"וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל־שְׂפַת הַיְאֹר"

(בראשית מ"א, ג')

וישלח ויקרא וגו' ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתרין היו אותו, אלא שלא היה קולן נכנס באזניו:

 שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד. שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר.

וכן אמרו: שבע שבלים הטובות, שבע מלכיות אתה מכבש. שבע שבלים הרעות, שבע אפרכיות מורדות בך. הה"ד (משלי יד) "בקש לץ חכמה" – ואין אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, "ודעת לנבון נקל" – זה יוסף.

…אמר הקדוש ברוך הוא אם יבא יוסף תחלה ויפתור את החלום, אין זה שבחו. יכולין החרטומים שיאמרו לו: אילו שאלת אותנו כבר פתרנו אותו לך, אלא המתין להם עד שנתייגעו והוציאו את רוחו ואחר כך בא יוסף והחזירה. עליו אמר שלמה (משלי כט) "כל רוחו יוציא כסיל אלו חכמי פרעה וחכם באחור ישבחנה", זה יוסף שנאמר "אין נבון וחכם כמוך".

(בראשית רבה פ"ט סימן ו')

עבד כי ימלוך?

פנחס לייזר

לזכרם הברוך של הוריי, נתן לייזר ומרים לייזר,

 שרידי שואה שלא הפסיקו להאמין

הלכו לעולמם בחודש טבת. 

פרעה חלם חלום שהטריד את מנוחתו ושיתף בו את כל חרטומי מצרים וחכמיה "ואין פותר אותם לפרעה", ורק אז נזכר שר המשקים בתקופת שהותו בכלא ומספר לפרעה:

" וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת־פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם.

…וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּפְתָּר־לָנוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר".

השר שחזר למעמדו, שעליו נאמר: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" – נזכר באותו עבד שפתר  את חלומו לטובה. האם יש כאן ביטוי מאוחר להכרת הטוב? האם יש כאן רצון אמיתי להקל על מצוקתו של פרעה, או שמא רצון להתחנף אליו כדי לזכות בקידום? איך שלא נפרש את מניעיו של שר המשקים, בולטת הדגשת  מעמדו של השותף בכלא כ"עבד".

נראה לי שהצורך של שר המשקים להדגיש את ההבדל המעמדי בינו לבין אותו "נער עברי עבד" מאפיין לא מעט אנשים וקבוצות המנמיכים  אחרים כדי לרומם את עצמם ולהרגיש נעלים ומיוחסים.

הפרק האחרון  במסכת קידושין עוסק ביוחסין והמשנה הראשונה מתארת קבוצות  מוגדרות של אנשים עם הזיקות האפשריות או האסורות ביניהן, וכך לשון המשנה:

 "עֲשָׂרָה יוּחֲסִים עָלוּ מִבָּבֶל:

כָּהֲנֵי, לְוִיֵּי, יִשְׂרְאֵלִי, חֲלָלֵי^[1]  , גֵּירֵי, וַחֲרוֹרֵי^[2] , מַמְזֵירֵי, נְתִינֵי^[3] , שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי.

כָּהֲנֵי לְוִיֵּי וְיִשְׂרְאֵלֵי – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה.

לְוִיֵּי יִשְׂרְאֵלֵי חֲלָלֵי גֵּירֵי וַחֲרוֹרִי – מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה.

גִּירֵי וַחֲרוֹרֵי מַמְזֵירֵי וּנְתִינֵי שְׁתוּקֵי וַאֲסוּפֵי – כּוּלָּם מוּתָּרִין לָבֹא זֶה בָּזֶה.

וְאֵלּוּ הֵם: שְׁתוּקִי – כֹּל שֶׁהוּא מַכִּיר אֶת אִמּוֹ וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו; אֲסוּפִי – כֹּל שֶׁנֶּאֱסָף מִן הַשּׁוּק, וְאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אִמּוֹ. אַבָּא שָׁאוּל הָיָה קוֹרֵא לַשְּׁתוּקִי: ״בְּדוּקִי״"

משנה זו מונה רשימה של קבוצות מאובחנות עם כללים ברורים וחד משמעיים לגבי  הזיקות האפשריות ביניהן כשמחלקן אין אפשרת לצאת לעולם. גישת המשנה אמנם שומרת על סדר חברתי מסוים, אך עלולה לחרוץ גורלו של אדם מרגע לידתו לדורי דורות. 

