משפטים תשע"ה (גליון מספר 889)




פרשת משפטים

גליון מס' 889 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וְאֶל אֲצִילֵי

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ

וַיֶּחֱזוּ אֶת

הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

(שמות כד, יא)

 

 

ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. להוציאם מחושיהם כדי שינבאו, כענין בשאר

הנביאים בהיות עליהם יד ה', כאמרו ביחזקאל ותפול עלי שם יד ה' כי אז יבטלו פעולות

חושיהם, כמו שקרה לשאול בהנבאו, כאמרו ויפשוט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני

שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם

מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז.

(ספורנו

שם, שם)

 

לא שלח ידו. כחו (וכך פי' ר"נ גאון בס' המפתח המקרא כי

אשא אל שמים ידי, כמו שיבואר במקומו) והכונה כי מי שזוכה לראות מראות אלהים, והקב"ה מופיע עליו אור רצונו

ית', שיראה ויתבונן ונותן לו כח לסבול משא הקדוש ולהיות מרכבה לשכינה, הרי זה מוצא

בזה תענוג נפלא באור פני מלך חיים ית', ושבע נפשו ואינו תאב לאכול באותה שעה

כמש"כ בס' בראשית ג' א', אבל האצילים האלה פרצו גבול והציצו במה שלא הורשו

להתבונן והקב"ה לא שלח ידו להופיע אור פניו ית' להם ולא הי' בהם כח אלהי

לסבול משא הקדוש, והיו ראוים להיות נפגעים לולי זכות של אותו יום, מכ"מ זה

הי' עונשם שלא שבע נפשם עונג רוחנים עד ויחזו את האלהים. המה ראו מה שראו

באלקות. ומכ"מ 'ויאכלו וישתו'. נדרשו לאכול ולשתות, וכך פי' הראב"ע בשם

ר"י הלוי ז"ל. ועל דבריו יש להוסיף עפ"י מה שכבר נתבאר לעיל ד' כ'

אשר משא מראות אלהים למי שאינו כדאי באותה שעה. היא למשא רב עד שיכול להמית, וזהו

העונש, וכאן שלא הגיע העונש בתקפו, מכ"מ הי' במשא מחליש כחם הרבה, והיו

מוכרחים תיכף ומיד לאכול ולשתות ולהשיב נפשם.

(העמק

דבר שם, שם)

 

 

שיר כליל יופי

בנימין סלנט

טקס הבאת ביכורים, היה

אחד הדברים שקישרו את העם, שברובו היה חקלאי, למקדש. למעשה הבאת הביכורים הייתה

מצוותו של היחיד, אבל חכמינו, השכילו לשוות למעמד זה צביון חגיגי מרומם ושופע

שמחה, כמתואר במשנה בביכורים פ"ג. מצוות הביכורים, נזכרת פעמים רבות בתורה. 'בדברים',

פרשת כי תבוא, באה מצוות מקרא ביכורים. למתנות הביכורים יש שמות רבים, לעתים,

בהתאם לסוג או למין המתנה, ולעתים בהתאם למשמעות. מצוות הבאת הביכורים, נלמדת

לראשונה בפרשתנו, משפטים, מן הפסוק: "ראשית ביכורי אדמתך, תביא בית ה'

אלוקיך" (כג, יט)1.

מנדלקורן2 מגדיר את השם ביכורים: "שם הכולל כל

המינים". אבן שושן3 מגדיר ביכורים: "ראשית התבואה

ופירות העץ". ואכן, בתורה יש שמות ומינים רבים כדי לתאר את המתנות לה', מתנות

הכהונה. על ריבויים אלו, רבו הדעות במדרש, ואצל הפרשנים. כך בפרשתנו, עוד קודם

למצוות הבאת הביכורים ישנה מצוות לא תעשה (ס' החינוך, ע"ח) שמטרתה

להקפיד על עדיפות וסדר הבאת המתנות, כאמור בפרשתנו: "מלאתך, ודמעך לא

תאחר", (כב, כח – כל הדגשים שלי, ב.ס.) ועל כך במדרש, (להלן, בנוסח משולב):

