מקץ תש"ע (גליון מספר 630)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת מקץ

גליון מס' 630 תש"ע
(קישור לדף המקורי)

וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן

כִּלָּה

וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת

בִּנְיָמִן. (בראשית מ"ד,

י"ב)

 

 

בגדול החל. כדי שלא ירגישו שהיה יודע שאין הגביע כי אם

באמתחת בנימין ועשה זה כדי להתנכר. 'וימצא הגביע באמתחת בנימין' – היו

מביישים אותו והיו קורין לו גנב בר גנבתא, על שם שכתוב (בראשית לא, יט) 'ותגנוב רחל את התרפים והיו מכים אותו על

כתפיו'. ולפי שהיו חושדים אותו ואין בו, זכה ששרתה שכינה בחלקו, זהו שכתוב (דברים לג, יב) 'ובין כתפיו שכן'.

 ומה

שכתוב 'ויקרעו שמלותם' אף בנימין בכלל, ולפי שהיו חושדים אותו והיה זכאי

זכה ולקח עטרה על זה, שיצא ממנו מרדכי שקרע בגדיו על ישראל, שנאמר (אסתר ד, א) 'ויקרע מרדכי את בגדיו'. אבל הם היו ראוים

לזה שבסיבתם קרע אביהם את בגדיו, שנאמר (בראשית לז, לד) 'ויקרע יעקב שמלותיו', והנה הענין מדה

כנגד מדה, הן לעונש הן לשכר. ומה שקרעו אחי יוסף שמלותם הכל היה על ידי מנשה,

שהרי מה שכתוב 'ויצו את אשר על ביתו' מנשה היה, ולפי שהוא עשה כל הענין הזה והיה

שליח לרדוף אחריהם ולהתעולל עליהם בגביע והיה סיבה שקרעו שמלותם, לכך נקרעה נחלתו

חציה בארץ כנען וחציה בעבר הירדן.

(רבנו בחיי מד, יב)

 

 

נר לזכרם של הורי היקרים

נתן בן ישראל יעקב ושושנה

 ומרים

בת פנחס וחנה ז"ל

אשר חלמו על ציון,לא זכו להתיישב בה,

 אך

זכו להיטמן בעפרה.

יוצר אור ובורא

חושך

פנחס לייזר

תָּנוּ רַבָּנָן: לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם

הָרִאשׁוֹן הַיּוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמַּא בִשְׁבִיל

שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי, וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וְזוֹ הִיא

מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם. עָמַד וְיָשָׁב שְׁמֹנָה יָמִים

בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת, וְרָאָה יוֹם

שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר, מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא, הָלַך ְוְעָשָׂה

שְׁמֹנָה יָמִים טוֹבִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת. עֲשָׂאָן אֵלּוּ וְאֵלּוּ יָמִים

טוֹבִים. הוּא קְבָעָן לַשָּׁמָיִם, וְהֵם קְבָעוּם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים…

 תָּנוּ רַבָּנָן: יוֹם שֶׁנִּבְרָא בוֹ אָדָם

הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, אָמַר, אוֹי לִי, שֶׁמָּא

בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי, עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדִי, וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ,

וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַימִן הַשָּׁמַיִם. הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית

וּבוֹכֶה כָּל הַלַּיְלָה, וְחַוָּה בוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ, וְכֵיוַן שֶׁעָלָה

עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר, מִנְהָגוּ שֶׁל עוֹלָם הוּא, עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר

שֶׁקְרָנָיו קוֹדְמוֹת לְפַרְסוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סט) "וְתִיטָב לַה'

מִשׁוֹר פָּר, מַקְרִין מַפְרִיס" (בבלי עבודה זרה ח, ע"א)

אדם הראשון מפחד מהחושך

המשתלט על העולם. בני אדם רבים מפחדים מחושך.

