מקץ תשע"ג (גליון מספר 778)




פרשת מקץ

גליון מס' 778 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו,

והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין; בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק

שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך

מוסיף והולך.

(בבלי

שבת כא, ע"ב)

 

 

בית שמאי מחמירים, ומצריכים לבַעֵר את הרע בהחלט, גם את

"דקות הרע", גם את הרע שאיננו ניכר ונגלה כל-כך. וזהו גם סוד מחלוקתם אם

"שמים קדמו", כדברי בית שמאי או "ארץ קדמה", כדברי בית הלל (ירושלמי חגיגה י, א).

שמים וארץ הם בחינות מחשבה ומעשה. לבית שמאי לא די מה שמעשה האדם יהיה

כראוי, אף מחשבתו צריכה להיות נקיה מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם

זך וישר פעלו של אדם.

 (מתוך "לאור ההלכה" לרב שמואל יוסף זוין ז"ל)

 

מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת

החסידית של מי שראה את הנצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך. לאחר השגת הריבונות

המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קרבן

הראשונים. על כן מדליקים בקיבוצי, ברוב הקיבוצים וגם ברוב בתי-הספר הממלכתיים

ובשאר חגיגות חנוכה ציבוריות, ביום הראשון של חנוכה, חנוכיה שלמה, שמונה נרות

והשמש, כמנהג בית שמאי; אחר כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי

ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הנצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור

להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית.

עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית

מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו. על-פי הציונות לא תמשיך היהדות

להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת; אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של

מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו

מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר. זה כוחו של חופש.

 (אלי בן גל: "כשאוכלים עם

השטן" , עם עובד, אופקים 1989)

 

במלאת 19 שנים למותה, מוקדש

גיליון זה לזכרה היקר של מרסיה קרצמר,

שבלימוד תורה מצאה

השראה לתורת חסד שהיתה על לשונה, במעשיה וביצירתה.

 

 

המשכן

והשכינה בדרשת הפסיקתא דרב כהנא לחנוכה

ורד

רזיאל-קרצ'מר

חג החנוכה זכה אמנם רק להתייחסות מצומצמת ואקראית במקורות

התנאיים, אך המקורות האמוראיים נותנים לו מקום של כבוד. התלמוד הבבלי מקדיש דיון

מקיף להלכות החג במסכת שבת, המתמקד בעיקר בהדלקת הנר ובהיבטים ההיסטוריים (או שמא

יש לומר הפסֵידו-היסטוריים) של החג. מבנהו האינטנסיבי של הדיון זיכה אותו בכינוי

'מסכת חנוכה'. במדרשי האגדה, זכה חג החנוכה ליחידה מדרשית שלמה בפסיקתא דרב כהנא,

הדורשת את פסוקי הקריאה בתורה של חנוכה, 'ויהי ביום כלות משה' (במדבר ז).

פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש אמוראי ארץ-ישראלי הבנוי מיחידות

דרשניות ('פסקאות') המסודרות לפי מעגל השנה, ומייחדות דרשה לקריאה בתורה או להפטרה

של חגים, צומות, ארבע פרשיות, שבתות פורענות ונחמה. בחלק מכתבי היד, כמו גם

במהדורה המודפסת[1], פותחת

הדרשה לחנוכה את החיבור כולו, ויש בכך כדי ללמד על חשיבותו של חג החנוכה בתוך מעגל

השנה בארץ-ישראל הביזנטית.

דרשת 'ויהי ביום כלות משה', העוסקת בחנוכת המשכן במדבר, דנה

במשמעות הרוחנית של בניית משכן לאל, ומתמודדת גם עם הקשיים התיאולוגיים הנובעים

מכך. ייחודו של מקום ספציפי לשכינה מעלה באופן טבעי את שאלת מקומו של האל בעולם,

ואת התהייה האם הגבלתה של התגלות השכינה למקום אחד פירושה היעדרותה מכל מקום אחר.