במכילתא

דרשב"י נאמר: "מלאתך,

אלו הביכורים, הניטלין מן המליאה. ודמעך, זו התרומה שהיא נקראת

דמע… (בהמשך, ממכילתא דרבי ישמעאל) "לא תאחר", שלא תקדים

מעשר שני לראשון, וראשון לתרומה, ותרומה לביכורים. אבל איני יודע איזה מהם יקדים,

אם תרומה לביכורים, אם הביכורים לתרומה, אמרת, יקדמו ביכורים, שהם קרויים ארבעה

שמות: ראשית, ביכורים, תרומה ודמע, לתרומה שאינה קרויה אלא שלושה שמות: ראשית, תרומה ומעשר, למעשר ראשון שאינו קרוי אלא שני שמות. ויקדים

מעשר ראשון, שהוא קרוי שני שמות, תרומה ומעשר, למעשר שני, שאינו קרוי אלא שם אחד בלבד (וראו עוד

בנוסח של ילקו"ש, רמז שנא).

במקבץ השמות שמופיע במכילתות, (שהם מדרשי הלכה)

אנו למדים על המורכבות של ריבוי השמות, ועל החשיבות המיוחסת לסדר הופעתן של המתנות.

א. סמט (עיונים בפר' השבוע) מגדיר את ריבוי השמות: "שמותיהן של כל מצוות

הראשית הללו, דומים ומתחלפים ביניהם". וכאמור, על הפסוק הנ"ל, (מלאתך

ודמעך) יש מגוון דעות שונות של הפרשנים: רס"ג: "מלאתך,

ראשית היין והתבואה. ודמעך, ראשית השמן". רש"י: "מלאתך,

חובה המוטלת עליך, כשתתמלא תבואתך להתבשל והם הביכורים. ודמעך,

התרומה ,ואיני יודע מהו לשון דמע". רשב"ם: "מלאתך,

תרומת התבואה. כדכתיב, 'המלאה הזרע' (דברים, כב,ט) ודמעך, הוא התירוש, ושמן זית יצהר, שהם

צלולים כעין דמעה ומזוקקין". ראב"ע: "מלאתך, כינוי

לתירוש, ודמעך, כינוי ליצהר… והעד: 'וכמלאה מן היקב' (במדבר כח, יז)

ונקרא היצהר דמע, בעבור שהוא יורד טיפות טיפות כדמע העין…" רמב"ן: "מלאתך

מצינו, 'פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע' (כב, ט) ודמעך, רמז לתירוש וליצהר".

מריבוי הפרשנויות וריבוי השמות, למדנו שאין

למילים ולשמות הללו הגדרה חד- משמעית.

משקרא להם שם

במסכת ביכורים (פ"ג מ"א) נאמר:

(בניסוח מקוצר) כשרואה אדם, פירות שהתחילו להבשיל "אומר: הרי אלו

ביכורים". הרב פנחס קהתי בפירושו (שם) מסביר: "כיצד נעשים הפירות ביכורים?

משקרא להם שם". וכבר למדנו את חשיבותם של השמות במצוות הביכורים. אחד

השמות המככבים במתנות כהונה, הוא: הראשית, שהוא שם רב-משמעי, וכבר ראינו

בקטע שהבאנו מן המכילתא.(שם) הראשית נמנית בין שמות הביכורים או התרומה.

כלומר, לעיתים, ראשית היא המילה המחליפה או המקבילה של שמות אלו. אי לכך,

הגדרתה תלויה בהקשר ובתוכן המשפט.

מ.צ.קדרי4

'במילון העברית המקראית' מביא שלוש הגדרות ל"ראשית" 1. התחלה,

לדוגמא: "ראשית ממלכתו בבל" (בראשית י, י) 2. (במשמעות דתית) "החלק הראשון של דבר,

או הפרי הראשון הניתן לה' כתודה, ביכורים". דוגמא: "ראשית ביכורי

אדמתך" (שמות כו, יט) וכן על עומר השעורים נאמר: "והבאתם את עומר ראשית

קצירכם אל הכהן" (ויקרא כג, י) 3. העיקר, המובחר, ודוגמא: "ראשית שמנים

ימשחו" (עמוס ו', ו') ועל תרומה נאמר: "ראשית דגנך… וראשית גז

צאנך" (דברים, יח, ד) ועל חלה נאמר: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו

תרומה" (במדבר, טו, כ). ממכלול השמות, אנו למדים כאמור לעיל, על הבעייתיות

הכרוכה בהגדרתם. נראה לומר, שמכלול זה הוא אחד המאפיינים של מצוות הביכורים שקיבלה

ביטוי נרחב בכנוייה הרבים.

