מקץ תשע"ה (גליון מספר 881)




פרשת מקץ

גליון מס' 881 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה. וְאֵין קֵץ לִימֵי

הָרָעָה

(מתוך: מעוז צור)

 

 

הסימן 'חזק' יוצא מן

הבית 'חשוף זרוע קדשך", שלפי הנראה היא הוספה

מאוחרת, משום שבהרבה סידורים חסר הבית הזה. אבל אפשר גם כן שהשמיטוהו מאהבת השלום,

מפני החרוז 'נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה' שנמצא בו…

(ישראל דוידזון: אוצר השירה והפיוט, ניו יורק 1925)

 

והנה כל ענין יהודה

ויוסף היה דוגמא על לעתיד כמבואר במדרש ובזוה"ק,

ומשמע שהויכוח שביניהם עד התודע יוסף אל אחיו היה דוגמת

זמן הגלות שעדיין יש פירוד לבבות בישראל ואחר התודעו

היה דוגמת לעתיד שיהיה כולם לאחדים וגוי אחד בארץ, ובמדרש (פ' ויחי) נעשו בני

ישראל אגודה אחת, התקינו עצמן לגאולה. ובכן יש לומר דכל

מה שהתאפק יוסף ולא התודע להם לא ממנו היה, אלא כמו שלא

יתכן לדחוק את הקץ למהר את הגאולה קודם הזמן, כן לא היה יכול להתודע טרם הגיעה העת, ומכל מקום, אף שאנו מושבעים שלא נדחוק את הקץ שפירש"י (כתובות קי"א,

ע"א) שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדי, עדיין נשארה לנו עצה

למהר הגאולה, היינו לעשות אגודה אחת וכבמדרש (פ' ויחי) הנ"ל,

אך כמעט אין הדבר בידינו, כי תוקף הגלות עושה פירוד ואינו מניח להתאחד.

(ספר שם משמואל,  פרשת ויגש,  שנת תרע"ה)

 

 

יוסף – אסיר בידי

עצמו

מרדכי בק

האדם הראשון שנכנס לבית כלא בתורה הוא יוסף. לפי הכתוב הוא נכלא

פעמיים – פעם ע"י אחיו בשכם, ופעם ע"י אדוניו בשל העלילה הכוזבת, שהעלילה עליו אישתו של פוטיפר.

"המאסר" הראשון (הבור) הוא עניין של כמה שעות, השני נמשך ארבע

עשרה שנה, אבל שני המקומות מקבלים בתורה אותו כינוי – "בור". כשהמצרים

מתארים אותו הם קוראים לו "בית המאסר" או "משמר" – שזה מקום יותר פורמלי – אבל כשהם רצו להוציא את יוסף כדי להכין אותו

לפגישה עם פרעה, הם חוזרים לאותו תיאור כבהתחלה – "וירצהו מן הבור" – ז"א, בור הוא בור הוא בור. (ואם אתם רוצים לראות

דוגמה של כלא שהוא בור, לכו לוויה דולורוסה בעיר

העתיקה)

באופן פרדוקסלי, מה שמביא אותו לבית כלא הוא הדבר שמוציא אותו – החלומות. ובכן, החלומות

פועלים כסוגריים לנרטיב של יוסף – דהיינו כשהוא נלקח מהבור של פרעה, הוא כאילו

נלקח מהבור שבו האחים שמו אותו לפני שנים – הוא כאילו נולד מחדש. רבי אליעזר

בתלמוד (שבת י, ע"א) טוען שיוסף שוחרר מהכלא של מצרים בראש השנה, אך בתלמוד רבי אליעזר

קורא לבית הכלא 'בית האסורים' ; יוסף משוחרר כעת מכל המגבלות, הפיסיות והרוחניות.

משהו קרה בשנים האלו, כשיוסף היה בבור, איננו יודעים מה זה

היה, משום שהתורה אינה מספרת לנו. אבל יש לנו מספיק רמזים המאפשרים למלא את

הפער הזה בסיפור.

שנתיים לפני כן, כששר המשקים ושר האופים סיפרו לו את חלומותיהם, יוסף אמר "הלא לאלוהים

פתרונים". בניגוד לחלומות שחלם בצעירותו שגרמו לו להתפאר יותר מדי, על ידי תיאור השיבולים

והכוכבים של אחיו שמשתחווים לו.

החוויות של הבור הפכו אותו ליותר צנוע, והאלוהים הפך לחשוב מהאגו

שלו. יחד עם זאת, הוא ניבא בצורה

מדויקת את מה יארע לשר המשקים ולשר האופים.

