מקץ תשפ"א, גיליון 1180

שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה

וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה.

וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן

 וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

 וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ.

(בראשית מא, כו, ל)

איור: הרי לנגבהיים


ולמעלה לא אמר "יהיו שבע שני שבע", וזה לשתי סיבות: האחת, כי יוסף לא עמד פתאום על אמתת העניין, וכך דרך רוב ההשגות, איך שיהיו. והשנית, כי מן ההיפך הזה ייוודע היפוכו. ואמר אריסטו בספר המידות, כי כאשר היו לפנינו שני הפכים ולא נדע עניינם, נרוץ להשיג תחילה אמתת המועט הנעלם ואחר נשיג מזה היותר נעלם. – כן העניין בכאן, כי פרות ושיבולים טובות, שיהיו משל וחיקוי לשנים טובות זה נעלם מאוד, לפי שזה ענין מורגל, כל שכן בארץ ההיא שכלם כן, אבל רעות – זה זרות מופלג אצלם, כן ראוי לעמוד על אמתת זה בנקלה, שהוא חיקוי לזכות רוע שנים, שאינו נהוג כן בארץ ההיא, והעד (בראשית י"ב י') 'ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. " ולכן אחר כך התחזק יוסף ואמר (פסוק כ"ח): "הוא הדבר אשר דיברתי אל פרעה". והבן זה והקש על זה!

(רבי יוסף אבן כספי, משנה כסף)

ונשכח כל השבע. האנשים שהיו בריאים וחזקים ברב שובע יכלה כחם להיות חלושים כמו שלא היה שבע כלל. וגם וכלה הרעב וגו׳. במקומות שלא תהיה עצה ושום לב לתקן מראש. יהיה כליון ממש ע״ז הראה השבלים הרקות מכ״ש דגן.

(העמק דבר שם, שם)

שבע פרות הטובות שבע שנים הנה וכו' חלום אחד הוא, ושבע הפרות כו' ושבע השבלים הדקות וכו' יהיו שבע שני רעב – הדקדוקים גלוים והענין כי הפרות מורות על השבע והרעב אשר תהיינה בארץ מצרים ולכן חלם שמן היאור עולות שבע פרות והנה שבע פרות כו' מן היאור שהצלחת המדינה תלוי במימי היאור אם הוא עולה ושוטף על כל גדותיו. והשבלים מורים על השבע והרעב בכל הארצות הסמוכות אשר למטר השמים ישתו מים ולכן בפרות כתיב ותעמודנה אצל הפרות עפ"י מה שבארתי לעיל כי העמידה מורה שבשבע שני השבע היו מכינים מזון לשבע שני הרעב וכאילו היו עומדים זה אצל זה אבל בשבלים הלא בשאר ארצות לא הכינו (או היה נרקבת כמו שאמרו רז"ל) (עיין בראשית רבה צא-ה) לכן לא כתיב ותעמודנה כו'. והנה במצרים לא היו שבע שני רעב כי בעוד היה יעקב פסק הרעב מארץ מצרים ולאחר מיתתו פליגי תנאי בספרי (עקב י) אבל בשאר ארצות היה רעב כל השבע שנים. וזה שאמר 'חלום אחד הוא' הוא הוראה אחת כו' שבע שנים הנה פירוש המשך שבע שנים. ושבע השבלים הריקות כו' יהיו שבע שני רעב, אבל שבע הפרות שמורה על ארץ מצרים לא יהיו שבע שני רעב אף שהוראתן הוא לשבע שנים, מכל מקום ייפסק הרעב ע"י סיבה, מפני ברכתו של יעקב. ונכון.

(משך חכמה שם, שם)


רוח אלהים

פנחס לייזר

לזכרם של הוריי נתן ומרים לייזר, חולמי ציון

שהלכו לעולמם בחודש טבת

ולכבוד, נינם, נכדנו החדש, יונתן בן נעמה ושחר

שהגיע לעולמנו בי"ד בכסלו תשפ"א

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ

הביטוי "רוח אלהים" מזמין התבוננות. בדומה לפרעה, המזהה אצל יוסף רוח אלהים, אנו מוצאים בספר דניאל שנבוכדנצר אומר לדניאל (דניאל ד, ו) "די אנה ידעת די רוח א"להין קדישין בך". נראה שבשני המקרים ניתן לראות התפעלות של המלכים מתופעה ייחודית, מפתיעה כנראה. אם נפנה לפרשני המקרא בפרשתנו, נגלה שהבינו את המושג הזה בצורות שונות.