זמני הבאת הביכורים

בפרשתנו, שמות, (כא,טז) נאמר: "חג

הקציר בכורי מעשיך" שלכאורה מלמד שאז החל זמן הבאת הביכורים. במשנה ביכורים (פ"א מ"ו) נאמר: "אלו מביאים וקורין: מן העצרת ועד החג (שבועות) עד סוכות"5.

במשנה קודמת נאמר: "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת" (פ"א, מ"ג). השם ביכורים כולל גם את מנחת העומר שהיא מן השעורים, ומשבעת

המינים, וגם מהם מביאים ביכורים, כנאמר: (ויקרא ב, יד) "ואם תקריב מנחת ביכורים לה', אביב קלוי

באש. גרש כרמל, תקריב מנחת ביכוריך". על כך מסביר רש"י: "במנחת

העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה… ומן השעורים היא באה".6 ואכן

להלן, מסתמן כיוון נוסף שלעיתים היו מקדימים את הבאת הביכורים. במשנה במנחות,

נאמר:"אין מביאים מנחות וביכורים קודם לעומר, ואם הביא, פסול. קודם לשתי הלחם

(שבועות) לא יביא, ואם הביא כשר (פ"ו,

מ"ו). ש. ספראי,

מצטט בספרו7 משנה זו ממנחות, ומסביר: "לפי משנה זו אפשר להביא

ביכורים, כבר בחול המועד של פסח".8 לחיזוק דבריו מביא ספראי את דברי

פילון האלכסנדרוני, האומר: "שמביאים ביכורים מראשית הקיץ ועד סוף הסתיו, משך

מחצית שנה תמימה".9 פירוט נוסף הופיע בתרגום חדש של כתבי פילון10

שם מתאר פילון: "טקס חגיגי, שמכנים אותו טנא". ולמקרא ביכורים,

הוא קורא: "שיר כליל יופי ונפלא".

מצינו שגם מנחת העומר היא מנחת

ביכורים (ויקרא, ב, יד) והיא משבעת המינים והובאה אל המקדש.

חגי הביכורים

לאור הדברים שלעיל, יש לומר שעונת הביכורים,

אכן נפרסה לאורך מחצית השנה. זאת למדנו מהמשנה במנחות וגם מדברי פילון. אולם

מסתבר, שלעניין זה ישנן עדויות נוספות, שמעידות על ארבעה חגי ביכורים.11

וכך מתואר גם "במגילת המקדש" שהוציא לאור יגאל ידין12

על ארבעה חגי ביכורים: חג ביכורי השעורים (יום הינף העומר), חג

ביכורי החיטים (שבועות), חג ביכורי התירוש (במקור מועד התירוש), חג

ביכורי היצהר (מועד היצהר). בין חג לחג נספרו שבע שבתות, חמישים יום. ואז במפתיע,

ידין מביא בספרו קטע מתוך ספרו של רס"ג13 (שנתגלה בגניזה של קהיר)

שמחזק את התיאור הנ"ל ושם נאמר: "ואשר ליהודה האלכסנדרוני,14

הרי הוא אומר: כמו שבין ביכורי שעורים לביכורי חיטים יש חמישים יום, הרי בדומה

לכך, יש חמישים יום בין ביכורי חיטים לביכורי תירוש. ויהיה (ביכורי התירוש) בסוף

חודש תמוז: ובין ביכורי תירוש וביכורי יצהר חמישים יום, ויהיה קורבן שמן בעשרים

באלול…"

אפשר להעריך, שבציפייה לבניין הבית, לטקס הנהדר

והחגיגי הזה, שכולו שמחה ושיר, לא יהיו חולקים…

וכדי לסיים 'בשיר': במשנה נאמר: "הביכורים

טעונים בשיר" (ביכורים

פ"ב, מ"ד) ואכן מצוות

הביכורים נעשית בשמחה ובשיר. משמעות השיר היא שאת מביאי הביכורים היו מקבלים

הלוויים בשירה, "ארוממך ה' כי דליתני…" (תהילים ל,ב) על הפסוק: "ושמחת

בכל הטוב" (דברים כו, יט) נאמר במסכת פסחים: "אין קורין ביכורים אלא בזמן

שמחה" (לו, ע"א). ובמדרש נאמר: "ושמחת בכל מיני שמחות, 'בכל

הטוב' זה השיר (ספרי, דברים ש א).

