משפטים תשע"ז, גיליון 992

וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

(שמות כג, ח)

 

 איור: הרי לנגבהיים

יעור פקחים – (כתובות קה, מכילתא) אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרוף דעתו עליו וישתכח תלמודו ויכהה מאור עיניו. דברי צדיקים – דברים המצודקים משפטי אמת.

 (רש"י שם, שם)

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות קה, ב): "ושחד לא תקח" אפילו שוחד דברים, שאם אמר לו אחד מהם דברי חונף יחשוך נפשו מן הדין ההוא, ואם הביא אליו תשורה בבואו לדון לפניו לא יקחנה מידו, ואם הקדים והעביר המנחה על פניו ולקח את מנחתו, כבר נפסל השופט הזה לשפטו.

(שערי תשובה, שער שלישי אות צח)

ושחד לא תקח, אפילו לשפוט צדק, שאם לשפוט עול, אין שם עוורון.

(ספר עקידת יצחק – שער מו)


 

"ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו"

מנחם קליין

לקראת סוף הפרשה, בפרק כד, מצוי פסוק שעל פניו מעורר תמיהה. הפסוק הוא חלק מקטע המדבר על מפגש בלתי אמצעי בין הנכבדים בבני ישראל לה' . הקטע מספר שמשה, אהרון ושני בניו הגדולים נדב ואביהו יחד עם שבעים מזקני ישראל עלו בהר סיני. "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". נעזוב את הדימוי החזותי של האלוהים ומשמעותו כדי להתרכז בחלק האחרון של פסוק יא: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". המקרא קושר חד משמעית את ראיית האלהים עם אכילה ושתייה. המפגש עם העל-חושי והעל-טבעי נקשר עם הנאה חושית מובהקת. מפשוטו של מקרא עולה שחוויית ראיית האלהים לוותה באכילה ושתייה. הדבר מעורר תמיהה, שהרי היינו מצפים דווקא להיפך. המפגש עם האלהים מחייב התעלות מעל תביעות הגוף, שחרור מסוים ממגבלות החומר כדי ליצור קשר עם העל-חומרי.

תמיהה זו מתחזקת אם נזכור שהקטע בו משובץ פסוק זה מתאר את מתן תורה וקבלת "ספר הברית". תיאור מעמד הר סיני בפרשת יתרו שונה לגמרי מהנאמר בפסוק זה. שם כל העם, כולל אלו הקרויים בפרשתנו "אצילי בני ישראל", מצטווים להיטהר, לכבס את בגדיהם ולהימנע מיחסי אישות במשך שלושה ימים כהכנה לראיית ה'. בני ישראל הוגבלו לא רק בתחומי התנהגותם האישית והחומרית אלא גם במרחב. הם הוזהרו לא להתקרב אפילו למרגלות הר סיני, שלא לומר לעלות עליו. תיאור המעמד הוא תיאור המרחק העצום והשוני המוחלט בין האדם לאלהים. את האלהים אפשר לחוות רק כאשר מתגברים על ממדי החומר, זה המסר העולה מתיאור מעמד הר סיני. הדבר אף מתחזק מדברי משה על מה שעבר עליו כאשר שהה על פסגת הר סיני וקיבל ישירות מה' את לוחות הברית: "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". והנה כאן המסר הוא הפוך: חוויַת חוויות גופניות – חושניות של אכילה ושתייה נילוות למפגש עם אלהים.

הצורך להתאים בין שני המסרים מביא את רש"י לצטט את מדרש תנחומא "היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתייה". כלומר, המקרא מגנה את ההתנהגות הגסה ולא מאשרר אותה. פרשנות זו מאפשרת לשמור על הדרך הקלאסית לראיית האלהים; פרישות זמנית מתביעות הגוף והנאותיו. אבל היא מעוררת קושי לגבי הכתוב במקרא. אם ליבם היה גס מדוע אלהים לא פגע בהם עקב הפרה כל כך גסה של כללי כבוד בסיסיים? והלא על פי הדרך שאותה מבקשת פרשנות זו לשמֵר, הדרך שמתארת פרשת יתרו גורסת שמי שחורג מאחת ההגבלות דינו מוות.

כנראה משום כך רש"י מדגיש שאונקלוס תרגם את הפסוק באופן שונה. על פי אונקלוס אצילי בני ישראל לא באמת אכלו ושתו. הם שמחו על שהקורבנות שהקריבו התקבלו ברצון בידי ה'. שמחתם הייתה כה גדולה "כאילו אכלין ושתין", כאילו אכלו ושתו. את הקשר בין האכילה והשתייה בפסוק יא להקרבת הקורבנות המתוארת קודם לכן בפסוק ה' עושים פרשנים נוספים. אבן עזרא והרמב"ן אומרים שלא מדובר באכילה ושתייה חומריים גרידא, אלא בקורבנות המתוארים לעיל. גם פרשנות זו לא עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא, מה גם שבפסוק ה' לא מדובר על שתייה ולא על אצילי בני ישראל. נאמר שם: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".

