משפטים תש"ף, גיליון 1141

 לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

(שמות כג, יט)

איור: הרי לנגבהיים

לא תבשל גדי בחלב אמו – לפי הפשט: בישול לשון גידול וגמר, כמו (בראשית מ׳, י׳) 'הבשילו אשכלותיה ענבים', והכי קאמר: לא תניחנו לגדל ולגמול בחלב אמו שתאחרנו עד שתגדלנה האם בחלבה, אלא בראשית תביאנו דומיית תחילת הפסוק שאמר 'ראשית ביכורי אדמתך'. (והאמת כי אסר בשר לבשל בחלב, כי החלב שגדלו וחי ממנו איך תבשלו בו, דומיא ד'אותו ואת בנו' 'ולא תקח האם על בנים', ושהוא דרך אכזריות, וגדי לאו דוקא אלא לפי שעז יש לה רב חלב והגדי דק וקטן שב' וג' יולדות בכרס ויכול לבשלה בחלבה, והוא הדין לכל בהמה חיה ועוף, אלא שר' יוסי הגלילי חולק בעוף, שלפי שאין לו חלב אם, ולא מפני שהקב"ה חס על הבהמה, אלא שלא ינהגו ישראל דרך אכזריות הגה"ה.

(בכור שור שם, שם)

לא תבשל וגו׳. שמנהג בא״י היה להשמין השדות, כמו שאנו עושין בזבל. כך היו אומות העולם נוהגים לבשל בשר גדי בחלב אמו. ולשפוך מעט מעט על שדמת הארץ. והזהיר הכתוב ע״ז הסגולה. משום שאסור לבשל בשר בחלב. מש״ה אסור בשר גדי בחלב אמו אפילו לצורך תבואה. נמצינו למדים מזה דכל שכן כל בשר בחלב (זקן אהרןת צדה לדרך).

(העמק דבר שם, שם)

…והרמב"ם ז"ל כתב בזה טעם בטעמי המצות, כי מפני שהיה מנהג עובדי אלילים שהיו אוכלים בשר בחלב בבית תועבותם בימי חגיהם, על כן באה התורה לאסור אותו, ויאמר הכתוב כשתבא שלש פעמים בשנה לבית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו, כענין מנהגי עובדי גילולים שעושים כך, ולכך נזכר הכתוב הזה בשני מקומות בכלל החגים, כי כן דרך התורה לאסור הדברים שהם לאלילים ותצוה עלינו לעשות ההיפך כדי לעקור שורש אלילים מן העולם. זה כתב הרב ז"ל בטעם המצוה הזאת, ואע"פ שאין זה לשונו, זה כונתו.

ומן הנראה כי הטעמים האלה בלתי מספיקים ואינם עיקר בטעם המצוות, אלא לדחות את השואל, שהרי מצוה זו מכלל החוקים היא, מכלל פרה אדומה ושעיר המשתלח, וכן דרשו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה ציוותה התורה בשר בחלב ופרה אדומה ושעיר המשתלח. וכיון שכן דעת חכמים שהמצוה הזאת מסתרי התורה, כי בודאי לעתיד לבא לא יהיה שם לא טמטום הלב ולא ע"ז, שהרי אנו מובטחים בהבטחת (דברים ל׳, ו) ׳ומל ה' אלהיך וגו', וכן בהבטחת (צפניה ג׳, ט׳) 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו", אבל המצוה הזאת יש לה סוד.

 (רבינו בחיי שם, שם)


הקדימו 'נעשה' ל'נשמע': מלאכים או בני אדם?

אריאל רטהאוז

לזכרו המבורך של אבי מורי מנחם מנדל בן משה וגולדה

שנפטר בכ"ז בשבט תשנ"ה

"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו כל אשר דִבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).
 הביטוי "נעשה ונשמע", המופיע בחלקה האחרון של פרשת "משפטים" אחרי רשימה ארוכה ומפורטת של הלכות ודינים, מזוהה לגמרי, בתודעתנו, עם הפירוש הדרשני המסיק מהסדר המשונה-לכאורה של הפעלים, מסקנות רעיוניות ותיאולוגיות מרחיקות לכת. אחת האגדות המציעות אותו פירוש מפורסם היא זו דלהלן:

אמר ר' אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: 'ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהילים קג, כ): ברישא (בתחילה) עושֶי, והדר (ואחר כך) לשמוע. (בבלי, שבת, פ"ח, ע"א)