1. ספר החינוך מצות

עשה ע"ב. ספר המצוות, רמב"ם, קכה.

2. קונקורדנציה

לתנ"ך, ר' בערכו.

3. מילון חדש,

ר' בערכו.

4. מנחם צבי

קדרי, הוצאת אוניברסיטת בר אילן.

5. מתוך"

משנת ארץ ישראל" פירוש ספראי, הוצאת מכללת ליפשיץ תשע"א (דפוס נפולי)

עמ' 194.

6. כך מבואר

גם בגמרא, על הפסוק הנ"ל: במנחת העומר הכתוב מדבר, מהיכן באה? מן השעורים,

מנחות (סח, ע"ב).

7. "העלייה

לרגל בימי בית שני" הוצאת 'עם הספר '1965 , עמ' 228.

8. וכך מתואר

גם אצל יוסף מתתיהו, קדמוניות ג' 250.

9. "על

החוקים" ב' 221.

10. כרך שלישי,

בעריכת סוזן דניאל נטף, הוצאת מוסד ביאליק 2000. "על החוקים לפרטיהם" ב,

(תרגום חוה שור) עמ' 66.

11. על כך ר'

"משנת ארץ ישראל" שם, פירוש ספראי, מסכת ביכורים עמ' 118, ור' גם א.

סמט, שם, עמ' 396, הע' 37.

12. במהדורה

שיצאה לאור ע"י "ספריית מעריב" תש"ן 1990, עמ' 102 ואילך.

להערכת ידין, ורוב החוקרים זמן חיבור המגילה במאה שנייה לפנה"ס, מקביל לערך

לתק' החשמונאים.

13. פורסם לראשונה ב

,1904 ידין, שם, עמ' 108.

14. זהותו לא נתבררה.

בנימין סלנט, קיבוץ סעד.

 

 

הקב"ה מציל כל אדם מיד חזק ממנו

חייבין אנו

להיזהר במצוות צדקה, יתר מכל מצוות עשה – שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו,

שנאמר "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ

אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית

יח,יט). ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בִּצְדָקָה,

תִּכּוֹנָנִי" (ישעיהו נד,יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה,

שנאמר "צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה" (ישעיהו

א,כז). ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה – שנאמר:

"וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שָׁלוֹם; וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה – הַשְׁקֵט

וָבֶטַח, עַד-עוֹלָם" (ישעיה לב,יז).

(משנה תורה

לרמב"ם, הלכות מתנות עניים י, א-ב)

חייב אדם

להיזהר ביתומים ואלמנות – מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי

ממון: אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך – מוזהרין אנו עליהן, שנאמר

"כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב,כא).

(משנה תורה

לרמב"ם: הלכות דעות ו, י)

 

והיאך

נוהגין עימהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד; ולא יכאיב

גופן בעבודה ולא ליבן בדברים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

כל המקניטן,

או המכעיסן, או הכאיב ליבן, או רדה בהן, או איבד ממונם – הרי זה עובר בלא תעשה;

וכל שכן המכה אותן, או המקללן. ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו

מפורש בתורה, "וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב" (שמות כב,כג).

ברית כרת

להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמס – הן נענין, שנאמר "כִּי

אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתו" (שמות כב,כב).

(שם, שם, טו-

יז)

 

והנכון בעיני

כי יאמר "לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך",

כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם

נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל

כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל

אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם 'ואתם ידעתם את

נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' (להלן כג ט), כלומר, ידעתם

כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם

עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל

מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", כלומר לא בזכותם, רק שרחם

עליהם מן העבודה.

