משפטים תשע"ט, גיליון 1087

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ,

לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה; לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

(שמות כ"ב, כ"ד)

איור: הרי לנגבהיים

 

אם כסף תלוה את עמי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל אִם וְאִם שֶׁבַּתּוֹרָה רְשׁוּת חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן. (מכילתא). את העני עמך. הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי. לא תהיה לו כנשה. לֹא תִתְבָּעֶנּוּ בְּחָזְקָה. אִם אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, אַל תְּהִי דּוֹמֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִלְוִיתוֹ אֶלָּא כְאִלּוּ לֹא הִלְוִיתוֹ, כְּלוֹמַר לֹא תַכְלִימֵהוּ.

נשך – רִבִּית, שֶׁהוּא כִנְשִׁיכַת נָחָשׁ שֶׁנוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאֹם הוּא מְבַטְבֵּט וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ, כָּךְ רִבִּית אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלָה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה (תנחומא).

 (רש"י שם, שם)

אם כסף תלוה – אם נתן לך השם הון שתוכל להלות העני והזכיר זאת הפרשה. כי העני כמו הגר והיתום והאלמנה וקרא העניים 'עַמִי'. כי החסידים לא יבקשו עושר בעולם הזה. והעד אליהו ואלישע. שלא רצה לקבל מנחת נעמן. גם שמואל הרמתי. וטעם 'עִמָּך' שהוא במקום שאתה דר בו.

(אבן עזרא שם, שם)

לא תהיה לו כנושה – כשיגיע זמן מלוה לגבות אל תדחוק אותו לקחת משכון, כדכתיב: והנושה בא לקחת וגו'. או מי מנושי אשר סברתי אתכם לו. כל נושה כשמגיע הזמן בא לקחת משכון.

לא תשימון עליו נשך – למען הרחיב את זמנו.

(רשב"ם שם, שם)


 

עין תחת עין – פשט והלכה

דיאנה וילה

אני רוצה להתמקד בפסוקים המפורסמים בעניין "עין תחת עין". מדובר במה שמכונה "lex talionis", חוקים שהם מידה כנגד מידה, כאשר העונש שמקבלים זהה לנזק שנגרם לאדם אחר.

בשמות כ"א: כ"ד – כ"ה כתוב:

עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

על פי הפשט נראה שהתורה מבקשת ליישם חוק דרקוני כזה על כל נזק שנגרם. אנחנו מכירים את "חוק חמורבי", מלך בבלי מהמאה ה- 17 – 18 לפני הספירה, שמיישם את הכלל הזה בצורה סלקטיבית בקודקס שלו, בהתאם למעמדם של המזיק והניזוק. וכך הוא בסעיפים הבאים:

196 – איש כי ישחית את עינו של איש אחר – הם את עינו ישחיתו.
197 – אם שיבר עצם של איש אחר, הם את עצמו ישברו.
198 – אם השחית את עינו של אדם מן המעמד הנמוך או שיבר את עצמו של אדם מן המעמד הנמוך, ישלם מנה אחת כסף.
199 – אם השחית את עינו של עבד איש אחר או שיבר את עצמו של עבד איש אחר, ישלם חצי ערכו.
202 – איש כי יכה איש גדול ממנו על הלחי, בשוט זנב הפר שישים יכו בו לפני העדה.
203 – וכי יכה בן איש את בן איש אחר השווה לו על הלחי – מנה אחד כסף ישלם.
204 – וכי יכה אחד העם את אחד העם אחר על הלחי – עשרה שקלים כסף הוא ישלם.

קיימים מדרשים מתקופת התנאים שדרשו, באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן, שהתורה לא התכוונה לעונשים גופניים כאלה. הם למדו מהפסוקים שהכוונה היא לתשלום ממון על הנזק שנגרם. כך במכילתא דר' ישמעאל (פרשת נזיקין פרק ח') ובברייתות שבגמרא (בבא קמא פ"ד ע"א).