לעומת המשנה, אנו מוצאים בדיון התלמודי גישות מורכבות יותר:

מצד אחד, יש מימרות המהדהדות את דעת המשנה, למשל (בבלי קידושין ע, ע"ב):

"כׇּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ מֵעִיד עַל כׇּל הַשְּׁבָטִים וְאֵין מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל״, אֵימָתַי הָוֵי עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל – בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ – אֵין מַשְׁרֶה אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיוּחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה׳: אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל״, ״לְכׇל יִשְׂרָאֵל״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת״."

בהמשך הסוגיה, אנו מוצאים גם הבחנה בין ישראל לגרים, למשל: "אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב״ – כְּתִיב הָכָא ״וְנִסְפְּחוּ״, וּכְתִיב הָתָם ״לַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת״"

ועוד מאמר היכול להתפרש בשני אופנים (עא, ע"א): "אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר שְׁבָטִים, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי מְטַהֵר תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַה׳ מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה״. האם כדברי רש"י (ובעקבותיו הרב שטיינזלץ) יש להבין את הטיהור כבירור הייחוס, כדי שבסופו של דבר נהיה בטוחים שהלויים הם אכן לויים? או שמא, הדברים נאמרו ברוח  המאמר הבא:

"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֶּסֶף מְטַהֵר מַמְזֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּשֶׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף״. מַאי ״מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: צְדָקָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה – נִטְמְעָה."

וכאן רש"י מפרש: כסף מטהר ממזרים – המוטמעים בישראל מחמת ממונם והוא גורם להם שיטהרו, שלעתיד לבא אין הקב"ה מבדילם מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה.

כלומר: הטיהור  איננו בירור הייחוס, ומכיוון שהיו משפחות שלא נמנעו מלהתחתן עם ממזרים, הייתה כאן הטמעה ש"טיהרה" את הצאצאים מממזרות.

אני מניח שגם כך יש להבין את דרשתו של רבי עקיבא במשנת יומא ( ח, ט)

"אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם? אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו), וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר (ירמיה יז), מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל"

פעולת הטיהור היא מעשה של התעלות; כלומר, בדומה למקווה, האדם "טובל" כל כולו במימד טרנסצנדנטי והקב"ה מטהר.

בסוגיה זו מספרים לנו למשל על המתח בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל.  לעומת מאמר המתכתב עם המשנה "כל ארצות עיסה לארץ ישראל, וארץ ישראל עיסה לבבל",  או בניסוח אחר: "לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה " (קידושין  עא, ע"א-ע"ב) המתאר את בבל כמקום בו שמרו על הייחוס , וארץ ישראל "כעיסה", (רש"י: מעורבת), מספר לנו התלמוד: "בימי רבי ביקשו לעשות בבל עיסה לארץ ישראל", כלומר: להחזיק את משפחות ארץ ישראל מיוחסות ולבדוק אחר משפחות בבל לגבי כל הבאים לישא משם אישה. רבי (שהיה ממשפחה בבלית) מגיב: "קוצים אתם משימים לי בין עיניי?", כלומר: האם אתם רוצים להעליב אותי?  ומציע את רבי חנינא בר חמא כמי  שיכריע בדבר. ורבי חנינא מביא מסורת ארוכת שנים המחזקת את העמדה השלטת: "ארץ ישראל עיסה לבבל".

בהמשך מספר לנו התלמוד על ניסיון נוסף  לעשות "בבל עיסה לארץ ישראל"  : 

" בִּימֵי  רַבִּי פִּנְחָס בִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת בָּבֶל עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם לַעֲבָדָיו: כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ טְלוּנִי בַּעֲרִיסָה וְרוּצוּ. כִּי עָיֵיל אָמַר לָהֶם: אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה. אַדְּיָתְבִי וְקָמְעַיְּינִי בַּהּ (בזמן שישבו ועיינו בהלכה זו), אֲמַר לְהוּ: כׇּל אֲרָצוֹת עִיסָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עִיסָּה לְבָבֶל. נְטָלוּהוּ בַּעֲרִיסָה וְרָצוּ. רָצוּ אַחֲרָיו וְלֹא הִגִּיעוּהוּ. יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְסַכָּנָה וּפֵירְשׁוּ."

רבי פנחס פחד (כנראה  מסיבות מובנות) להביע את עמדתו ההלכתית שבעקבותיה הלכו ובדקו את הייחוס של משפחות בארץ ישראל ואכן, בשלב מסוים הפסיקו לבדוק מכיוון שעמדו לפסול "בעלי זרוע" שאיימו על הבודקים.