רשב"ם, בפירושו על התורה, כותב: 'אשר רוח אלהים בו' – בפתרון חלומות וכל שכן בחוכמת דרך ארץ. כלומר, הוא אינו מגדיר את מהות המושג, אלא מתייחס נקודתית לתופעות ולביטויים של "רוח אלהים" כפי שפרעה זיהה אותם אצל יוסף, בעקבות פתרון חלומו והייעוץ שנתן לו.

לעומתו, רבי אברהם בן הרמב"ם, רואה בתכונה זו סוג של נבואה (אמנם, לא נבואה גמורה) , וזו לשונו: "איש אשר רוח אלהים בו – כלומר כוח אלוהי נוסף על כוח המדע אשר על ידו השיג מה שהשיג, לגלות ולדעת נסתרות אשר קרוב אל הנבואה, וזו דוגמת מה שאמר בדניאל 'די רוח יתירא בה' ומאמר המתרגם 'רוח נבואה מן קדם ה' ביה קיצור למה שביארנו ורוח נבואה אינה נבואה גמורה אלא כוח של נבואה".

הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מה) רואה ברוח הקודש את הדרגה הראשונה בנבואה, וכך לשונו:

המדרגה הראשונה. תחילת מדרגות הנבואה – שילווה לאיש עזר אלוהים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל ישובים מקהל רעים, או הציל חשוב וגדול, או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות – וזאת תקרא 'רוח ה", והאיש אשר ילווה אליו זה העניין יאמר עליו ש"צלחה עליו רוח ה'", או "לבשה אותו רוח ה'", או "נחה עליו רוח ה'", או "היה ה' עמו", וכיוצא באלו השמות. וזאת היא מדרגת 'שופטי ישראל' כולם, אשר נאמר בהם על הכלל, "וכי הקים ה' להם שופטים, והיה ה' עם השופט, והושיעם. וזו היא גם כן מדרגת 'משיחי ישראל' החשובים כולם. והתבאר זה בפרט בקצת ה'שופטים' וה'מלאכים', "ותהי על יפתח רוח ה'", ונאמר בשמשון, "ותצלח עליו רוח ה'", ונאמר, ותצלח רוח אלוהים על שאול כשמעו את הדברים"; וכן נאמר בעמשא, כאשר הניעתהו 'רוח הקודש' לעשור את דוד, "ורוח לבשה את עמשי, ראש השלישים, לך, דויד, ועמך, בן ישי, שלום וגו'". ודע שכמו זה הכוח לא נבדל מ'משה רבינו' מעת השיגו לגדר האנשים – ולזה התעורר להרוג את ה'מצרי' ולמנוע הרשע משני הניצים; ומחוזק זה הכוח בו – עד שאחרי פחדו וברחו, בהגיעו למדין, והוא גר ירא, כאשר ראה מאומה מן העוול – לא משל בעצמו מהסירו ולא יכל לסבלו, כמו שאמר, "ויקם משה ויושיען". וכן נלווה אל דוד כמו זה הכוח אחר ש'נמשח בשמן המשחה', כמו שאמר הכתוב בו, "ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה" – ולזה התגבר אל ה'ארי' וה'דוב' וה'פלישתי'. וכיוצא ב'רוח ה" זאת לא הביאה אחד מאלו לדבר בדבר, אבל תכלית זה הכוח – להעיר זה המחוזק לפועל אחד, ולא לאי זה פועל שיזדמן, אלא לעזור עשוק – אם אחד גדול או קהל, או למה שמביא לזה. וכמו שאין כל מי שרואה חלום אמיתי – נביא, כן אין כל מי שילווה אליו עזר לדבר אחד – אי זה דבר שנזדמן, כקנות ממון או הגיע לעניין מיוחד בו – יאמר עליו שהתחברה אליו 'רוח ה" או 'ה' עמו' ושהוא עשה מה שעשה ב'רוח הקודש'. ואמנם נאמר זה המי שעשה טוב גדול מאד או מה שמביא אליו, כ'הצלחת יוסף בבית המצרי', אשר היתה סיבה ראשונה לעניינים גדולים, התחדשו אחר כן – כמו שהתבאר.

כשמשה רבינו מבין הוא לא יכנס לארץ, הוא פונה אל ה' ומבקש ממנו (במדבר כז,טז): "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". ורש"י, בעקבות ילקוט שמעוני מפרש את הביטוי "אלהי הרוחות":

אלהי הרוחת. לָמָּה נֶאֱמַר? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ דַּעְתּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, מַנֵּה עֲלֵיהֶם מַנְהִיג שֶׁיְּהֵא סוֹבֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ.