שלא כדרך הטבע וההיגיון, בני ישראל נתנו מראש את הסכמתם הנלהבת לקיים את כל המצוות שיידרשו לקיים (להבדיל מדברי המדרש המדגיש את חוסר התלהבותם המוחלט לקבל את התורה, עד שה' "כפה עליהם הר כגיגית" (שם, שם)). על ידי כך שהקדימו עשייה לשמיעה הם נעשו דומים למלאכים, שכן המלאכים – מסביר רש"י – "מוכנים לעשות קודם שישמעו ולא כדרך שאר עבדים, ששומעים תחילה את הדבר לידע אם יכולים לקבלן עליהם אם לאו". ובלשון המהרש"א בפירושו למדרש: "המלאך כולו רוחני, ואין לו דעת אחרת, כי אם לעשות רצונו יתברך".

לפי זה, באותו רגע של חסד ושגב התעלו בני ישראל למדרגה עילאית ועל-אנושית, זכו לחוויה רוחנית מופלאה. ועם זאת חייבים אנו לשאול, בעקבות דברי המהרש"א: האם טוב שאדם המקבל את התורה לא תהיה לו דעת אחרת? האם טוב שהוא יהיה "כולו רוחני"? האם קבלת התורה מאהבה, ולא כמעשה כפייה, תבעה ותובעת מבני ישראל את מחיקת שיפוטם ורצונם האוטונומי, תפארתו וייחודו של האדם כיצור תבוני? האם אין זה פרדוקס מוזר – שהתורה, מקור כל החכמה והדעת, ניתנה דווקא כאשר מקַבלֶיה ויתרו על כל דעת וחכמה משל עצמם?

סביב שאלות אלו סובב סיפור הוויכוח הקצר בין המין ("הצדוקי" במהדורות המקובלות של התלמוד הבבלי) לאמורא רבא, המופיע בגמרא בסמיכות למאמרו של רבי אלעזר הנ"ל, אך המציג, כמדומני, גישה שונה במקצת למשמעות הרעיון הגלום ב"נעשה ונשמע":

מין אחד ראה את רבא שהוא מעיין בהלכה והיו אצבעות ידיו מונחות תחת רגלו והיה לוחץ אותן והיו מזילות אצבעותיו דם, אמר לו: עם פזיז שהקדמתם פיכם לאזניכם, עדיין אתם עומדים בפחזנותכם! בתחילה היה לכם לשמוע, אם יכולים אתם – קבלו אותם, ואם לא, לא תקבלו. אמר לו: אנחנו ההולכים בתמימות, כתוב בנו 'תומת ישרים תַנְחֵם' (משלי יא, ג), אותם אנשים (=אתם) ההולכים בעלילה, כתוב בהם 'וסֶלֶף בוגדים יְשָׁדֵם' (שם, שם). (בבלי שבת, שם, תרגום הרב שטיינזלץ לנוסח המקור בארמית)

לצערנו, תמונת הרקע קצת מטושטשת ולכל אחד ואחת מאיתנו רק נותרה האפשרות לדמיין איך בדיוק היה המעשה, ומה היתה צורת ישיבתו של רבא באותו רגע; אבל ברורה משמעות חילופי הדברים בין השניים. רבא עמֵל בהבנת סוגיית הלכה והוא כה מתוח, ובד בבד כה מרוכז, עד שהוא גורם בלא שים-לב לאצבעותיו לדמם. המין מתגרה בו ואומר לו שלא היה נקלע למצב של מצוקה כזאת בקיום המצוות הקשות של היהדות, אילו השכילו אבותיו (והוא עצמו) לא לומר "נעשה ונשמע", אילו נמנעו מלנהוג בפזיזות – דהיינו: בהעדר מחשבה שקולה ובקלות דעת. הוא מדבר אליו בלעג גלוי, אך בעל האגדה עלום-השם מחייך כמדומה באירוניה דקה וסמויה מאחורי גבו: מי ששקוע במחשבות ובעיונים עמוקים כל כך עד שאינו מרגיש שאצבעותיו נפצעו עד זוב-דם, איננו אדם שהחכמה והתבונה זרות לו. דווקא המין הוא הנמהר בשיפוטו. ואכן רבא מסביר לו את מה שלא הבין: בני ישראל לא הקדימו "נעשה" ל"נשמע" מתוך חוסר מודעות להשלכות האמירה הזאת, אלא ברצותם להיות שלמים עם ה', מתוך אמונתם בצדקת האל שלא יטיל עליהם ציוויים שלא יוכלו לעמוד בהם (רש"י שם).