בהמשך מצהיר רבי יוחנן בשבועה: יש בידינו לבדוק, אבל "מה אעשה, שהרי גדולי הדור נטמעו בה" והגמרא מפרשת את עמדתו על בסיס דבריו של רבי יצחק: "משפחה שנטמעה, נטמעה."

מסופר לנו גם על אדם בשם בן ציון שבצורה כוחנית הרחיק (פָּסַל) משפחה או קֵרֵב (התיר, הכשיר) משפחה, כך שכל עניין היוחסין הפך למאבק כוחני ופוליטי. תפקידו של אליהו בסוגיה זו לתקן העוולה כמו במקומות אחרים. וכך נאמר: "כגון אלו – אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב". וכל זה רק בנוגע  למשפחות המוכרות, אבל "משפחה שנטמעה, נטמעה" .  הגמרא מספרת לנו גם  (עא, ע"ב) על עולא שהגיע לבית רב יהודה בפומבדיתא ושאל אותו על הסיבה שלא דאג לחתן את בנו רב יצחק שכבר מזמן הגיע לפרקו, וכשרב יהודה אמר לו "מהיכן אמצא עבורו כלה ממשפחה מיוחסת?", ענה לו עולא: האם אנחנו באמת יודעים מה הייחוס שלנו? אולי אנחנו צאצאים של יחסים מופקרים לחלוטין.

 במסכת עדויות המשנה מציעה עמדה מורכבת יותר (עדויות ח, ו)

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב, אֶלָּא לְרַחֵק הַמְקֹרָבִין בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב הַמְרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ. מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ, וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ. כְּגוֹן אֵלּוּ, אֵלִיָּהוּ בָא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקָרֵב, אֲבָל לֹא לְרַחֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

הסוגיה ממשיכה בקישור מפתיע ומספרת לנו: " עוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה (משפחה אחרת שאותו בן ציון קירב) , וְלֹא רָצוּ חֲכָמִים לְגַלּוֹתָהּ. אֲבָל חֲכָמִים מוֹסְרִים אוֹתוֹ לִבְנֵיהֶם וּלְתַלְמִידֵיהֶן פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ (אחת לשבע שנים) , וְאָמְרִי לַהּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ." כאן יש הכרעה  שלא לגלות למי שלא יודע.

מעניין ביותר הקישור שעושה התלמוד בין  הסתרת זהות  המשפחה שאולי חל בה פסול אך "טוהרה" מתוך קירבה לאדם כוחני בעל השפעה, לבין שמירת סוד ההגייה הנכונה של השם המפורש שגם אותו מגלים חכמים רק לתלמידיהם ורק פעם בשבוע (שבע שנים).

אולי באה ההשוואה בין שני ה"סודות" ללמדנו  שבדומה לקדושת השם המפורש יש קדושה הקשורה למרקם החברתי המבקש שלא לחשוף את  הפסול המשפחתי. אולי יש כאן גם הקבלה בין כבוד שמים לכבוד הבריות.

ובניגוד להקפדה והצורך "לברר" יוחסין מתוך חשש לפסול, משמיעה לנו הסוגיה במסכת קידושין עמדה מכילה מול איום על הזהות שמביא להדרה, ניצבת  גישה  המכירה ביכולתו של אדם להתעלות ולהתפתח בכוחותיו שלוללא כל קשר לייחוסו, כדברי המשנה "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"? כפי שהיטיב לנסח זאת  שאול טשרניחובסקי "שחקי כי באדם אאמין".

האם יוסף למרות היותו "נער עברי עבד" בארץ נוכרייה הגיע להישגיו המרשימים בזכות אמונתו בחלומותיו?

אולי גם אנו נדרשים, למרות הזוועות שנעשו על ידי בני אדם המאתגרים את החלום, לא להפסיק לחלום  ואף על פי כן ולמרות הכל, להמשיך ולהאמין באדם?

פנחס לייזר, פסיכולוג מאמין, עורך שבת שלום לשעבר.     

חלום פרעה

"ופרעה חולם" (בראשית מא א) – וכל הבריות אינם חולמים? בתמיה! אלא חלום של מלך של כל העולם כולו הוא.