ליוסף מצפה הפתעה לא נעימה: שר המשקים שוכח אותו למרות שהוא פתר את חלומו לטובה. זיכרונו של השר התאדה כחלום.

ועתה, "מקץ שנתיים ימים", שר המשקים זוכר את חטאו וגם את ה'נער העברי' שפתר את חלומו. יוסף נלקח מהבור, מתרחץ, מתגלח, ומתלבש כדי לפגוש את האדם הכי חזק בעולם. פרעה גם חלם חלום שאף

אחד אינו יכול לפתור. יוסף מול האיש החזק הזה יודע שתנועה אחת לא נכונה תביא לסופו. מה גם שכל חכמי

מצרים לא יכלו לפתור את החלום לפרעה.

האם האסיר המשוחרר הזה יכול לעשות את זה טוב יותר?

שוב הקדים יוסף לפתרון שלו את ההודאה: "בלעדי, אלוהים יענה

את שלום פרעה." ההודאה הזאת מרשימה מאד את פרעה שחושב את עצמו למעין אלוהים. למרות זאת,

כשפרעה מספר את חלומו, יוסף שוב מזכיר את האלוהים: "ויאמר יוסף אל פרעה, 'חלום פרעה אחד הוא;

את אשר האלוהים עשה, הגיד לפרעה."'

כדי להבין את משמעותה של הפגישה הזאת, יש צורך להתבונן בהתפתחות

הנער המפונק הזה ולראות איך הוא הפך בִּן-רגע מהאדם הכי מושפל בעולם למדינאי

בינלאומי האחראי על תכנון רב-

שנתי של כלכלת מצרים.

יוסף הוא הילד האהוב ביותר על אביו, בנה של אשתו האהובה רחל. אולי בגלל שרחל

אמו מתה כשהיא ילדה את בנה השני והוא נותר בן יחיד, הוא החל להתנהג בצורה לא מקובלת. רש"י בעקבות המדרש, מספר (על הפסוק "והוא נער את בני בלהה…") שהוא "היה עושה מעשה

נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיראה יפה."

למרות חסרונותיו אלו, יוסף הצעיר מתואר בספר בראשית יותר כמי שחטאו כלפיו

מאשר כמי שבעצמו חטא. אבל עם כל יתרונותיו, יש לו פגם בולט אחד; הוא אינו מבין איך הוא משפיע על אחרים. האם אחיו לא יכלו

להבין את חלומותיו כהתנהגות של ילד גרידא? אך העובדה שהם לקחו אותו בשיא הרצינות מעידה על ההשפעה שהיתה

לו על סביבתו. באופן דומה, אביו ואשתו הארוטית של פוטיפר מוקסמים ממנו, וכן גם חבריו האסירים.

כשהוא בא לפני פרעה הוא דוחה כל אפשרות שהוא חשוב והוא עונה לפרעה "את אשר האלוהים

עשה הגיד לפרעה."

זאת לא התגובה של הצעיר העליז והראוותן. אחרי שנים קשות של חניכה, הוא למד לקרוא

היטב את מצבו. עכשו כשהוא מבודד, ואין לו שום

דבר להישען עליו; אין בית, אין הורים, אין מולדת, אין אישה, אין משפחה ואין ילדים, רק אלוהים יכול להציל אותו,

אבל למה שאלוהים יהיה מוכן לדבר עם עם האסיר הגולה

הנמצא בשפל המדרגה? היה ליוסף צורך לאות מה' כדי שיוכל להרגיש שה' לא זנח אותו. ואכן כאשר יוסף

שהה בבית סוהר נאמר עליו "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד" אך, על פניו, מלבד

היותו אהוד על הסוהרים, זה לא עזר לו הרבה.

תגובותיו של יוסף לחלומותיו של פרעה מרמזים לנו שיוסף אכן מצא את האות

שהוא חיפש. ההסבר שהוא נתן לפרעה לגבי הצורך להכין את ארצו לרעב בגלל החלומות הוא

סביר והוא נשמע הגיוני לפרעה. אבל יש אפשרות אחרת, יותר אישית ויותר קרובה למצבו של יוסף. שתי הקבוצות של

שבע פרות ושבע שיבולים נותנות לנו את המספר ארבע עשרה – וזהו המספר המדויק של

השנים של יוסף מאז שאחיו השליכו אותו לבור עד שהוא יצא מהבור של פרעה. השנים הטובות

של נערותו היו מובלעות, וכאילו לא היו. כקורא טוב של סימנים, יודע יוסף שאם ה' רוצא להיות בקשר איתו, הוא יכול לעשות זאת אפילו

ע"י פרעה. ניתן לומר אולי שפרעה חלם את חלום יוסף, ולא רק את חלומו.

