משפטים תשפ"ב, גיליון 1236

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. (כ"א, א)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם

וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן

 וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. (כד, י"ב)

איור: הרי לנגבהיים

 

אשר תשים – אמר לו הקב"ה למשה: עד שתהא סדורה בפיהן כשולחן הערוך ומוכן לאכול, פירוש: דהוה ליה לומר 'אשר תלמדם', אלא ששינה את לשונו וכתב 'אשר תשים' מלשון 'ויושם לפניו לאכול'.

 (ברטנורא שם שם)

ואלה המשפטים: משפט שם נגזר מן הפעל, וענינו פסק דין שהשופט גוזר, והנה 'לא תרצח' 'לא תנאף' 'לא תגנוב' אינם משפטים, אך הם שורשים וכללים גדולים אשר אין בני אדם צריכים ללמדם מפי השופט, כי כל אדם מודה בהם; אבל הדינים האמורים בפרשה הזאת הם ענפים אשר יפול בהם חילוק הדעות, ובהם בני אדם צריכים לשופט שיחתוך הדין, לכך נקראים משפטים. ולהיות כי כן דרך השופט לגזור מי חייב למי, והוא מודיע מי ראוי שיתן ומי ראוי שיקבל, מזה נמשכו לקרוא בשם משפט לכל מה שהוא ראוי לאיש פלוני, או לדבר פלוני, אם לטוב, כגון כמשפט הבנות כלמטה (פסוק ט'), משפט הכהנים (דברים י"ח ג'), משפט הבכורה (שם כ"א י"ז), אם לרע, כמו משפט מות לאיש הזה (ירמיה כ"ו י"א), ובדברים שאין בהם רוח חיים, כגון את המשכן כמשפטו (למטה כ"ו ל'), כחקת הפסח וכמשפטו (במדבר ט' י"ד), ונסכיהם כמשפטם (שם כ"ט ו'), כלם עניינם מה שראוי לאותו דבר, מה שהוא jus לאותו דבר. גם האל יש לו משפט, והם הדברים שרצונו שנעשה אותם לעבדותו, כטעם את משפט אלהי הארץ (מלכים ב' י"ז כ"ו); וכן בפרשה הזאת כשהשלים המשפטים שבין אדם לחברו, הזכיר גם משפט אלהי הארץ, והוא ששת ימים תעשה מעשיך, שלש רגלים תחג לי, ושאר הענין (למטה כ"ג י"ב-י"ט); ואמנם שורש 'שפט' (אשר איננו לא בל' ארמית ולא בל' ערבית) נ"ל נגזר מן שֵבֶט, כי ראש המשפחה נקרא שבט, וראש המשפחה הוא היה קצין שוטר ומושל בבני משפחתו, ע"כ נקראו הנשיאים והקצינים שבטים, כטעם דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל; ומי שהעם בוחרים בו לעשות מעשי שבט, לגזור אומר ויקום, וכלם נשמעים אליו כאילו הוא ראש המשפחה, נקרא (בחילוף בי"ת בפ"א) שופט.

(שד"ל שם, שם)

עלה אלי ההרה וכו'. 'ההרה' – היינו לסוף חידוש כל המדרגות, והנה מקודם צריך האדם לעבור בכל חכמות העולם כסדר עד שבא לחוכמות האמיתיות. 'והיה שם' מורה על מקום הטהרה ושורש החיים, כמו (במדבר כ"א, ט"ז) 'ומשם בארה', היינו שבכל אלו החכמות תהיה דרך 'העברה', ועיקר מקומך תהא בסוף המדרגות שנקרא 'שם'.

(מי השלוח, חלק א, ספר שמות, משפטים ז׳)


 

סנהדרין אצל מזבח

פנחס לייזר

לעתים קרובות נוטים פרשני המקרא, החל מחז"ל, להתייחס ל"סמיכות הפרשיות" ולחפש משמעות בסמיכות פרשיות זו. ידועה השאלה, שהפכה למעין פתגם: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" גם רש"י, בבואו לפרש את תחילת פרשתנו שואל, בעקבות המכילתא: "ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? [סיומה של פרשת יתרו]". ותשובתו: "לומר לך: שתשים סנהדרין אצל מזבח (או 'אצל המקדש' בגירסה אחרת)".

ניתן כמובן להתייחס מילולית וקונקרטית לדרשה זו, המובאת על ידי רש"י כהנחיה לקביעת מקום הסנהדרין בלשכת הגזית, אך גם פרשנות טופוגרפית זו, המתרגמת סמיכות טקסטואלית לסמיכות גיאוגרפית מזמינה אותנו לבדוק את משמעותה של סמיכות זו, בבחינת "דרוש וקבל שכר". המכילתא – כנראה המקור המדרשי לפירוש רש"י בעניין זה – מביא אסמכתא נוספת לקרבת הסנהדרין למזבח וזו לשון המכילתא:

'אשר לא תִגלה ערותך עליו' – 'ואלה המשפטים אשר תשים'; נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר, זֵכר לדבר, שנאמר: 'וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח' (מלכים א, כח).