קבלת התורה אינה כרוכה בנסיגה מן התבוניוּת, אינה מחייבת את העדר שיקול הדעת או את הוויתור על יכולת ההבחנה בין סביר ללא-סביר, כפי שהמין חושב. ההיפך הוא הנכון. בפרשו את דברי רבא, מעיר ר' צדוק הכהן מלובלין, אחד מגדולי החסידות, שבלי אותה יכולת הבחנה אין כל משמעות לשבח לישראל על שהקדימו "נעשה" ל"נשמע": "אילו היו עושים בבהילות בלי התבוננות כלל ושום התיישבות הדעת, לא היה זה נחשב לשבח". לאמיתו של דבר, הוא מוסיף ואומר, הם "התבוננו יפה והעלו על ליבם דאפשר שהוא דבר כבד וקשה מאוד לקבל, אבל דחו מחשבות לבבם והלכו בתמימות עם השם יתברך" (ספרי ר' צדוק הכהן מלובלין כרך 3, ירושלים תשס"ב: "רסיסי לילה", עמ' קנ"ה).

תמימותם של בני ישראל, אם כן, איננה תמימה כל כך, היא חדורה מחשבה ומודעות. בני ישראל דחו מחשבות לבבם ובחרו בתורה. הקדמת "נעשה" ל"נשמע" היא אקט מחושב ומודע של בחירה חופשית.

אבל בתורה לא בוחרים בהר סיני בלבד, אלא יום יום ושעה שעה. בחירה יומיומית זו לא תוכל להישען על חוויה עילאית ממושכת ובלתי-פוסקת, ויתרה מזו: אם היא תישען עליה, היא תאבד את משמעותה. בפרשת "ואתחנן", אחרי ששמעו קול ה' במעמד הר סיני, מבקשים בני ישראל ממשה שלהבא הוא יהיה המתווך בינם לבין האל: "קְרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוהינו, ואַת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך, ושמענו ועשינו" (דברים ה, כד); והאל מסכים לבקשתם: "הטיבו כל אשר דיברו" (שם, כה).

"ושמענו ועשינו": היפוך סדר הפעלים לעומת הכתוב ב"משפטים" אומר דרשני: כאן מקדימים בני ישראל "נשמע" ל'נעשה", ובהסכמתו של הקדוש ברוך הוא. לא פלא שהיו מפרשים שהסבירו את ההיפוך כשינוי הכרחי המתחייב מעצם מהותה הדיאלקטית של החוויה הדתית. בני ישראל מבקשיםשלא להישאר באותו מעמד של שׂגב "מלאכי" שהבת-קול, במדרשו של ר' אלעזר, מכריזה שהם מצויים בו: זהו מצבו של מי שאין לו "דעת אחרת", ולכן עושה את הטוב בהכרח. הם טוענים את הטענה "בזכות הנורמליוּת", או נכון יותר, בזכות האנושיות: לשוב לסדר הקדימות של בני האדם, לשמוע ואחרי כן לעשות. לפי הפשט, ביקשו זאת מפני החשש מהמפגש עם האלוהות, המסוכן לבשר-ודם ("אם יוסְפים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהינו עוד וָמָתנו", שם,שם, כב); אבל לפי גישה פרשנית-רעיונית שבעליה הם בין השאר המלבי"ם ו"משך חכמה", הסיבה היתה שעצם מהותו של המעשה הדתי, המושתת על חופש הבחירה, חִייב זאת:

ובעת שעמדו ישראל במעמד הנבחר, נעשו כמלאכי השרת והתפשטו מן חומרם וגָבַר הרוחני על הגשמי, וכמו שאמרו חז"ל שאז פקע יצר הרע מלבם, ואם היו נשארים במעמד הזה היו מוכרחים במעשיהםעל הטוב, ולא היה נשלם חפץ ה' שימָצא אדם שיש לו יצר הרע ובחירה ושמגיע לו שכר על מעשיו; ועל כן כשביקשו שיחזרו להיות כראשונה, בני אדם מעוטפים בחומר ובעלי יצר הרע ובחירה, הוּטב זה בעיני ה' כי לתכלית זו ברא את האדם. (פירוש המלבי"ם לדברים ה, כה)

החוויה הרוחנית הנשגבה של "נעשה ונשמע" לא היתה יכולה להיות משמעותית לולא שמרו בני ישראל על תכונתם ומהותם האנושית, לולא ביקשו הם עצמם להתנער מאותה מדרגה עילאית כדי שבחירתם תהיה בחירה – כאילו אמרו: כבר היינו מלאכים, עכשיו די, בואו נשוב להיות בני אדם.