אך, מכיוון שעבור אדם

הראשון, זהו מפגשו הראשון עם החושך, חוויה חדשה ובלתי מוכרת זו מעוררת חרדה

קיצונית והוא חושש שהעולם הגיע לקיצו.חרדה זו מלווה ברגשי אשמה ובסופו של

דבר, כאשר הוא נחשף לעובדה ש"עולם כמנהגו נוהג", הוא נרגע וקובע

"ימים טובים לשם שמים". בהמשך, גם ימי החרדה הופכים לימים טובים.

חוויית החושך המשתלט

פוגשת את אדם הראשון במחזוריות היומית וגם במחזור העונתי, השנתי.

כאשר הוא מגלה שאחרי

הלילה, עולה השחר, הוא מקריב קרבן; כאשר הוא מגלה שהימים המתקצרים, מגיעים לשיאם

ביום הקצר ביותר ולאחר מכן, שוב מתארכים, הוא הבין סופית את מחזוריות הקיום כחלק

ממנהגו של עולם, וחוגג את החוקיות השגרתית האלוהית המרגיעה.

דומני שקיים קשר מעניין בין שיטת בית שמאי

בהדלקת נרות לבין תחושתו של אדם הראשון וכך לשון הברייתא (בבלי שבת כא, ע"ב):

תנו רבנן: מצות חנוכה נר

איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין; בית שמאי אומרים: יום

ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת,

מכאן ואילך מוסיף והולך.

ובהמשך הסוגיה מסביר

אחד מהאמוראים את שיטת בית שמאי "כנגד הימים הנכנסים".

הבנה פשוטה של נימוק

זה היא: הימים שנשארים הולכים ופוחתים, אבל דומני שגם האור הולך ופוחת בימים

אלו. האם יש להבין את שיטת בית שמאי כביטוי לעמדה המחייבת התרעה על סכנת

החושך, לצד הכרה בנס? 'הימים הנכנסים' הם אם כן הימים המתקצרים המפילים אימה על

אדם הראשון, ואדם הראשון הוא בעצם כל אחד מאיתנו.

בספרו "כשאוכלים

עם השטן" (עם עובד, אופקים 1989), כותב אלי בן גל, חבר קיבוץ ברעם, את הדברים הבאים על שיטת בית שמאי

בהדלקת נרות:

מסורת אחרת, קדומה,

המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הנצחון,

ובעקבותיו את האור הפוחת והולך. לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת

השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קרבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי,

ברוב הקיבוצים וגם ברוב בתי-הספר הממלכתיים ובשאר חגיגות חנוכה ציבוריות, ביום

הראשון של חנוכה, חנוכיה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי; אחר כך אני

מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב.

הנצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות

והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות

לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת

והולך בחיינו. על-פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים

ואחת; אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא

מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו

נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא

ימשיך להאיר. זה כוחו של חופש.

ההלכה אימצה כמובן את

שיטת בית הלל, אולי מכיוון שחכמים, למרות הסתייגותם מממלכת החשמונאים, ראו

ב"נס חנוכה" ובמאבק על אוטונומיה תרבותית ורוחנית אירוע מכונן.

חכמי התלמוד ובעלי

הלכה הפכו אירועים מסוימים בתולדות עם ישראל לנקודות ציון, ללא כל קשר לנסיבות ההיסטוריות.

גישה זו מבטאת תקווה

המבוססת על האמונה שאם קרה בעבר שניצלנו ממצב המאיים על קיומנו הפיזי, התרבותי או

הרוחני, זה יכול לקרות שוב ועלינו להאמין ש'נצח ישראל

לא ישקר'. אין זה אומר שתקווה זו צריכה להוביל אותנו לפסיביות ולאמונה שדבר זה

מובטח לנו בכל מחיר, ללא קשר למעשינו, אך גישה זו מעודדת אמונה בהפיכותם של

תהליכים ועשויה לעודד אותנו לפעול למען עתיד טוב יותר, מבלי להתייאש.

ובכל זאת, למרות ההלכה

שנפסקה כדברי בית שמאי, אולי יש מקום להתבונן באמת הטמונה בדברי בית שמאי

ובפרשנותו המעניינ של אלי בן גל: כל ניצחון טומן בחובו סכנה של אופוריה מופרזת.