בדרשות הפסיקתא מוצגים מודלים שונים להתמודדות עם הקושי של

הגבלת מקום השכינה למשכן בלבד. מודלים אלה משקפים עמדות שונות ביחס לשאלת מקום

השכינה, כמייצגת של נוכחות האל בעולם. המודל הראשון מוצג בפתיחתא הראשונה שבדרשה:

עיקר שכינה מתחלה

בתחתונים, וכיון שחטא אדם הראשון נסתלקה לרקיע ראשון. עמד דור אנוש וחטא נסתלקה מן

הראשון לשני. דור המבול וחטא נסתלקה מן השני לשלישי. דור הפלגה וחטא וחטא משלישי

לרביעי… מצרים בימי משה מן הששי לשביעי. וכנגדן עמדו ז' צדיקים והורידו אותה

לארץ. עמד אברהם אבינו זכה והורידה מן השביעי לששי. עמד יצחק זכה והורידה מן הששי

לחמשי. עמד יעקב זכה והורידה מחמשי לרביעי… עמד משה וזכה והורידה לארץ, לכך נאמר

'ויהי ביום כלות משה'

לפי דרשה זו השכינה איננה מוגבלת למקום אחד, בשמים או בארץ, אך

היא איננה נוכחת בכל מקום תמיד: נוכחות השכינה מותנית במעשי האדם, המקרבים או

המרחיקים אותה. לדעת אורבך[2] עמדה זו

היא התפישה השלטת במחשבת חז"ל והיא מופיעה בהקשרים רבים, בין השאר ביחס לשאלת

הסתלקות השכינה לאחר חורבן בית המקדש.

יש להבחין בין עמדה זו לגישה הטרנסצנדנטית הממקמת את האל מחוץ

לעולם הממשי, שמייצגה המובהק הוא ר' יוסי הטוען כי 'מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא

עלו משה ואליהו למרום, שנאמר 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (בבלי סוכה ה

ע"א). עמדה זו, לפיה השכינה איננה יכולה לשרות בעולם הממשי כלל, אינה מצויה

בדרשות השונות המופיעות בפסיקתא. הדרשה בדבר עליית השכינה וירידתה מציעה עמדה

מורכבת יותר שמאחוריה עומד הרעיון הנועז על פיו האדם הוא זה הקובע את מיקום האל

בעולם.

הפתיחתא השנייה של הדרשה מציעה מודל אחר של התמודדות עם יחסי

משכן-שכינה-עולם:

א"ר יהודה בר

אלעאי: למלך שהיתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאת לידי סימנין היה רואה אותה בשוק

מדבר עמה, במבואות מדבר עמה, כיון שהגדילה ובאת לידי סימנין, אמר: אין כבודה של

בתי שאהא מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לה פאפיליון ואהא מדבר עמה מתוך פאפיליון.

משל המלך ובתו הקטנה מציע לראות את המשכן כהתפתחות על ציר

הזמן: שלב בהתבגרות האומה, דהיינו מיסוד היחסים בין הקב"ה וישראל. עד מתן

תורה היה העם שרוי במצב של ינקות וילדות, שבו – כמו בין אב ובתו הצעירה – התאפשר

מצב של חריגה מן הכללים, שהתבטא בדיבור בין האל ובני האדם בכל מקום. אחרי מתן תורה

עבר העם לשלב בוגר הדורש תפקוד בהתאם לכללים הנאותים ומיסוד של השיח בין האל לאדם.

לפי גישה זו, אין זאת שבניית המשכן מצמצמת את נוכחות השכינה בשאר העולם, אלא שהיא

מגבילה את השיח עמו למקום אחד. הצורך במיסוד הבא עם הבשלות יש לו רווחים, אך

נלווית לו גם תחושת החמצה על אובדן היחסים האינטימיים והחירות שהתאפשרה בשלבים

מוקדמים יותר. מעניין שלפי המשל, דווקא כבודה של הבת הוא זה שנשמר על ידי בניית

הפאפיליון (=אוהל), ולא כפי שהיינו מצפים כבודו של האב-האל.

המודל השלישי, המתמודד עם הקושי באופן הישיר ביותר, מצוי במשל

נוסף המופיע בהמשך הפתיחתא:

ר' יהושע דסכנין בשם

ר' לוי: למה היה אוהל מועד דומה? למערה שהיא נתונה על שפת הים ועלה הים והציף, המערה

מתמלאת מן הים והים לא חסר. כך אוהל מועד נתמלא מזיו השכינה, לכך נאמר 'ויהי ביום

כלות משה'.

לר' לוי חשוב להדגיש שבניית המשכן איננה מצמצמת את נוכחות האל

בשאר העולם באיזשהו אופן. השכינה מצויה בכל מקום, ואין בבניית המשכן כדי להגבילה,

כפי שהים איננו חסר עם התמלאות המערה בשעת הגאות. זהו ביטוי שלם של הגישה

האימננטית הרואה את נוכחות האל בעולם בכל מקום, בבחינת 'לית אתר פנוי מניה'.