במשנה מוגדרים חמישה תשלומים שונים, וגם דנים בשיטות לקבוע את התשלום, כאשר המעמד של המזיק והניזוק אינם משפיעים על התשלום. בנוסף, הם קבעו כלל שתקף לכל סוגי הנזקים והוא ש"אדם מועד לעולם" (משנה בבא קמא ב':ו') – הוא תמיד אחראי ואינו יכול לטעון שלא ידע או לא התכוון (למעט לגבי ההשלכות הפסיכולוגיות של הנזק, שם דרשו שתהיה כוונה מצד המזיק). ואלה התשלומים בהם חייב הגורם נזק לחברו (משנה בבא קמא ח':א'):

החובל בחברו, חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, ברפוי, בשבת ובבשת. בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו – רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה. צער: כוָאוֹ בשפוד או במסמר, ואפילו על ציפורנו, מקום שאינו עושה חבורה – אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך. רפוי: היכהו – חייב לרפאותו. עלו בו צמחים, אם מחמת המכה – חייב; שלא מחמת המכה – פטור. חייתה ונסתרה, חייתה ונסתרה – חייב לרפאותו. חייתה כל צרכה, אינו חייב לרפאותו. שבת: רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. בושת: הכל לפי המבייש והמתבייש. המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן – חייב, וישן שבייש, פטור. נפל מן הגג, והזיק ובייש – חייב על הנזק ופטור על הבושת, שנאמר (דברים כ"ה:י"א) "וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו", אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.

מעבר לנושא הספציפי של תשלום על נזק גופני, אנחנו יכולים ללמוד מהנושא הזה משהו עקרוני על מקומה של התורה שבכתב בהלכה. הסמכות לפרש אותה ניתנה לחז"ל בתורה שבכתב עצמה (בפרשת שופטים, דברים י"ז:ט'-י'): "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ".

רבים סוברים שמה שנחשב "דאורייתא" – הלכה מהתורה, היא מה שכתוב במפורש בתורה שבכתב. אך יש דוגמאות רבות לכך שההלכה היא לא על פי פשט הכתוב; בין היתר, כי פשט הכתוב אינו תמיד ברור עד הסוף – למשל לא היינו יודעים איזה פרי להביא בארבעת המינים. חז"ל קבעו ש"פרי עץ הדר" הוא האתרוג. הם אמרו "תפילין מרובעות – הלכה למשה מסיני", למרות שלפי התורה שבכתב אנחנו לא יודעים בכלל מהי צורתן של התפילין. הם קבעו מה נחשב "דאורייתא" ומה "דרבנן" על פי המסורת, כללי הפרשנות והסמכות שהיתה להם, שאיפשרה להם לפסוק לא רק באמצעות מדרש, אלא גם להתקין תקנות, לגזור גזרות וללמוד מסברא.

שני פירושים הבאים בעניין "עין תחת עין" מצביעים על החכמה שבפרשנות החז"לית בעניין זה, שהיא גם צודקת יותר מאשר פירוש מילולי של הפסוק: פירוש רבינו חננאל:

עין תחת עין. קבלת רז"ל בזה דמי עין ולא עין ממש. והראיה מה שהזכיר למעלה (פס' י"ט) "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא". ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו. מה ישלם אחר כן. והוא גם הוא צריך שבת ורפוי. ועוד כי זה שהוציא עין חברו. אלו עשינו לו כן והוצאנו את עינו. לא כל הטבעים שוים. ואולי השני ימות בהוצאת עינו מפני שטבעו רך מן הראשון. והתורה אמרה "עין תחת עין" ולא עין ונפש תחת עין. ואם כן אין בזה השוואת היושר והמשפט לכל טבעי בני האדם. זולתי בדמים. ועוד הכתוב שאמר (ויקרא כ"ד:כ') "וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" אי אפשר שתקיים אלא כפי קבלת רז"ל בדמים ולא נטילת אבר ממש. לפי שאי אפשר לאדם לעשות חבורה כאותה שעשה לו חברו באורך וברוחב ובעומק ולא יתכן לו לצמצם. ואם יעשה פחות או יותר לא קיים כאשר עשה כן יעשה לו. אלא מכאן שאינה ממש אלא דמים כדמי מה שעשה לא פחות ולא יותר. ויש לשאול היאך נקיים כאשר עשה כן יעשה לו, ויש לומר כי פירוש כאשר עשה כן יעשה לו כאשר הרע כן ירעו לו. והראיה מדברי שמשון שאמר (שופטים ט"ו, י"א) "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם", והלא הם גזלו את אשתו והוא שרף את תבואתם. והרי מעשה שלהם לא היה כמעשה שלו. אלא ודאי כיון שהרעו זה לזה כאלו השתלמו הגמול. וכן מצינו בדברי הנביא שמתנבא על עשו (עובדיה א': ט"ו) "כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ", והא למדת מן הדעת ומן הכתוב ומדברי חכמים שאין פירושו "עין תחת עין" עין ממש, אלא דמים.

