נח תשע"ח, גיליון 1025

שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה

זָכָר וּנְקֵבָה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

(בראשית ז, ט)

איור: הרי לנגבהיים

 

בָּאוּ אֶל נֹחַ – מֵאֲלֵיהֶן.

 (רש"י שם שם)

שְׁנַיִם שְׁנַיִם – אין הכוונה שבאו רק שניים מכל מין ומין, כי אז היה הכתוב אומר "שנים מכל", או "שנים מכל מכל בשר" כמו שאמר למעלה, אבל עניינו שלא באו אל נח ב' זכרים או ב' נקבות יחד מכל מין, אלא נזדמנו לו זוגות זוגות זכר ונקבה, ולא זוג אחד מכל מין דווקא, אלא זוגות הרבה, ומבין כולם בחר לו נח זוג אחד מן הטמאים וז' זוגות מן הטהורים.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם שם)

שנים שנים באו אל נח אל התיבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח. נראה לפרש מה שצוה אלהים שנים מכל הוא רק בטבע בעל חי וגם הטבע נקראת אלהים בעצמן באו אל התיבה וזהו שנים באו אל נח כאשר צוה אלהים לנח. אבל חמשה ממין הטהורים הנוספין שצוה מדת הרחמים כמ"ש ויאמר ה' אל נח מכל הבהמה הטהורה תקח ז' ז' ומדת הרחמים הוא למעלה מהטבע ולא באו מעצמן והוצרך נח להכניסם וגם לקרבן צריך הזמנה והכנה מבני אדם.

(רבי יהונתן אייבשיץ: תפארת יהונתן שם, שם)


 

"שפה אחת" ושני אליעזר

דליה מרקס

סיפור מגדל בבל משקף תשוקה קמאית ומושרשת להבין ולהיות מובן, לדבר ולשמוע ולהיות ביחד, להיות במצב שבו אין גדרות בין בני אדם אלא הכל נהיר וברור. הסיפור מופיע כמעין תחנת גבול בין האתוסים האוניברסאליים של בראשית ובין הסיפור הפרטי שלנו כעם. הוא תחוב בין שתי רשימות יוחסין כאתנחתא בין האוניברסאלי ובין הפרטיקולארי בתורה. יותר מכך, הוא מסביר את המעבר מן האנושי אל הלאומי, והוא פורץ ומתערב בתוך סיפור תולדותיו של שם, בנו של נח.1

למעשה, אפשר לראות בסיפורנו מעין הערת שוליים על הפסוק שנאמר בדיוק לפניו. בפסוק זה כבר סופר על היפרדותם של העמים: "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (י, לב), וכאן בסיפור מגדל בבל תיאור ההיפרדות הזו.

"שפה אחת": תמימות יהירה ויהירות תמימה

סיפור מגדל בבל מסביר כיצד הפך העולם ממקום שיש בו "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", שבו כל בני-האדם מבינים אלה את אלה, למקום שיש בו עמים רבים ושפות רבות, רצונות מתחרים ואינספור מתחים. הדור הזה נקרא דור הפְּלַגָּה, אבל אולי יש לקרוא לו דור הַפְלָגָה, הדור שהפליג ממקום אחד בטוח אל אינסוף מקומות חדשים, חזיתות לא מוכרות, מפחידות אבל מרגשות.

מיזם הבנייה היומרני של מגדל בבל, "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם", נתפש בעיני רבים כביטוי של יוהרה. אולם לי נראה שהוא נבע בעצם מרצון מאוד אנושי, ואפילו נוגע ללב. "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" אמרו אנשי בבל. מי יוכל לגנות את הרצון לעשות מעשה, להותיר חותם ביקום, להתקיים גם אחרי שאנחנו עצמנו כבר לא נהיה. ובעיקר כשהותרת החותם הזו אינה בהכרח ביטוי של מגלומניה – בני הדור ביקשו להישאר ביחד. הם ביקשו לשמור על אחדותם, "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". הבה נבנה לנו מגדל, הסכימו ביניהם בני העיר, שיראו אותו מכל פינה בעולם, וכשנראה אותו, נדע שאנחנו ביחד.

הרצון האנושי היהיר בתמימותו והתמים ביהירותו הזה לא זכה לתמיכה אלוהית. האל קרא: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". כשאבדה השפה המשותפת, אבדה התקווה והאמונה שאפשר להישאר ביחד. כולם. תמיד. ומעתה, איש לביתו, אישה לארצה.

הסכנה שב"שפה אחת"

"וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (פס' ו), אומר אלוהים. האם באמת חשש בורא עולם מכוחם של בני-האדם המאוחדים? אולי, לא נדע. אבל אין הכרח לפרש את הדברים כאילו אלוהים מאוים מבניית העיר והמגדל אלא ביטוי סלידה מן העולם המונוליטי שביקשו בני-האדם לבנות.