האם צודק אלי בן גל באומרו שהאור פוחת והולך בחיינו?

ישנם בוודאי רגעים

בחייו של אדם בהם זוהי התחושה הדומיננטית. לעתים, חש אדם שבחייו יש יותר 'חושך'

מאשר 'אור'. לעתים, יכולה הסתכלות על מצב החברה במדינת ישראל ליצור רושם ש'הימים

הולכים ומתקצרים'.

מכיוון שכנראה המציאות

היא מורכבת, תלויים הדברים במידה רבה בעיני המתבונן ובדברים שהוא בוחר להדגיש מתוך

מציאות זו, שהיא אולי בעצם עולם בו אורוןת וצללים משמשים בו בערבוביא.

אבל אולי, ניתן לקרוא

את בית שמאי בצורה אחרת, דרך הסיפור הבא על רבי ורבי חייא

(בבלי

חגיגה ה, ע"ב):

רבי ורבי חייא הלכו בדרך והגיעו לעיירה מסוימת. כאשר הגיעו למקום, שאלו

את אנשי המקום: "יש כאן תלמיד חכם שנלך להקביל את פניו"? אמרו להם: יש

אחד אבל הוא "מאור עיניים" (עיוור). אמר רבי חייא

לרבי: אתה, אל תבוא כדי שלא לזלזל במעמדך כנשיא ואני אלך ואקביל את פניו של אותו

תלמיד חכם. רבי התעקש, ולא נתן לרבי חייא ללכת לבד והלך אתו לבקר את אותו תלמיד

חכם. כאשר נפרדו מאותו ת"ח עיוור, אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם

רואים – תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים. אמר לו רבי לרבי חייא: ורצית

למנוע ממני את אותה ברכה?

המשפט הזה

"להקביל פני הנראים ואינם רואים" הוא מדהים בעיני מכיוון שיש כאן לכאורה

חוויה של גילוי וכיסוי בעת ובעונה אחת. חוויית הקשר עם תלמיד החכם העיוור ו'הקבלת

פניו' מובילה לברכה המאפשרת התגלות (להקביל את פני הרואה ואינו רואה).

אולי חוויה רוחנית זו

מתאפשרת דווקא מתוך התבוננות וקשר עם אדם הנמצא לכאורה ב'חושך'.

יתכן שגם זו מגמת תלמידי

בית שמאי המעודדים אותנו לחוות את האור שהולך ונעלם, כדי מצד אחד להתריע בפני

הסכנות האורבות לנו, אך אולי גם כדי 'לראות' באמצעות החושך את האופציה של האור

הגדול, שיש באפשרותנו לגלות, אם לא נסתנוור ע"י האור הקיים.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

מי מאיר למי?

'כי אתה תאיר נרי': אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו

של עולם, לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך דכתיב (דניאל ב) 'ונהורא עמיה שרא' ואתה אומר 'אל מול

פני המנורה' הוי 'כי אתה תאיר נרי'? אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם,

אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה? לעלות אתכם בפני האומות, שיהיו אומרים ראו היאך

ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם. משל למה הדבר

דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, אמר לו פיקח לסומא

כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך,

כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית

אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי? אמר לו הפקח:

שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך האיר לי. כך הפקח זה הקב"ה,

שנאמר (זכריה ד) 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ' והסומא אלו ישראל, שנאמר (ישעיה נט) 'נגששה כעורים קיר' היה הקדוש ברוך הוא מנהיגן ומאיר להם שנא' (שמות יג) 'וה' הולך לפניהם יומם' כיון שעמד המשכן קרא

הקב"ה למשה ואמר לו תאירו לי שנא' 'בהעלותך את הנרות' בשביל לעלות לכם.

(במדבר רבה טו, ה)

 

 

זכרון העוון

– העונש הפנימי – הוא העונש הכבד ביותר

"וחטאתי לאבי כל הימים" (מ"ד, ל"ב): מליצה זו יקרה עד מאד, להיותו מורה

באצבע דבר שאינו מפורש בתורה, והוא: אין העונש זולת העוון, רק העוון הוא

בעצמו העונש לפני המשפט האלוהי – ובמקום תשלום שכר והעונש, וזהו שאמר

יהודה: "וחטאתי לאבי כל הימים".