דר' אריאל רטהאוז הוא חוקר ספרות ומתרגם.


הקב"ה מציל כל אדם מיד חזק ממנו

והנכון בעיני כי יאמר " לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך", כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט), כלומר, ידעתם כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה" , כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה.

(רמב"ן, שמות כב, כ)

"ואנשי קדש תהיון לי"

קדושים אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן האדם. מלאכים אינם חסרים לו לרבונו של עולם בשמים.

(בשם רבי מנחם מנדל מקוצק, מתוך "מעינה של תורה)

יש מצוות מזדמנות ויש מצוות שהאדם צריך לרדוף אחריהן

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשלמא אוהב שלום כדקאמרן (אוהב שלום מובן לנו, כפי שאמרנו) אלא רודף שלום היכי דמי (איך ייתכן?) כדתניא (כפי שלמדנו) "בקש שלום ורדפהו" ומאי שנא (מה ההבדל) כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם-כן באה לידו, דכתיב (ככתוב):"כי תפגע שור אויבך" (או) "כי תראה חמור שונאך" (כי יקרא) "כי תבנה בית חדש". אבל שלום בכל מקום, "בקש שלום ורדפהו".

(מסכת כלה רבתי, פרק שלישי, משנה ה)

 

 

"עין תחת עין" – בין פשט להלכה

שיוכל אדם לומר, אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה, כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם 'הלכה למשה מסיני'?וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו, והוא שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו,שנאמר (דברים יט,כא) 'עין בעין'.ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת.

(ספר השל"ה, מסכת שבועות קצ)

עשה עונש כל פושע נגד זולתו באופן כללי, שיעָשה בו כאשר עשה בשווה, אם פגע בגוף פוגעים בגופו, ואם פגע בממון פוגעים בממונו; אבל הרוצח דווקא מחמת חומר פשעו אינו נסלח לו כלל, ואין לוקחין ממנו כופר, "ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שופכו"; ולפיכך אפילו נתקיים הנהרג שעה או ימים, והוא מדבר ודעתו נכונה עליו, ואמר הניחו להורגי כבר מחלתי לו וסלחתי לו, אין שומעין לו, אלא "נפש תחת נפש" בהכרח תוך שוויון קטן וגדול, עבד ובן חורין, החכם והסכל, כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה זו. ומי שהחשית אבר מאבדים לו כמותו: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו"; ואל תטריד את מחשבתך במה שאנו עונשין כאן בתשלומים, כי הכוונה עתה לתת טעם למקראות, ולא ליתן טעמים לתורה שבעל-פה, עם מה שיש לי בדין זה סברה אשמיענה בעל-פה.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג, מא)

מחצית השקל כמטאפורה לפער בין האין סוף למעשה הנדרש מהאדם

רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' אמר: רבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם. וכתיב, 'ונועדתי לך שם ודברתי' (שמות כה כב). וכשאמר לו: 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי' (במדבר כח ב), אמר משה: רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת, שנאמר: 'ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה' (ישעיהו מ טו). אמר לו: משה, לא כמו שאת סבור, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' (במדבר כח ד), ולא שנים בבת אחת, לפי שאין לפני אכילה ושתיה. למה? אלמלא היה לפני אכילה ושתיה, כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלת. ואם היה לפני אכילה, היית אוכל. אלא 'ריח ניחוחי' (שם שם ב), הריח תשמרו להקריב (שם). וכשאמר 'ונתנו איש כפר נפשו', תמה ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר "ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם" (תהלים מט ט), 'אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו' (שם שם ח). אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה יתנו, כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר, 'שדי לא מצאנוהו שגיא כח' (איוב לז כג), אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר, אשרי העם שככה לו (תהילים קמד טו), 'אשרי שאל יעקב בעזרו' (שם קמו ה).

 (תנחומא כי תשא סימן י)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.