דבר זה מגלה לנו את מהות החוויה שיוסף חווה בבית הסוהר. הוא האדם

הראשון שחווה את הסתר הפנים של ה'

רק כדי להבין שהסתר פנים הוא גם מה'. יש בטוי שמתאר – יותר מפעם אחת – את המצב של יוסף כאסיר – והוא "איננו". אם יוסף מרגיש

את הסתר הפנים של ה' הוא גם מרגיש את החסרונות שלו, את העובדה שהוא לא כלום, אחר, ומנודה. ההרגשות האלו

מושרשות בבדידות שחש בנעוריו, והן מתחזקות בשנים שהוא היה באפילת בית הסוהר של פרעה.

אבל דווקא כאן, במעמקי הבור,

הוא מתקשר לאלוהים ומוצא את הדרך בחזרה לעצמו ולייעודו. זה האל המסתתר, ה'איננו', המבטיח לו שגם

מהאין, מרחמה/קברה של אמא אדמה, אפשר להיוולד מחדש

ולהגיע לשיא. אולי רק מי שנגע בתהום, יכול להעריך את משמעותה של חירות.

הפנמת ה"אין" שיוסף חווה בכלא, משחררת אותו. אולי זה עוזר

לנו להסביר למה הוא לא יוצר קשר עם אביו או עם האחיו – אפילו

אחרי שהוא הפך האדם החשוב ביותר במצרים; עליו לבחון את יכולתו להיות עצמאי. בהמשך, הוא מצטרף כמובן שוב למשפחתו, כשהוא מעביר אותם

מכנען, שהיתה שקועה ברעב כבד אל ארץ גושן הפוריה. המקרא מראה לנו

שיוסף סולח לאחיו, למרות שהוא עושה זאת בדרך המרמזת על כמה צלקות סמליות מהחוויה הטראומטית מימי

הנעורים המושרשות בנפשו. אין לנו דרך אחרת להסביר את 'המשחק' שלו עם האחים, כשהוא

מעמיד פנים שהוא אינו מכיר אותם (ובמרומז גם עם אביו בכנען הרחוקה) הוא אפילו זורק אותם לבית הסוהר לשלושה ימים

("ויאסף אותם אל המשמר שלושת ימים"). ובנוסף, הוא

לוקח את אחיו שמעון בשבי ודורש מהם להביא את בנימין אליו.

הסצינות האלו יכלו להיות קטע מתיאטרון האכזריות. אבל אפשר גם להבין

אותם כמעין תרפיה שיקומית בנפשו של יוסף. הוא מודע יותר מכל אחד אחר למה שקרה. יוסף רואה את

עצמו כמנהל של דרמה קוסמית. הוא רוצה שאחיו (ואגב אורחא, גם אביו ששלח אותו לאחים בתחילת הסיפור) יטעמו קצת מחיי בית

סוהר – וקצת מכאבו העמוק – מחווייתו כמגורש, כנזרק כ"איננו" למרות שהתקופה

שהוא שם אותם בבית סוהר היא קצרה,

היא מספיקה כדי ללמד אותם לקח חשוב; הוא מבין שרק

מי שחווה על בשרו את הניתוק הרדיקלי יכול להבין את המשמעות של להיות "לא פה", תלוי לגמרי במישהו

אחר, עבד לאדוניו.

החוויה של יוסף גם משחררת את הפנימיות שלו – ברגע שהוא מבין שהאל הקוסמי הטרנצנדנטי יכול להתייחס גם לכוכבים וגם לשיבולת השדה, לפרות ולדגנים, לפרעה וגם

לעבדים, לחלומות, ולכלכלה, להורים ולילדים, לבני חורין ולאסירים, לקודש ולחול, לבני ישראל וגם לאומות העולם במידה שווה ובלשון משורר תהילים "מי כה'

אלוהינו המגביהי לשבת, המשפילי

לראות בשמים ובארץ". יוסף מרגיש שרק כשהאחים מאבדים את זהותם העצמית החברתית בבית הסוהר, הם יכולים

להתקשר לעצמי האמיתי והנצחי שלהם.

אם כך בית הסוהר הוא מטפורה או משל לחיים כפויים ובלתי ממומשים. רק כשאביו ואחיו

מתייחסים לחלק הבלתי משוחרר של חייהם, הם יכולים לעזוב את הכלא של חייהם הקודמים, ורק אז יש להם

אפשרות להגשים את חלומותיהם.

מרדכי בק הוא אמן, סופר ומוזיקאי המתגורר בירושלים

 

 

'ופרעה חולם': וכל הבריות

אינן חולמין? אתמהא?! אלא, חלום של מלך של כל העולם

כולו הוא.