(רמב"ן, שמות כב , כ)

 

 

וגר לא תונה ולא תלחצנו": גם

העדר מחאה יכול להיחשב כעינוי

ואחר שאמר 'לא תענון' לשון רבים, אמר 'אם ענה תענה', כי כל רואה אדם

שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה. והנה העונש: אם אחד יענה ואין

עוזר, העונש על כולם, על כן בא אחריו: "וחרה אפי והרגתי אתכם" – כולכם.

(אבן

עזרא שמות כב , כ)

 

רעיון זה, שאי-עשייה אף היא עשייה, שכל שיש בידו למחות ולא מיחה

דינו כמשתף פעולה, נמצא רבות בדברי מקרא, משנה ואגדה. ובעל "העמק דבר",

המסכים כאן עם אבן עזרא, מעיר הערה פרדוכסלית, שטוען הנביא טענה כזו אף כנגד

הקב"ה. אם הוא רואה עוול ומחשה, הרי אף הוא כביכול משתתף עם עושי עוול.

וכתב רבי אברהם, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם,

גם הוא ייחשב מענה. והוא נכון; ומקרא מלא הוא בישעיהו (סד, יא): "העל אלה תתאפק

ה', תחשה ותעננו עד מאד". פירוש: במה תחשה, תעננו.

(העמק

דבר על שמות כב, כב)

 

שמתוך שתתאפק ותחשה – הנך כביכול כמצטרף אל מענינו.

(נחמה

ליבוביץ: עיונים לספר שמות , עמ' 285)

 

כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.

(בבא

מציעא דף נט, ע"ב)

 

'חוץ משערי אונאה': לפי שצער הלב היא וקרוב להוריד דמעות.

(רש"י,

בבא מציעא נט, ע"ב)

 

תנו רבנן: המאנה את הגר, עובר בשלשה לאוין והלוחצו עובר בשנים. מאי

שנא (מה ההבדל) מאנה דכתיבי שלשה לאוין (שמות כ"ב) 'וגר לא

תונה' (ויקרא

י"ט) 'וכי יגור אתך גר בארצכם

לא תונו אותו' (ויקרא

כ"ה). 'ולא תונו איש את עמיתו'

וגר בכלל עמיתו הוא. לוחצו נמי שלשה כתיבי (שמות כב) 'ולא תלחצנו' (שמות כג) 'וגר

לא תלחץ' (שמות

כב) 'ולא תהיה לו כנושה' וגר בכלל הוא?

אלא אחד זה ואחד זה בשלשה. תניא; רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה

תורה בשלשים וששה מקומות ואמרי לה (ויש אומרים) בארבעים וששה מקומות בגר? מפני

שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים'? תניא רבי נתן אומר:

מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבא

מציעא נט, ע"ב)

 

 

מחצית השקל כמטאפורה לפער בין האין סוף למעשה הנדרש מהאדם

רבי יהודה בר סימון אמר: שלשה דברים

שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו 'ועשו לי מקדש ושכנתי

בתוכם' אמר: רבונו של עולם, הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו: משה,

לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח,

ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם. וכתיב, 'ונועדתי לך שם ודברתי' (שמות כה כב). וכשאמר לו: 'צו את בני ישראל את

קרבני לחמי' (במדבר כח ב), אמר משה: רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם העלאה

אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת, שנאמר: 'ולבנון אין די בער וחיתו אין די

עולה' (ישעיהו מ טו). אמר לו: משה, לא כמו שאת סבור, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' (במדבר כח ד), ולא שנים בבת אחת, לפי שאין לפני

אכילה ושתיה. למה? אלמלא היה לפני אכילה ושתיה, כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים

לילה, לחם לא אכלת. ואם היה לפני אכילה, היית אוכל. אלא 'ריח ניחוחי' (שם שם ב),

הריח תשמרו להקריב (שם). וכשאמר 'ונתנו איש כפר נפשו', תמה ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר

"ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם" (תהלים מט ט), 'אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו' (שם שם ח). אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה

יתנו, כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר, 'שדי לא מצאנוהו שגיא כח' (איוב לז כג), אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם

ישראל. כששמע משה כך, אמר, אשרי העם שככה לו (תהילים קמד טו), 'אשרי שאל יעקב בעזרו' (שם קמו ה).

 (תנחומא כי תשא סימן

י)