברר מה עולה מפשטי המקראות ביחס ליעדיו וחובותיו האנושיים של כל אדם.

יעדים כלל אנושיים:

ע"פ פרק א בבראשית, האדם נברא בצלם א-להים וככזה הוא נועד:

  • לפי פרק א: לפרות ולמלא את הארץ ולשלוט בכל הקיים, עלי אדמות, כאחראי להמשך קיומו של עולם כטוב מאד.
  • לפי פרק ב: להתבונן ולחקור את כל המציאות הפיזיקלית והרוחנית ולתת לה שמות [=הגדרות], מן הסתם כחלק מהיעוד הנ"ל.
  • לעזוב, בבגרותו, את בית הוריו על מנת להקים תא זוגי חדש, לשם העמדת ולדות והמשכיות האנושות, ולא פחות מזה על מנת ללמוד ליצור שיח קשוב ואינטימי עם אשתו [=ודבק באשתו והיו לבשר אחד] ושיח אמפתי עם כל 'אחר' בחברה.
  • לפי 'סיפורי' הפרקים ב-ג: אדם מוּעד תמיד להיכשל ולחטוא. לכן הוא נועד להימצא במאבק נצחי מול יצריו העפריים, אליהם הוא משתוקק. משנכשל, יש גם נטיה חזקה לברוח מההכרה הקשה בחטא ומהאחריות למחדל והשלכותיו (האשה שנתת עמדי היא נתנה לי… הנחש השיאני ואכל… השומר אחי אנכי…). אך סיפורים אלו מצביעים באותה מידה על היכולת למשול ביצרו,להכרה והקשבה בחטא ולהיטיב מעשיו. כמו כן, נזכר שאם יתגבר כארי ויעשה כך יוכל לנצח במאבק ולשאת ראשו בסיפוק.

כישלון האנושות מביא לעונש כליה – מבול: התאווה, הקנאה, הכעס והגאווה (היבריס) גורמים להשחתה מוסרית עמוקה: קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס, ויקחו להם [=בני האלהים, החזקים] נשים מכל אשר בחרו [=גם אשת איש], כי השחית כל בשר דרכו על הארץ [=רצח, ניאוף וכל אורחות המוסר].

כישלון זה מביא את א-להים לכונן ברית (מונח החוזר שבע פעמים!) עם 'בני נח' – האנושות המתחדשת. ה' מצידו מתחייב לדון את העולם ב'מידת הרחמים' ולא להביא מבול (כי יצר לב האדם רע מנעריו). במה מתחייבים כל בנ"א לדורות נצח?

 מוקד הברית הוא על איסור רצח: "שופך דם האדם, באדם, דמו ישפך, כי בצלם

א-להים עשה את האדם", ולכן רצח במזיד הוא פגיעה חסרת כפרה. איסור קטגורי זה, שהיסטוריית הרציחות והמלחמות האינסופית הוכיחה עד כמה הוא אינו מובן מאליו, מזכיר את דברי הפילוסוף הנודע, עמנואל לוינס לומר שהלקח העיקרי לאחר השואה הוא למידה והפנמה עמוקה שפני האחר אמורים לצעוק ולצוות לכל הפוגש בהם: לא תרצח וראוי להוסיף גם: לא תפגע, לא תשפיל! הברית כוללת גם אזהרה מפני אכזריות כלפי בעלי חיים: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", מעין איסור אבר מהחי.

מניעי האכזריות: יתכן שסיפור קין והבל מחד, וסיפור המגדל מאידך, מצביעים על שני מניעים בולטים לאכזריות האנושית: הרצון השחצני לעשות שֵם ולבנות בנייני פאר, תוך התייחסות אל הבונים כאל אובייקטים, שרגשותיהם וצרכיהם חסרי כל חשיבות (ראו גם תוכחת ישעיהו פ"ב ז-כ"ב, כנראה בימי עוזיהו!).

מכאן יש כמובן לקח גדול לסכנה בריכוז כוח אדיר בידי טייקונים בודדים בימינו, ששומה עלינו, כחברה חפצת חיים ומוסר, להילחם נגד תופעה ומגמה זו.