"ופרעה חולם" – א"ר יוחנן: הרשעים מתקיימים על אלוהיהם: "ופרעה חולם והוא עומד על היאור", אבל הצדיקים אלוהיהם מתקיים עליהם: "והנה ה' נצב עליו".15

 "ויהי בבוקר ותפעם רוחו" – כאן אתה אומר: "ותפעם רוחו" ולהלן הוא אומר: "ותתפעם רוחו" (דניאל ב א). ר' יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אמר: כאן, חלום ידע ופתרונו שאל ממנו ולהלן (בדניאל) החלום ופתרונו.

(בראשית רבה פרשה פ"ט סימנים ד'-ה')

הכל משועבד לתוכנית האלוהית

סיפור יוסף כולו טבוע בחותם של ידיעה ואי־ידיעה, ושל חשיפה הדרגתית. כמו אביו לפניו במעבר היבוק, יעבור גם יוסף תהליך של גילוי בו יגלה לא רק את האמת בדבר יחס אחיו ואביו אליו, אלא גם את יחסו שלו למשפחתו ולעברו, אותו רצה לשכוח. ומעל הכל יבין בדיעבד שהמאורעות הטראומטיים של חיין, שנאת האחים אליו, השלכתו לבור, מכירתו לעבד, העלילה בהעלילה עליו אשת פוטיפר, שהייתו בבית האסורים – היו כולם משועבדים לתוכנית האלוהית.

כשיוסף מצליח להתיר את הפקעת הסבוכה של חייו, ומתוודע לפשר המאורעות הוא אף מתוודע אל אחיו. הוא חוזר על התובנה החדשה שצמחה בו: "וישלחני אלוהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (בראשית מ"ה,ז) ושוב: "ואתם חשבתם עלי רעה ואלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיֹות עם רב" (שם נ', כ).

מסלול ארוך ומכאיב עבר יוסף עד שהגיע להכרה זו. מעתה מובן למה בחרה התורה לספר את הדרמה הגדולה הזו באמצעים המבליטים את ידיעת האדם המוגבלת, ואת תפקידו שלא מדעת במימוש התכלית האלוהית.

(רחל רייך בספרה 'ביודעין ובלא יודעין' בהוצאת תבונות)

אבל אשמים אנחנו

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו" – ר' אבא בר כהנא אמר לשון דרומי הוא: אבל – ברם.

"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו" – ר' לוי בשם רבי יוחנן בן שלה: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו."ויען ראובן אותם לאמר .. הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד" – אלא כך אמרתם: "ועתה לכו ונהרגהו". וגם הנה דמו נדרש" –  דמו וגם דם הזקן.

(בראשית רבה פרשה צ"א סימן ח')

מתוך גנותם  סיפר הכתוב שבחם

אע"פ שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף, אתה סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא א"כ היו רשעים במעשה אחרים – לאו! אלא צדיקים גמורים היו, ולא בא לידם חטא מעולם אלא הוא; זהו שכתוב:  "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו" (בראשית מב כא) – שהיו מפשפשים בעצמם למה אירע להם תפיסת מצרים, ולא מצאו אלא זה בלבד. ומתוך גנותם סיפר הכתוב שבחם, שלא היה בידם עון אלא זה בלבד.

(במדבר רבה פרשה י"ג סימן י"ח)

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מ"ב, כ"א)

גְּבוּל גִּזְרַת אַחְרָיוּת בִּקְרָבוֹת הַמּוּסָר,

מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי הָעַיִן-

רַק הַנִּרְאֶה מְחַיֵּב, כְּנִרְאֶה,

הַנִּסְתָּר כָּמוֹהוּ כָּאַיִן

אֲבוֹי לְהוֹלְכִים לְדַרְכָּם אַחֲרֵי

רְאוֹתָם הַקּוֹרֵא: עֲזֹר!

לְכוּ וְנֵלְכָה – עַד לְרֹאֶה

וּמִכָּאן וְאֵילָךְ – עֲצֹר!

לֹא רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ – פָּטוּר

לֹא רָאִינוּ אַף כִּי שָׁמַעְנוּ – וִתּוּר!

רָאִינוּ וְלֹא שָׁמַעְנוּ – נוֹרָא!

גּוּרוּ, אַחִים, מִפְּנֵי הַצָּרָה!

(בארי צימרמן – 'דּוֹרֵשׁ טוֹב לתורה'  בהוצאת המדרשה, אורנים)

[1] צאצא של כהן שהתחתן עם מי שאסורה עליו

[2] עבדים משוחררים

[3] מצאצאי הגבעונים