(בראשית רבה פרשה

פט)

 

אמר רבי יוחנן: הרשעים

מתקיימין על אלהיהם (בראשית מא) 'ופרעה חולם

והנה עומד על היאור', אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים

עליהם, שנאמר ' והנה ה' נצב עליו ויאמר: אני

ה' אלהי אברהם'.

 (בראשית רבה פרשה

סט)

 

לכאורה, פרעה וגם יעקב

המיצגים במדרש את דמויות הרשע והצדיק, מכירים במעמדו של האדם בפני אלוהים, ושניהם

אף עובדים אותו. אולם קיים הבדל תהומי בין דתיותו של הרשע לבין זו של הצדיק.

בתפיסתו של פרעה הרשע, אלוהיו הוא הכלי, האמצעי והאינסטרומנט

לקידום האינטרסים שלו, למעמדו ולקיומו הוא, ומשמעות אמונתו היא, שאלוהיו מהווה

הבסיס לקיומו, הוי אומר האל למען האדם; ואם נתרגם את המושג המיתולוגי

'אלוהי מצרים' למשמעותו הריאלית, הוי אומר הנילוס המקיים ומפרנס את מצרים, ולכן

פרעה רואה את עצמו כ'עומד על היאור'; ולמה סוגד הוא ליאור כאלוהיו? משום שאלוהיו

זה הוא הסַפָּק של כל צרכיו, והוא המשרת אותו כשליט ממלכת מצרים האדירה, ומאפשר את

קיומם. נמצא כי פרעה מלך מצרים עובד את אלוהיו, משום שכאמור אלוהיו עובד אותו,

ואמונתו הדתית של פרעה מתבטאת בכך, שהוא אף משכים בבוקר ומודה לאלוהיו על מה שהוא

עושה למענו, והוא מקווה שאלוהיו יוסיף לפעול למענו.

היפוכו של דבר הוא

האדם הצדיק, שאינו דורש כי אלוהיו ישא אותו ויספק

צרכיו, אלא הוא מקבל על עצמו לעבוד את אלוהיו, ובמובן זה ניתן לומר על הצדיק, שהוא

נושא את אלוהיו עליו, ונמצא כי אלוהיו מתקיים עליו.

(י.ליבוביץ: שבע

שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 156)

 

 

מי מאיר למי?

'כי אתה תאיר נרי': אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של

עולם והאורה דרה אצלך דכתיב (דניאל ב) 'ונהורא עמיה שרא' ואתה אומר 'אל מול

פני המנורה' הוי 'כי אתה תאיר נרי'? אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם,

אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה? לעלות אתכם בפני האומות, שיהיו אומרים ראו היאך

ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם. משל למה הדבר

דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, אמר לו פיקח לסומא

כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך,

כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית

אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי? אמר לו הפקח:

שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך האיר לי. כך הפקח זה הקב"ה,

שנאמר (זכריה ד) 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ' והסומא אלו ישראל, שנאמר (ישעיה נט) 'נגששה כעורים קיר' היה הקדוש ברוך הוא מנהיגן ומאיר להם שנא' (שמות יג) 'וה' הולך לפניהם יומם' כיון שעמד המשכן קרא הקב"ה

למשה ואמר לו תאירו לי שנא' 'בהעלותך את הנרות' בשביל לעלות לכם.

(במדבר רבה טו, ה)

 

 

נרות חנוכה:

"פוחת והולך" או "מוסיף והולך"?

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד,

והמהדרין מן המהדרין; בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת

והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

(בבלי שבת כא,

ע"ב)

 

בית שמאי מחמירים, ומצריכים לבער את הרע בהחלט, גם את

"דקות הרע", גם את הרע שאיננו ניכר ונגלה כל-כך. וזהו גם סוד מחלוקתם אם

"שמים קדמו", כדברי בית שמאי או "ארץ קדמה, כדברי בית הלל (ירושלמי חגיגה י, א). שמים וארץ הם

בחינות מחשבה ומעשה. לבית שמאי לא די מה שמעשה האדם יהיה כראוי, אף מחשבתו

צריכה להיות נקיה מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם זך וישר פעלו של אדם.

(הרב שמואל יוסף זוין:

"לאור ההלכה")

 

 

נר חנוכה

הוא פרסום הנס, אך נר ביתו קודם

היה לפניו נר ביתו ונר

חנוכה, או נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו

שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל

התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר: "דרכיה דרכי נעם וכל

נתיבותיה שלום" (משלי ג).

(משנה תורה להרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה:פרק ד, הלכה יד)