(מתוך פירוש

"אם למקרא" לרבי אליהו בן אמוזג)

 

 

ראיה סטריאוטיפית ופרשנות אחרת

וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר

הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ: אִישׁ

כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר.

(בראשית מא, י-יב)

 

נער – שוטה

עברי – אפילו לשוננו אינו מכיר

עבד – וכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא

לובש בגדי שרים.

(רש"י שם, שם)

 

נער עברי עבד – מוסיף פלא בכל פרט, שהוא נער ולא למד

חכמות, ועברי, אם כן לא בא בכוח הכישוף, ועבד גם כן לא ניתן לבתי חכמה, ואם כן הוא

עניין אלהי, כמו שידוע היה להם שמשפחת העברים המה למעלה מטבע שאר בני אדם, ואל

יפלא מהם דברים נשגבים מהליכות העולם, ואם כן אין קץ וגבול לדבר.

(העמק דבר שם, שם)

 

 

החלומות הולכים

"אחר הפה" : החופש לפרש ולהבין את משמעותו של החלום לחיים

אמר רבי עקיבא… משום זקן אחד ומנו (מיהו?) רבי בנאה: עשרים

וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים. פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם, ומה שפתר

לי זה לא פתר לי זה, וכולם נתקיימו בי, לקיים מה שנאמר 'כל החלומות הולכים

אחר הפה'. אטו 'כל החלומות הולכים אחר הפה' קרא הוא (הרי זה פסוק)? אין (=אכן)

וכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין

אחר הפה? שנאמר: (בראשית מ"א) 'ויהי כאשר

פתר לנו כן היה.'

 (בבלי ברכות דף

נה, ע"ב)

 

 

החלום המסַכֵּן

והחלום המרַפֵּא

יוסף לא נמכר

אלא בשביל חלומות, שנאמר 'הנה בעל החלומות הלזה בא'… 'ועתה לכו ונהרגהו…' (בראשית לז, יט-כ) ונתרפא בחלום: 'ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה

חולם' ככתוב:

'כי אעלה ארוכה

לך, וממכותיך ארפאך' (ירמיהו ל, יז).

(מדרש אגדת בראשית פרק סז)

 

אמר רבי

חנינא: הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר: (בראשית כו) 'ויחפרו עבדי יצחק בנחל,

וימצאו שם באר מים'.

(בבלי ברכות נו, ע"ב)

 

אמר רבי יהושע

בן לוי: הרואה נהר בחלום, ישכים ויאמר 'הנני נוטה אליה כנהר שלום' קודם

שיקדמנו פסוק אחר (ישעיהו נ"ט) 'כי יבא

כנהר צר'.

(בבלי ברכות נו, ע"ב)

 

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי

הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי

שָׁכָלְתִּי.

(בראשית מג, יד)

 

את אחיכם – זה שמעון.

אחר – רוח הקודש

נזרקה בו, לרבות יוסף.

(רש"י בראשית שם, שם)

 

ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין – נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור

דבר שכם, ולכך לא אמר את שמעון בני ואת בנימין, כי לא יזכרנו בשמו, וכאשר

עזבו במצרים ימים רבים, אילו היה בביתו לחם לא שלח עדיין את בנימין וינחהו במצרים.

ורש"י כתב 'רוח הקדש נצנצה בו – לרבות את יוסף'. ובבראשית רבה (צב ג) גם כן אמרו ושלח לכם את אחיכם, זה יוסף, אחר, זה שמעון. ונכון הוא. כי

נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר אולי עודנו חי.

(רמב"ן שם, שם)

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום

במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא

הפסקה, בעברית ובאנגלית,

 אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז

ושלום"

לעוז ושלום- נתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה

מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין

ozshalom@netvision.net.il

052-3920206

 

תודה רבה

מערבת "שבת שלום"

עוז ושלום- נתיבות שלום