לכאורה, מתייחס גם המדרש לקרבה הגיאוגרפית בין המקום בו נידון יואב בן צרויה ("הסנהדרין") לבין המקום אליו ברח ("המזבח") כדי להינצל. אך, אם מתייחסים להקשר המקראי ולהקשרים נוספים אצל חז"ל, נראה שיש כאן רובד נוסף המקשר את סיפורו של יואב לפרשתנו. באחד הפסוקים הראשונים של הפרשה (כא, יד) נאמר:

וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.

חז"ל ופרשני המקרא הבחינו בקשר בין הלכה מקראית זו לבין סיפורו של יואב וראו בה את ההצדקה ההלכתית להריגתו של יואב, למרות שהחזיק בקרנות המזבח. כמו-כן, למדו מכך שכהן שרצח ורוצה לגשת לעבודת בית המקדש, אין מאפשרים לו לגשת למזבח, אלא מוציאים אותו להורג – המזבח אינו יכול להגן על מי שהרג את הנפש במזיד. כיוון פרשני זה מעוגן גם הוא בשמות כ, כא (גם הוא בסוף פרשת יתרו):

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.

ובדברי חז"ל בתנחומא (יתרו יז):

כי חרבך הנפת עליה ותחללה' – מכאן אמרו: המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם והברזל לקצר ימיו, אינו דין שיניף את המקצר על המאריך.

המזבח, אם כן, אינו סובל שפיכות דמים ואינו יכול לשמש הגנה מפני ענישה על שפיכות דמים. הרש"ר הירש בפירושו על הפסוק הראשון בפרשתנו, מרחיב את הפירוש המדרשי של רש"י וזו לשונו:

ואלה – בפסוקים הסמוכים לפני כן דיבר הכתוב במבנה המזבח, שבו מתבטא בדרך סימבולית העיקרון היסודי: כל יחסנו אל ה' יובן כך, שהוא יהיה בסיס איתן ובלתי מתערער לבניין החברה ברוח הצדק והאנושיות ולהתחזקותו של כל יחיד ויחיד ברוח המוסר והצניעות. לעניין זה מקשרת "ו" החיבור את המשפטים, אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. על ידי כך תורחק ה"חרב", דהיינו האלימות והאכזריות, מתוך חברת המדינה היהודית, ורק אז תהיה ראויה להקים לה' מזבח בקרבה. לפיכך קודמים "המשפטים" לבניין אוהל מועד.

הרש"ר הירש רואה אם כן בהקמתה של חברה צודקת ומוסרית, ללא אלימות ואכזריות, שלב הכרחי הקודם להקמת המזבח.

התבוננות נוספת בסדר הדינים המובאים בפרק כ"א מלמדת אותנו כי פרק זה עוסק ב:

  • דיני עבד עברי ואמה עבריה (א-יא)
  • גוונים שונים של אלימות במזיד ובשוגג ונזקי גוף הנגרמים כתוצאה מכך (יא-כז)
  • נזקי גוף ורכוש הנגרמים על ידי רכושו של אדם (כח-לז)

אבן עזרא (בפירוש הקצר לשמות) כבר התייחס לעריכה זו וזו לשונו:

והעיקר שלא יעשה אדם חמס ויכריח מי שהוא מעט ממנו ביכולת. והחל מהאונס שהוא בגוף להעביד העבד, ואחר כך הזכיר האמה…

פרשה זו של העבד העברי הפותחת את הפרק ואת סדרת "משפטים" מהווה תשתית אתית לחברה צודקת ומוסרית.

איננו יכולים להתייחס למושג ה"עבד העברי" מחוץ להקשר ההיסטורי, בתקופה בה העבדות היתה מקובלת ולהעריך את התופעה בקריטריונים של העת החדשה, אך יחד עם זאת, חז"ל מתייחסים לרצונו של העבד להישאר משועבד לאדוניו אחרי שש שנים בצורה שלילית, כפי שעולה מתוך מדרשים שונים ("כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים")

כלומר, חז"ל כבר הבינו שהתורה אינה רואה בעין יפה את תופעת העבדות וניסוח הפסוק "כי תקנה עבד עברי", בדומה לפסוקים אחרים המנוסחים בצורה דומה (כי תצא למלחמה על אויבך… וראית בשביה; כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ועוד דוגמאות רבות) איננו מבטא מציאות אידיאלית אלא מציאות קיימת, לעתים אף מציאות שאיננה רצויה. אם נמשיך לדרוש את סמיכות הפסוקים והפרשיות, נוכל לומר אם כן שהתורה רוצה ללמד אותנו כי החברה הצודקת חייבת להתבסס על בני חורין, על עבדי ה' ולא על "עבדים לעבדים". מצב בו העבד נהיה תלוי במצב העבדות – או לחילופין בו האדון יוצר מצב של תלות ואיננו יכול להשתחרר מהמצב בו הוא משעבד אחרים – הוא מצב חברתי מקולקל ומושחת בו מתפתחת אלימות, רצח וחוסר כבוד לאדם ולרכושו. במצב כזה, אין פלא ששני אנשים יפגעו באישה הרה כאשר הם מסוכסכים (כא, כ) או יהרגו איש את רעהו בשוגג או בערמה (כא, יב -יג).