אלוהים חפץ בריבוי לא באחידות, בגיוון ולא בחד-ממדיות. על-כן, לא היה יכול להסכים לפרויקט בבל. דומה שלא זעם אלוהי פעל כאן אלא הייתה זו פעולה הורית חינוכית. כיצד הייתה ניצתת באברהם, למשל, האמונה באל הייחוד אילו לא היה בו הכוח לחלוק, לשנות, למחות? האחדות היא הבטחה מתוקה אבל מסוכנת.

ישעיהו ליבוביץ ראה ב"שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" את הסכנות האיומות האורבות לחברה האנושית, שאותן הוא חזה מבשרו במאה העשרים. "שפה אחת", לדידו, משמעה: "טוטאליטאריות, מונוליטיות וקונפורמיזם […] חזון האנושות האחידה והמאוחרת הריהו חזון בלהות […] בעולם שאין בו מקום למאבקים ערכיים, אין בו גם טעם לחיים".2 הוא מצטט את ההיסטוריון האנגלי, לורד אקטון, שאמר: "כל שלטון משחית את האדם, ושלטון מוחלט מהווה ערובה להשחתה מוחלטת". אולם האם בהכרח עלינו להבין את תקוות אנשי בבל כרצון ליצור "שלטון מוחלט", חברה אחידה וחסרת גיוון? האם זו הקריאה הבלעדית של התקווה האוטופית שב"שפה אחת"?

התקווה שב"שפה אחת"

בעולם המפולג, המדמם והכואב, היו שכמהו והשתוקקו ל"שפה אחת" כדי להרבות טוב. לא לשם קונפורמיות וטוטאליטריות, אלא אדרבה, כדי להקל על בני האדם את התקשורת ביניהם ולהביא לשלום בעולם. איזו אמונה רווית אופטימיות ותקווה – אם יבינו בני-האדם אלה את אלה, לא יהיה עוד מקום למלחמות ולאיבה!

אליעזר לודוויג זמנהוף (1917-1859), רופא עיניים יהודי מפולין, שהיה גם בלשן חובב, יצר שפה מלאכותית שביטאה תקווה זו. לא מפתיע לגלות שהוא גם קרא לשפה זו "אספרנטו" (כלומר, תקווה). הוא קיווה שהאספרנטו תהיה "שפה אחת" לכל באי עולם. וליתר דיוק, השפה השנייה של כל איש ואישה לצד שפת אמם.

כדרכן של גישות אופטימיות, כמו זו של אנשי בבל בשעתו, הייתה באמונתו של זמנהוף מידה של תמימות מבורכת. האספרנטו היא כיום השפה המדוברת ביותר מבין השפות המתוכננות. אולם חלומו של זמנהוף לא התגשם, והאספרנטו לא הפכה לשפה בינלאומית (ולמותר לציין, שהיא לא הביאה לשלום עולמי).

באותן שנים ממש שבהן עמל זמנהוף על יצירת האספרנטו, יהודי אחר ממזרח אירופה, שגם הוא נקרא אליעזר ואף הוא היה ממושקף ומזוקן, ביקש אף הוא ליצור "שפה אחת". שפה זו לא כוונה לאזרחי העולם כולו אלא ליהודי העולם הדוברים אינספור לשונות. שמו היה אליעזר בן יהודה (1922-1858), והלשון שביקש לחדש הייתה השפה העברית. ליתר דיוק הוא ביקש להפוך את השפה היהודית הקדומה לשפת דיבור חיה ולעדכן אותה כך שתתאים לחיים המודרניים וכדי לאפשר תקשורת של יהודים מתפוצות שונות ביישוב המתהווה בארץ ישראל.

בעוד שהצלחתו של אליעזר זמנהוף ביצירת שפה אנושית כללית הייתה צנועה בלבד, הצלחתו של אליעזר בן יהודה ושותפיו בחידושה של שפה יהודית כללית הייתה מסחררת. יש האומרים שהתחדשות העברית היא ההצלחה הכבירה ביותר של הציונות. עד היום תחיית השפה העברית נחשבת תופעה יוצאת דופן בתחום השפות הלאומיות. אולי הדבר יכול ללמדנו שיעור על צְלֵחוּתן של ציפיות ריאליות מול זו של ציפיות אוטופיות…

אליעזר בן יהודה היה שותף בהקמת אגודת "שפה ברורה" (1889), שמטרתה הייתה החייאת העברית והנחלתה. החברה שכרה נשים דוברות עברית במטרה שתלמדנה את הנשים והבנות היהודיות דיבור, קריאה וכתיבה בעברית. עד מהרה הוקם מתוך האגודה "ועד הלשון העברית" (1912), שלקח על עצמו חידוש מונחים ומילים. סמוך לקום המדינה צמחה ממנו האקדמיה ללשון העברית, שמעמדו עוגן בחוק כמוסד "העליון למדע הלשון העברית" (1953). וכיום, על אף תלונות של רבים על השפה הקלוקלת של הצעירים, זכינו שהעברית תהיה שפה ברורה ובת קיימא, שפת דיבור ושירה, שפת אהבה ושפת גרפיטי, שפת מתכונים ושפת לתכנות מחשבים.