שתי הערות קצרות, אחת של הרמב"ן ואחת של רבי יהודה הלוי, אותה מביא אבן עזרא, הולכות קרוב יותר לפשוטו של מקרא. שניהם אומרים שדווקא ראיית ה' מחייבת ביטוי חומרי – חושני. על פי רבי יהודה הלוי הם חשו צורך לאכול ולבטא בכך את החוויה שלהם. ואילו הרמב"ן גורס שהם הצטוו לאכול, לשתות ולשמוח "כי כן חובה לשמוח בקבלת תורה". כלומר, אכילה ושתייה הן תוצאה של החוויה הדתית, ולא המדיום שלה. אני מבקש ללכת בעקבות הבחנה זו.

פעמים רבות מצמיד המקרא אכילה ושתייה לחוויה רוחנית, מפגש עם מלאכים, או פולחן דתי. אברהם הכין סעודה לשלושת המלאכים, אכילה ושתייה הם חלק בלתי נפרד מטכסי חנוכת המקדש והעלייה לרגל. אכילה ושתייה מלווים במקרא גם פולחן אלילי והמובהק שבהם היה בפולחן עגל הזהב. "ויעלו עולות ויגשו שלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" [שמות לא י] . כדאי לעמוד על שתי המילים "ויקומו לצחק". הן מתארות בלשון המקרא יחסי אישות, לרוב יחסים אסורים. אלו לא מופיעים בתיאור החוויה החושית של מפגש עם ה' אלוהי ישראל. החוויה החושית של המפגש עם ה' מוגבלת לאכילה ושתייה בלבד. חציית קווים אסורים של פעילות מינית איפיינה פולחני אלים של עמים עתיקים. את חלקם נמצא במקרא, כמו למשל בתיאור פולחן בעל פעור (במדבר פרק כא), לפיו ישראל עבדו את בעל פעור תוך קיום יחסי מין עם בנות מואב .

אני מציע ללכת בעקבות הרמב"ם במורה נבוכים שרואה את פולחן המקדש כפשרה הכרחית בין ההכרה הדתית הירודה שאפיינה את העולם העתיק, כולל עם ישראל, לבין הרצון של התורה לחנך את העם לתפיסת אלוהות על-טבעית ומופשטת, ולהרחיק אותו מעבודת אלילים, כפי שמדגיש התיאור הקלאסי של מתן תורה פרשת יתרו. עבודת אלילים ותפיסה גשמית של האל הן הניגוד של המונותיאיזם ואלוהות מופשטת. בהתאם אני מציע לראות את קשר בין החוויות החושיות של ראיית ה' בפרשתנו לאלו שאפיינו פולחני אלים בעולם העתיק. בעולם אלילי שחוויות חושניות קיצוניות היו חלק נכבד מהפולחן הדתי שלו ומדיום לתקשר עם אחד האלים, המקרא לא יכול היה להימנע מלתת לגיטימציה מסוימת, מוגבלת, לחוויה חושנית. לכן המקרא מסייג ומבחין בין אכילה ושתייה אותן הוא מאשר, לבין פעילות מינית אותה הוא שולל לחלוטין. בנוסף, ניתן להמשיך את הקו של הרמב"ן וריה"ל ולהציע שהמקרא מאשר, ולעיתים מחייב, אכילה ושתייה כתוצאת לווי של ראיית פני ה', כמו למשל בעלייה לרגל לבית המקדש. אבל המקרא שולל לחלוטין את האכילה והשתייה כמדיומים להתחברות עם האלהים שמעבר לחושים ולעולם.

הודות לקידמה האנושית לא פחות מאשר בגלל חורבן בית המקדש והתאמת היהדות להיעדרו, לא קיימים יותר המתחים בין המקדש הלגיטימי היחיד למקדשים יהודיים אחרים, ולא בין המקדש היהודי למקדשים אליליים. אנו לא צריכים להתמודד עם פרקטיקות דתיות של חושניות קיצונית כמדיום של התגלות וקרבת אלהים. אנו יכולים, כגישת הרמב"ן ויהודה הלוי, לבטא באכילה ושתייה תחושות של סיפוק והודיה על חוויה דתית והתעלות.

פרופ' מנחם קליין מלמד במחלקה לדע המדינה באוניברסיטת בר אילן


הקב"ה מציל כל אדם מיד חזק ממנו

והנכון בעיני כי יאמר "לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך", כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט), כלומר, ידעתם כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה.