סיפור קנאת קין מלמד על מניע נוסף: "ויחר לקין מאד ויפלו פניו… ויאמר קין אל הבל אחיו – – ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".

הקינאה העזה ואי היכולת להתמודד עמה ועם הכעס והתסכול מחד, והיעדר האומץ והמיומנות להגיע לשיחה כנה עם האחר – מושא הקינאה והחמה מאידך, עלולים להביא לרצון לחיסולו… ולמלחמות נוראיות.

נשוב לשאלת הכותרת: חז"ל הסיקו להלכה, שבע מצוות בהם חייבים כל בני נח ששתיים מתוכם, עבודה זרה וברכת ה', הם בתחום הדתי.

חשוב להדגיש שלפי פשט המקרא, הציפייה מכל בני אדם אינה בתחום הדתי.

לכן נביאים שניבאו כלפי הגויים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל עמוס ויונה) לא באו אלא בתביעות מוסריות, כנגד העושק, החמס, העוול, הרמאות , האכזריות והרצח.

לפיכך אין זו הפתעה למצוא מגמה זו גם בחז"ל: אצל הלל הרואה את הכלל: מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה, ככל התורה 'על רגל אחת' ואצל 'תלמידו' ר' עקיבא הסובר שחביב כל אדם הנברא בצלם ושאהבת הרע היא כלל גדול בתורה.

וכבר מיכה (כנביאים אחרים) קבע מגמה זאת בבירור: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ.

גדעון אדמנית מלמד תורה במסגרות שונות בארץ ולומד בבית מדרש הראל


 

גדול השלום ושנואה המחלוקת.

אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה. אלא, דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנאמר (שם כד) 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו' לפיכך לא נשתייר מהן פליטה, אבל אלו על-ידי שהיו אוהבים זה את זה, שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשתיירה מהן פליטה.

רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם. אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן, כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד) 'חבור עצבים אפרים הנח לו' אבל משנחלקו מה הוא אומר (שם) 'חלק לבם עתה יאשמו' הא למדת: גדול השלום ושנואה המחלוקת.

(בראשית רבה פרשה לח) 


אות וזיכרון, ברית ואחריות

אין הקב"ה מסתפק במאמר פיו, אלא הוא מקים למאמרו אות וזכרון, וכן מצינו גם בהמשך ההנהגה האלהית: הקב"ה מקים אותות – כגון תפילין, שבת, מילה – כדי להזכיר לאדם תמיד מחדש את האמתות הגדולות, ששלום האנושות תלוי בהן.

"לדֹרֹת עולם": חסר דחסר: ברית ה' תתקיים בכל העתים; היא תגן גם על הדור הלוקה בחסר, שחסרונו ניכר כלפי פנים או כלפי חוץ. בדורות אלה יימס לב האדם, אז הוא עלול להתייאש מן הצדק האלהי; אך מראה הקשת בענן יזכירנו, שברית ה' כרותה עם האדם ועם הארץ; ברית זו תתקיים בכל עת ובכל דור, והנהגת ה' תשיג את מטרתה – גם בדור הלוקה בחסר.

(הרש"ר הירש על בראשית ט, יב)


…בעולם המונהג בדרכי נסים (לפני המבול) שעצם קיומו אינו מובטח כלל, אין מקום למצוות, ולא ייתכן פרוגרמה של הכרת אלוהים ועבודתו אלא בעולם הנוהג כמנהגו. לכן, אין זה מקרה שאין אנו קוראים על מתן מצוות אלא לאחר המבול, ולא בני אדם הראשון היו הראשונים שנתחייבו במצוות, ומכאן משמעותן הגדולה של מה שנקראו במסורת "מצוות בני נוח" שבאו רק בעולם שלאחר המבול.

…דווקא בעולם מחודש זה שהוא גם הנועד להיות עולמנו, ולא בעולם הנסים שקדם לו, נפתח הפתח למאבק בין ערכים לתיקון העולם והאדם, דבר המתגשם בפועל באישיותו המהפכנית של אברהם אבינו, העולה וצומחת בסיומה של פרשת "נֹח", והוא האדם המקבל עליו את המשימה לתקן עולם במלכות שדי, ולא לקבל את העולם כמות שהוא.