ובהמשך, ה' נענה לבקשתו ואומר למשה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ. וכאן, רש"י מפרש:

אשר רוח בו – כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

תרגום יונתן מזהה את הרוח הזאת גם עם רוח הקודש, וכך לשונו: "דרוח נבואה מן קדם ה' שריא עלוי", רבי עובדיה ספורנו הולך בכיוון דומה, וכך לשונו: "איש אשר רוח בו. מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". לעומת הנצי"ב , בפירושו "העמק דבר": "איש אשר רוח בו. רוחו היינו דעתו עומד בפני עצמו, ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או אחרים".

האם מדובר בתכונת אופי, ביכולת אינטלקטואלית, בעצמאות, בהשראה אלהית? דומני שלפרשנים שונים יש נטייה להתייחס לממדים שונים של הרוח כאשר לפעמים התורה מתארת את הרוח באופן מפורש כרוח ה', או רוח אלהים, וראינו שהרמב"ם במורה נבוכים מזהה את כל המקומות בהם מופיע איזשהו ביטוי המחבר בין האדם לאל , שמביא אותו לפעולה של הצלה כ"רוח הקודש".

דומני שמעניין לבחון את המושג דרך המופע הראשון בתורה, והוא (בראשית א, ב) 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.' אונקלוס מתרגם: "ורוחא מן קדם ה'", יונתן (בן עוזיאל): "ורוח רחמין מן קדם ה'", רש"י: "כסא הכבוד עומד באוויר ומרחף על פני המים ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו כיונה המרחפת על הקן". רבי אברהם אבן עזרא מנסה לקרב את הביטוי הזה למושגים המובנים לנו יותר, ומבין שמדובר ברוח המוכרת לנו, זו לשונו: "סמך הרוח אל השם בעבור היותו שליח בחפץ השם לייבש המים, כלומר: תופעת הטבע המוכרת לנו פועלת בשליחות האל".

איך שלא נתייחס אל אותה 'רוח אלהים', הופעת הביטוי כבר בפסוק השני של התורה מלמדת אותנו שהיא חלק מהבריאה, חלק מרצון האל, והשראת האל הפועלים במציאות הטבעית והאנושית, הטרנסצנדנטי בתוך האימננטי. ובמדרש רבה (גם בראשית רבה וגם ויקרא רבה) יש קריאה מעניינת ומקורית ביותר של אותה "רוח אלהים", וכך לשון המדרש באחד המדרשים (בראשית רבה ח): "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אָחוֹר לְמַעֲשֵׂה יוֹם הָאַחֲרוֹן, וָקֶדֶם לְמַעֲשֵׂה יוֹם הָרִאשׁוֹן, הוּא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ (בראשית א, ב) וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמֵר (ישעיה יא, ב) 'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה", אִם זָכָה אָדָם אוֹמְרִים לוֹ: אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו אוֹמְרִים לוֹ זְבוּב קְדָמְךָ, יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ".

ודרשה אחרת בבראשית רבה (ב, ד): "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר: (ישעיה יא, ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', בְּאֵיזוֹ זְכוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט). שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ".

דומני שהקריאה מדרשית המעניינת הזאת מזמינה אותנו לחשוב על "רוח אלהים" במושגים של אחריות ותקווה. מצד אחד אותה רוח אומרת לאדם: העולם היה קיים כאן בלעדיך ולפניך, הגעת אליו אחרון; מצד שני, אתה יכול להתעלות מעל המלאכים, מעל הטבע, דהיינו, ליצור עולם בו אתה פועל מתוך בחירה ואחריות.

רוחו של מלך המשיח היא גם רוח של תקווה, כי האמונה בכוחה של תשובה, בכוחו של שינוי, בפוטנציאל של טרנספורמציה, היא גם האמונה שיש ביכולתנו ליצור עולם טוב יותר, ושאולי הופעתה של אותה רוח בראשיתית בתחילת התורה מצביעה על הכיוון הרצוי של מטרת קיומינו על פני האדמה.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג


השפע הכלכלי מאפשר צדק חברתי, שוויון ושלום

"והנה מן היאור": בשעה שהשנים יפות, הבריות נעשין אחין אלו לאלו. "ותרעינה באחו": אהבה ואחוה בעולם. וכן הוא אומר: "ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב" (ישעיה ל) כירי (שפירושו) עבד (הוא שווה ל) קירי (שפירושו) אדון. וכן הוא אומר: "ישאו הרים שלום" (תהילים עב). א"ר אחא:" נשאו הרים", וכי ההרים נושאים שלום ? אלא נשיאתן שלום, בזמן שהפירות מרובים, השלום בעולם.

 (ע"פ בראשית רבה פט וילקוט תהילים)

בקנה אחד': אחד על חשבון השני או אחד יחד עם השני?