(רמב"ן, שמות כב , כ)


"ואנשי קדש תהיון לי"

קדושים אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן האדם. מלאכים אינם חסרים לו לרבונו של עולם בשמים.

(בשם רבי מנחם מנדל מקוצק, מתוך "מעינה של תורה)


השלום מושג באמצעות סדרי משפט תקינים והתגברות על רגשות האיבה

"אתה כוננת מישרים". אמר ר' אלכסנדרי: אתה כוננת ישרות בעולמיך. יש לו לאדם דין עם חבירו והוא נכנס עמו לדין והן מקבלין עליהם מה שהדין יוצא ועושין שלום, הוי אומר "אתה כוננת מישרים". אדם יוצא לדרך וראה חמורו של חבירו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד ומסייעו לטעון ולפרוק והן נכנסין לפונדק והוא אומר: כך פלוני אוהב אותי ואני הייתי סבור שהוא שונאי, מיד מדברין זה עם זה ונכנס השלום ביניהם מי גרם לזה שיעשו שלום ויעשו אוהבין? על ידי ששמר מה שכתוב בתורה "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כג ה) הדא הוא דכתיב (ככתוב):"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא,א).

(מדרש תהלים מזמור צט)


יש מצוות מזדמנות ויש מצוות שהאדם צריך לרדוף אחריהן

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשלמא אוהב שלום כדקאמרן (אוהב שלום מובן לנו, כפי שאמרנו) אלא רודף שלום היכי דמי (איך ייתכן?) כדתניא (כפי שלמדנו) "בקש שלום ורדפהו" ומאי שנא (מה ההבדל) כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם-כן באה לידו, דכתיב (ככתוב): "כי תפגע שור אויבך" (או) "כי תראה חמור שונאך" [כי יקרא] "כי תבנה בית חדש". אבל שלום בכל מקום, "בקש שלום ורדפהו".

(מסכת כלה רבתי, פרק שלישי, משנה ה)


"עין תחת עין" – בין פשט להלכה

שיוכל אדם לומר, אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדנו מקובלים מפי משה, כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם 'הלכה למשה מסיני'? וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו, והוא שהפירושים המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים, מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו,שנאמר (דברים יט,כא) 'עין בעין'. ויאמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת.

(ספר השל"ה, מסכת שבועות קצ)


עשה עונש כל פושע נגד זולתו באופן כללי, שיעָשה בו כאשר עשה בשווה, אם פגע בגוף פוגעים בגופו, ואם פגע בממון פוגעים בממונו; אבל הרוצח דווקא מחמת חומר פשעו אינו נסלח לו כלל, ואין לוקחין ממנו כופר, "ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שופכו"; ולפיכך אפילו נתקיים הנהרג שעה או ימים, והוא מדבר ודעתו נכונה עליו, ואמר הניחו להורגי כבר מחלתי לו וסלחתי לו, אין שומעין לו, אלא "נפש תחת נפש" בהכרח תוך שוויון קטן וגדול, עבד ובן חורין, החכם והסכל, כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה זו. ומי שהשחית אבר מאבדים לו כמותו: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו"; ואל תטריד את מחשבתך במה שאנו עונשין כאן בתשלומים, כי הכוונה עתה לתת טעם למקראות, ולא ליתן טעמים לתורה שבעל-פה, עם מה שיש לי בדין זה סברה אשמיענה בעל-פה.

 (מורה הנבוכים לרמב"ם ג, מא)


מחצית השקל כמטאפורה לפער בין האין סוף למעשה הנדרש מהאדם

רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' אמר: רבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם. וכתיב, 'ונועדתי לך שם ודברתי' (שמות כה כב). וכשאמר לו: 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי' (במדבר כח ב), אמר משה: רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת, שנאמר: 'ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה' (ישעיהו מ טו). אמר לו: משה, לא כמו שאת סבור, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' (במדבר כח ד), ולא שנים בבת אחת, לפי שאין לפני אכילה ושתיה. למה? אלמלא היה לפני אכילה ושתיה, כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלת. ואם היה לפני אכילה, היית אוכל. אלא 'ריח ניחוחי' (שם שם ב), הריח תשמרו להקריב (שם). וכשאמר 'ונתנו איש כפר נפשו', תמה ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר "ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם" (תהלים מט ט), 'אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו' (שם שם ח). אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה יתנו, כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר, 'שדי לא מצאנוהו שגיא כח' (איוב לז כג), אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר, אשרי העם שככה לו (תהילים קמד טו), 'אשרי שאל יעקב בעזרו' (שם קמו ה).

 (תנחומא כי תשא סימן י)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.