מ"שפה אחת" ל"שפה ברורה"

הביטוי "שפה ברורה" לקוח מנבואתו של הנביא צפניה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (ג, ט). אולי צפניה מתכתב כאן עם "שפה אחת" שבסיפור מגדל בבל, כשהוא מייחל לעידן של שיתוף של בני-האדם כולם לעבודת האל והתגייסות משותפת לעשות הטוב.3

בשבת הזו אנו קוראים על ההתחלה מחדש של העולם אחרי המבול, על בריאתו המחודשת. דווקא עכשיו מתאים לחשוב על הרצף שבין האוטופיה התמימה שב"שפה אחת" ובין הסכנות האיומות הטמונות בה, ועל התקווה לשפה ברורה, שפה שתכיל את משמעויותיה ותהיה ישרה וכנה.

  1. מעניין לראות שמילים מן השורש של שמו של שם מנחות את הסיפור: "וַיֵּשְׁבוּ שָׁם", "עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם", "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם", "כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ".
  2. ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, ירושלים 2000, 32-30. ביטוי לחשש זה נמצא כבר בדברי הנצי"ב מוולוז'ין על האמור בפרקנו: "אמנם יש להבין מה חששו [אנשי בבל] אם יצאו כמה [מהם] לארץ אחרת? ומובן שזה היה קשור ל'דברים אחדים' שהיה ביניהם. ובאשר אין דעות בני אדם שווים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, ועל כן שמרו שלא יצא איש מהם מישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שביניהם, היה משפטו לשריפה. נמצא היו 'דברים אחדים' שביניהם לרועץ".
  3. הרמב"ם מצטט את דברי צפניה ואומר (הנוסח הזה נמצא בכתבי היד):

"אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' (צפניה ג, ט)" (הלכות מלכים ומלחמות יא, ד).

אני מוצאת שאין בדברי הרמב"ם קריאה לגיור המוני ואף לא לאחדות דעות, אלא קריאה להתגייסות, להטיית שכם משותפת של הכול לצורך תיקון העולם וגאולתו, "לעבוד את ה' ביחד". ייתכן שהפרשנות הזו אינה עולה לגמרי בקנה אחד עם עמדתו של הרמב"ם, אולם כפי שהוא עצמו כתב בפרק הבא אחרי הציטוט שלפנינו: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (יב, ב).

הרבה פרופ' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קול'ג בירושלים


 

המוסר התורני איננו מוסר שבטי

ועתה שהאריך הגלות בעונותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש-ברוך-הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם (יבמות כ, א), ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום עניין, שנאמר: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג, יג). ועוד כתיב: "וזרעתיה לי בארץ" (הושע ב, כה) – כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים, כך זרע הקדוש-ברוך-הוא ישראל בארצות כדי שיתווספו עליהם גרים (פסחים פז, ב). וכל זמן שהם מתנהגים עימהם בלא מרמה, ידבקו בהם. והנה הקדוש-ברוך-הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר: "ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא).

"מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצוארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב). אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח! (דברים רבה ג, ג)".

וכן יש בירושלמי (בבא מציעא פ"ב ה"ה): "חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! (ברוך אלוהי היהודים)" וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קידוש השם.

(ארחות צדיקים, שער העשרים ושלשה שער האמת)


ההזדקקות לאדמה מחללת

'ויחל נח איש האדמה': כיון שנזקק לאדמה, נעשה חולין. בתחלה איש צדיק תמים ועכשיו, איש האדמה.

(תנחומא,בראשית,י"ג )


"הבה נבנה לנו עיר ומגדל"

סיפור בניית העיר והמגדל מבטא גם את הסכנה הגלומה בכוח שליטתו של האדם, וזאת כאשר ההישגים הטכניים פוסקים מלהיות אמצעים, אלא הם נעשים תכלית למענה האדם קיים. רעיון זה מבוטא בצורה חריפה במדרש מאוחר הנקרא "פרקי דר' אליעזר" האומר:

"שבע מעלות (קומות) היו למגדל במזרחו ושבע ממערבו; מעלים את הלבנים מכטן ויורדים מכאן; ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם אליו, ואם נפלה לבֵנה אחת היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה!"

זה משמעו של שלטון הטכנולוגיה, המכניס את האדם למסגרת ומשימה חברתית ציביליזטורית אחת ממנה לא יתכן לחרוג, ומדרש זה מציג בפנינו את המצב בו האדם הופך כלי ומכשיר להעלאת לבֵנים, ואילו הייצור הטכני נעשה התכלית, ולכן אין בוכים על אדם שנפל מראש המגדל, משום שלאדם יש תמיד תחליף.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 33)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.