עּלות בקנה אחד אות הוא לשובע. ומפורש יותר מן הראשון ובדין הוא דלהוו מכחישים את היניקה זה לזה ואפילו הכי היו בריאות וטובות.

(חזקוני בראשית מא , ה)

'וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד': רמז אל הפרנסה והמשא ומתן של אדם צריך להיות גם כן בקנה אחד דהיינו באחדות וצריך גם כן שימור גדול לבל ייכשל חס ושלום כנ"ל, לכן צריך האדם בכל מעשיו להיזהר ולהישמר לבל יפסוק מהקדושה.

(נועם אלימלך לרבי אלימלך מליז'נסק פרשת מקץ)

יחסו של יוסף לאחיו

וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו?… אבל היה רואה כי השתחוויות אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקווה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבואו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

(רמב"ן בראשית מב ,ט)

ותמהני ממה שכתב הרמב"ן שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת יש לו בשיתקיימו, ואף כי תהיה תועלת לו, לא היה לו לחטוא כנגד אביו.

והחלומות – הנותן חלומות, יגיש פתרונם. גם שתיראה סכלות עצומה שישתדל האדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים אשר ייעשו שלא מדעת בעלים!

(בעל "עקדת יצחק" מובא בעיונים בספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל)

…ונראית לכן דעה אחרת, ואף היא נאמרה ברמב"ן עצמו ובדברי פרשנים אחרים: הנה רבצה אשמה גדולה על בית יעקב, על עשרת בניו, וחטא גדול אשר עדיין לא כופר. איך יוכלו לכפר עוונם זה, עוון כל הרע אשר הסבו לאחיהם, ואיך יוכלו שוב בהתאחדם להיות בית יעקב הזרע הנבחר? ואם תאמר: הן שערי תשובה לא ננעלו, יחזור בתשובה ויתכפר להם?

על כך נאמר: צריך האדם לבוא שנית לאותו ניסיון שלא עמד בו ראשונה ובאותן הנסיבות ויתברר עתה אם יעמוד בו – הפעם.

(מתוך נחמה ליבוביץ: עיונים בספר בראשית, עמ' 327-328)

והנה עם הניסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין או האם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות, אם ישתדלו להצילו – אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו, שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו "הנפש החוטאת היא תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כוחם, לא לשנאתם אותו – כי אם לבושתם מדרך המעשה. הנה מפני זה צווה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כולם, שבזה יכירו הם, שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתוודע אליהם ויטיב עמהם כמו שעשה.

(אברבנאל בראשית מד, א-ב)

וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן, וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּו.

(בראשית פרק מב, כז)

'שמעון ולוי אחים' – וכולם אינם אחים?! אלא 'אחים בעצה' – נטלו עצה על שכם והחריבוה, שנאמר: 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי' והם נטלו עצה על יוסף וביקשו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו: הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו' – מי היו? אם תאמר ראובן, הרי ראובן ביקש להצילו, שנאמר 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'; אם תאמר יהודה, הרי אמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו'; ואם תאמר בני השפחות, הרי כבר נאמר 'והוא נער את בני בלהה', אלא, מי הם? זה שמעון ולוי, דכתיב בהם 'שמעון ולוי אחים', וכן כשבאו למצרים אמר יוסף: אם אני מניח שמעון ולוי במקום אחד, הן נוטלין עצה ומחריבין כרך גדול של מצרים, לפיכך הפריש שמעון מלוי, שנאמר 'ויקח מאתם את שמעון', וכיון שהפריש אותם, נעשה לוי יחידי, שנאמר 'ויפתח האחד את שקו', וכי אחד היה? אלא, זה לוי הנשאר יחידי מזוגו, באותה שעה תשש כחו של לוי, לכך נאמר 'שמעון ולוי אחים'.

(ילקוט שמעוני ויחי רמז קנח)

עדיין יש לשאול אם יש כאן הסבר ל"צדק ההיסטורי" של התנהלות הדברים על פי ההשגחה, או האם דברים אלו עשויים להצדיק את התנהגותו של יוסף כלפי אחיו (כולל בנימין) וכלפי אביו.

 (העורך)

זכרון העוון – העונש הפנימי – הוא העונש הכבד ביותר

"וחטאתי לאבי כל הימים" (מ"ד, ל"ב): מליצה זו יקרה עד מאד, להיותו מורה באצבע דבר שאינו מפורש בתורה, והוא: אין העונש זולת העוון, רק העוון הוא בעצמו העונש לפני המשפט האלוהי – ובמקום תשלום שכר והעונש, וזהו שאמר יהודה:"וחטאתי לאבי כל הימים".

(מתוך פירוש "אם למקרא" לרבי אליהו בן אמוזג)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.