(י. ליבוביץ : שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 28)


שפה אחת ? דברים אחדים?

אמנם באמרם דבר זה (נעשה לנו שם) ירד ה' לסוף דעתם, כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד מפוזר ומפורד שאין לשום אחד עסק עם חברו אז יהיו לעם אחד אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה, אזי יפלו במלחמה גדולה מזו והיא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו כי כנוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו "ונעשה לנו שם", אם כן כל אחד ירצה להשתרר על חברו ולהיות גבוה ממנו כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר שמם על כן טוב לפזרם ולמונעם מבנין זה.

("כלי יקר" על בראשית י"א, א)


סיפור בניית העיר והמגדל מבטא גם את הסכנה הגלומה בכוח שליטתו של האדם, וזאת כאשר ההישגים הטכניים פוסקים מלהיות אמצעים, אלא הם נעשים תכלית למענה האדם קיים. רעיון זה מבוטא בצורה חריפה במדרש מאוחר הנקרא "פרקי דר' אליעזר" האומר: "שבע מעלות (קומות) היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו; מעלים את הלבנים מכטן ויורדים מכאן; ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבֵנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה!"

זה משמעו של שלטון הטכנולוגיה, המכניס את האדם למסגרת ומשימה חברתית ציביליזטורית אחת ממנה לא יתכן לחרוג, ומדרש זה מציג בפנינו את המצב בו האדם הופך כלי ומכשיר להעלאת לבֵנים, ואילו הייצור הטכני נעשה התכלית, ולכן אין בוכים על אדם שנפל מראש המגדל, משום שלאדם יש תמיד תחליף.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 33)


וְ֠הָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל [דָּנִיֵּאל] וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל יד, יד)


נח דניאל ואיוב . לפי שאלו שלשה ראו שלשה עולמות נח ראה העולם בנוי וחרב ובנוי ודניאל את בית המקדש או את עצמו תחלה שר על כל השרים סוף הושלך לגוב אריות וחזר לגדולתו וכן איוב ראה את עצמו מיושב וחרב ומיושב לפיכך הביאו דוגמא לדורו של יכניה שראו את הבית בבניינו וחורבנו ובנין שני.

(רש"י שם, שם)


יש לנהוג ביושר גם כלפי נכרים

מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצווארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב). אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח!

(דברים רבה ג, ג)


'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם'

'וזה הצלם אשר בו נברא האדם נושא לכל החוכמות, כי בו אפשר להשיגן כולן, ובזה נשתתפנו אנחנו קהל ישראל עם שאר האומות'.

 (ר' יוסף יעבץ – מובא ב'תורה שלמה' לרב מנחם כשר)


…כלומר השֵֹכל, או התבונה לפי הסגנון הפילוסופי המודרני, היא נחלת המין האנושי כולו, ובצלם זה, נשתוו כל בני המין האנושי, ואין בזה יתרון לישראל על שאר העמים. צלם-אלוהים שבאדם איננו מגדיר את הפרט מבחינת מהותו ותכונותיו, ואין הוא אומר לנו משהו כ אם על המשמעות שיש לאדם כיצור בעל תבונה, ועל האחריות המוטלת עליו ממנה אין באפשרותו להימלט, ועל ההכרעה שהאדם מכריע לנהוג כפי רצונו לחיוב או לשלילה כצדיק, כרשע, כיהודי, כגוי שהם כולם נבראו בצלם אלוהים.

מן הסדרות "בראשית" ו"נֹח" אנו למדים, כי האדם שנברא בצלם אלוהים יכול להיות קין רוצח אחיו, אֶנוש העובד עבודה זרה, איש דור המבול החי על חמס והשחתה, או מאותם בוני העיר והמגדל, אולם יחד עם זאת באותם דורות ראשונים יכול היה צלם אלוהים שבאדם להתגלם, גם בדמות נוח האיש צדיק-תמים, בשֵם ויפת המשכילים לכסות ערוות אביהם ופניהם אחורנית ובדור העשרים גם באישיותו של אברהם אבינו – העברי הנאבק בנמרוד.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע,עמ' 38)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.