ייתכן ששורש הרעה היא כפולה ועבירה גוררת עבירה:

א. אי הקפדה על בניית ה"מזבח" ללא הנפת חרב (כ, כב)

ב. אשליה שניתן לבנות את המזבח ללא חברה מתוקנת המבוססת על שלטון החוק ועל כללי מוסר בסיסיים בין בני אדם.

ייתכן שבימינו יש לדיני העבד העברי מעט השלכות הלכתיות ישירות, אך העקרונות המוסריים והרעיוניים שבאפשרותנו ללמוד מסמיכות פרשיות המזבח והמשפטים ומפרשת העבד העברי חשובים ביותר.

חברה השואפת לרוחניות מושתתת בראש וראשונה על שלילה מוחלטת של שעבוד בני אדם על ידי זולתם, על העדר אלימות, על שלטון החוק ועל כבוד לכל אדם שנברא בצלם אלוקים.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום" הוא פסיכולוג


השלום מושג באמצעות סדרי משפט תקינים והתגברות על רגשות האיבה

"אתה כוננת מישרים". אמר ר' אלכסנדרי: אתה כוננת ישרות בעולמיך. יש לו לאדם דין עם חבירו והוא נכנס עמו לדין והן מקבלין עליהם מה שהדין יוצא ועושין שלום, הוי אומר "אתה כוננת מישרים". אדם יוצא לדרך וראה חמורו של חבירו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד ומסייעו לטעון ולפרוק והן נכנסין לפונדק והוא אומר: כך פלוני אוהב אותי ואני הייתי סבור שהוא שונאי, מיד מדברין זה עם זה ונכנס השלום ביניהם מי גרם לזה שיעשו שלום ויעשו אוהבין? על ידי ששמר מה שכתוב בתורה "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כג ה) הדא הוא דכתיב (ככתוב):"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א).

(מדרש תהלים מזמור צט)

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי.

 (רבי יהודה הלוי)

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי – לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָי ואֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ – וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

ומה ראה אוזן להֵרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב – תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו – תרצע.

רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?

אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם' – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

 (רש"י שמות כא, ו)

'ועבדו לעולם' – לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו: שישוב לזמנו הראשון שיהיה חפשי.

(אבן עזרא שמות שם, שם)

התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה) – ולא עבדים לעבדים.

(שולחן ערוך חושן משפט שלג, ג)

הקב"ה דואג לחלשים

חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה, יתר מכל מצוות עשה – שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת -בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יט). ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי" (ישעיהו נד,יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה" (ישעיהו א,כז). ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה – שנאמר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שָׁלוֹם; וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה – הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עַד עוֹלָם" (ישעיה לב,יז).

 (משנה תורה לרמב"ם: הלכות מתנות עניים י, א-ב)

חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות – מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון: אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך – מוזהרין אנו עליהן, שנאמר "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב,כא).

(משנה תורה לרמב"ם: הלכות דעות ו, י)

והיאך נוהגין עימהן ? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד; ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ליבן בדברים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

כל המקניטן, או המכעיסן, או הכאיב ליבן, או רדה בהן, או איבד ממונם – הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותן, או המקללן. ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה, "וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב " (שמות כב, כג).

ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמס – הן נענין, שנאמר "כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתו" (שמות כב,כב).

(שם, שם, טו- יז)

והנכון בעיני כי יאמר " לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך", כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' (להלן כג ט), כלומר, ידעתם כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה.

(רמב"ן, שמות כב, כ)

"ואנשי קֹדש תהיון לי"

קדושים אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן האדם. מלאכים אינם חסרים לו לריבונו של עולם בשמים.

(בשם רבי מנחם מנדל מקוצק, מתוך "מעינה של תורה)

וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

(שמות כג, ח)

אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שווה פרוטה ומסמין עיניהן, שנאמר: (שמות כ"ג) 'כי השוחד יעור פקחים'. תנו רבנן: (דברים ט"ז) 'כי השוחד יעור עיני חכמים' – קל וחומר לטפשין, ויסלף דברי צדיקים – קל וחומר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו (האם ממנים טפשים ורשעים לדיינים)? אלא הכי קאמר: 'כי השוחד יעור עיני חכמים' – אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב; 'ויסלף דברי צדיקים' – אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת.

 (בבלי כתובות קה ע"א)

'יעוֵר' – כמו שהושאלה הראיה מן העין על הלב ומשפט השכל, כן הושאל הפכו, שהוא העיוורון, על העדר השכלת הדברים הברורים וגלויים לעין, והכוונה כי שהשוחד יטה את לב האדם מדרך הצדק ויכהה מאור השכל, עד שהאדם הפיקח שהוא הפך העיוור, לא יראה דברים לאמיתתם, ודברי הצדיקים בדין, הם ישרים, יהיו בעיניו עקומים ומסולפים.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שמות כג, ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.