פירוש רבי אברהם אבן עזרא

עין, אמר רב סעדיה, לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חבירו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כלו. ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זוטא, והלא כתוב במקום אחר, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כ"ד:כ'). והגאון השיב לו, יש לנו בי"ת תחת על. והנה טעמו כן ינתן עליו עונש. ובן זוטא השיב לו: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ" (שם, שם, י"ט). והגאון השיב, הנה שמשון אמר: "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם", (שופטים ט"ו:י"א), ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב, אם היה המכה עני מה יהיה עונשו. והגאון השיב, אם עור יעור עין פקח מה יעשה לו. כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש "עין תחת עין" ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו. ואמר הגאון, כי יש שן שהעונש שלו מעט, אם יהיה המוכה נער, כי אם יכרת עוד יחליף. והזכיר היד, כי היא בעלת מלאכה. והזכיר הרגל, שהוא יותר קשה מהיד, כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת. ולפי דעתי, כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב. כי כאשר יכה אדם חבירו, אז יכנו בעין שהוא עומד כנגדו, או בפה שעומד כנגדו וישבור שניו, או ביד שבה ילחם, או יגן בעד פניו, או ברגל בברחו מפניו.

פירושים אלה מדגישים שאם נסתכל על התוצאות של פרשנות מילולית על הפסוקים שלנו, ניווכח שמצד אחד, מכה הניתנת תמורת מכה לא תהיה ממש שווה והנזק שייגרם לא יהיה אותו הנזק אצל כל בני האדם, ומצד שני, אנחנו לומדים מפסוקים שונים שעונש יכול להיות שווה ערך, ואינו חייב להיות ממש שווה. כמו כן, היתה לחז"ל מסורת, שמשתקפת במשנה ובמקורות נוספים, שמדובר בתשלום ממון על נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. זאת מסורת שרואה בחומרה את הפגיעות הפיזיות בבני אדם ומחייבת תשלום על הנזקים שנגרמו, אך מתנגדת להטלת עונש גופני, שעשוי להוביל לנזקים חמורים יותר ולפעמים בלתי הפיכים אצל המזיק.

הרב דיאנה וילה היא מרצה לתלמוד והלכה בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר.


החכמה והלימוד אינם ערובה למוסריות

'ואלה המשפטים' – דוד אמר: (תהלים יט) 'יראת ה' טהורה, עומדת לעד' מהו?

כך אתה מוצא אדם שונה מדרש, הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא, אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו: יש לי אלף מידות של תבואה, יש לי אלף מידות של שמן ואלף של יין, אמר לו חבירו: יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם? אם יש לך כן, הכל שלך, ואם לאו, אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל, אמרו לו: אם יש לך יראת חטא, הכל שלך, שנאמר (ישעיה לג) 'והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו', לכך נאמר 'יראת ה' טהורה' והנביא צווח: (שם א) 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

 (שמות רבה פרשה ל)


דבי רבי אלעזר תנא: (שמות כ"א) 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה.

(בבא קמא דף טו, ע"א)


'ואלה המשפטים': זה שאמר הכתוב: 'מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה' (משלי כט ד). מלכה של תורה, במשפט שהוא עושה, מעמיד את הארץ. ואיש תרומות יהרסנה. אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית ואומר מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עליך נפשי, הרי זה מחריב את העולם. הוי: 'ואיש תרומות יהרסנה'.

מעשה ברבי אסי, כשהיה מסתלק מן העולם, נכנס בן אחותו אצלו, מצאו בוכה. אמר לו, רבי, מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת, הרי תלמידיך יושבים לפניך. יש גמילות חסדים שלא עשית? ועל כל מידות שהיו בך, היית מתרחק מן הדינין, ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי צבור.

 אמר לו, בני, עליה אני בוכה, שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. הוי: 'ואיש תרומות יהרסנה'.

(תנחומא משפטים סימן ב)


"וגר לא תונה ולא תלחצנו": גם העדר מחאה יכול להיחשב כעינוי

ואחר שאמר 'לא תענון' לשון רבים, אמר 'אם ענה תענה', כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה. והנה העונש: אם אחד יענה ואין עוזר, העונש על כולם, על כן בא אחריו: "וחרה אפי והרגתי אתכם" – כולכם.

(אבן עזרא שמות כב , כ)


וכתב רבי אברהם, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא ייחשב מענה. והוא נכון; ומקרא מלא הוא בישעיהו (סד, יא): "העל אלה תתאפק ה', תחשה ותעננו עד מאד". פירוש: במה תחשה, תעננו.

(העמק דבר על שמות כב, כב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.