בניגוד למשל האב המלך ובתו שהתבגרה, המחזיק אף הוא בגישה האימננטית אך המצמצם את

המפגש בין השכינה לאדם למשכן בלבד, משל הים והמערה גורס כי אין בבניית המשכן שום

היבט של צמצום השכינה. עד כדי כך שיש לשאול לשם מה נבנה המשכן, אם אין שום הבדל

מהותי בינו לבין כל מקום אחר.

למרות ההבדלים בין הגישות השונות המוצגות בפסיקתא, יש להן יסוד

משותף נרחב: אף אחת מהן אינה מניחה כי אחרי בניית המשכן שוכן האל בו בלבד, כפי

שעולה ממקורות אחרים. דרשה זו של הפסיקתא מציגה תפיסה אימננטית ביחס למקומו של

השכינה בעולם, גם אם בהגבלות מסוימות לפי חלק מהגישות. בהקשר של חג החנוכה, יש

לעמדה זו היבט אופטימי באשר ליכולת להחזיר את השכינה למקדש שחולל וטוהר מחדש,

ואולי אף, לפי הגישה השלישית, יש לטעון שהשכינה מעולם לא נסתלקה.

1. מהד' מנדלבאום

תשמ"ז. כל הציטוטים המובאים להלן הם מתוך מהדורה זו. לדיון מקיף במדרש ר' ע'

רייזל, מבוא למדרשים, עמ' 223-233.

2. א"א אורבך,

חז"ל- פרקי אמונות ודעות, עמ' 29-52.

ורד

רזיאל-קרצ'מר היא דוקטורנטית בחוג למחשבת ישראל ומנחה בבית המדרש 'דרומא'

באוניברסיטת בן-גוריון.

 

 

יחסו של יוסף לאחיו

וכן אני אומר שכל

הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים

רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו,

כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד

אביו?… אבל היה רואה כי השתחויות אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם,

והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה

שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו.

(רמב"ן בראשית מב ,ט)

 

ותמהני ממה

שכתב הרמב"ן שעשה כדי שיתקיימו חלומותיו, כי מה תועלת יש לו בשיתקיימו, ואף

כי תהיה תועלת לו, לא היה לו לחטוא כנגד אביו.

והחלומות – הנותן חלומות, יגיש פתרונם. גם שתיראה סכלות עצומה

שישתדל האדם לקיים חלומותיו, שהרי הם דברים אשר ייעשו שלא מדעת בעלים!

(בעל "עקדת יצחק" מובא בעיונים בספר בראשית

לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל)

 

…ונראית לכן

דעה אחרת, ואך היא נאמרה ברמב"ן עצמו ובדברי פרשנים אחרים: הנה רבצה אשמה

גדולה על בית יעקב, על עשרת בניו, וחטא גדול אשר עדיין לא כופר. איך יוכלו לכפר

עוונם זה, עוון כל הרע אשר הסבו לאחיהם, ואיך יוכלו שוב בהתאחדם להיות בית יעקב

הזרע הנבחר? ואם תאמר: הן שערי תשובה לא ננעלו, יחזור בתשובה ויתכפר להם?

על כך נאמר:

צריך האדם לבוא שנית לאותו ניסיון שלא עמד בו ראשונה ובאותן הנסיבות ויתברר עתה אם

יעמוד בו – הפעם.

(נ .ליבוביץ: עיונים בספר בראשית, עמ' 327-328)

 

עדיין יש לשאול

אם יש כאן הסבר ל"צדק ההיסטורי" של התנהלות הדברים על פי ההשגחה או האם

דברים אלו עשויים להצדיק את התנהגותו של יוסף כלפי אחיו (כולל בנימין) וכלפי אביו.

 (העורך)

 

 

עלילה, ניסיון

ותשובה

וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת

כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה

לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן. וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם

וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם. וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ

בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ – וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ. וַיֹּאמֶר

אֶל אֶחָיו: הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי, וַיֵּצֵא לִבָּם

וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ.

(בראשית מב, כה-כח)

 

והנה עם הניסיון שעשה יוסף לאחיו

בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין או האם היו עדיין

שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון הגביע לראות, אם

ישתדלו להצילו – אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו, שהיה אמת, שבנימין גנב את הגביע

כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו "הנפש החוטאת היא

תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כוחם, לא לשנאתם אותו – כי אם לבושתם מדרך המעשה.

הנה מפני זה צווה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כולם, שבזה יכירו הם,

שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם מעלילת האדון; ובידיעתם זה אם יחמלו עליו

וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה

גמורים ויתוודע אליהם ויטיב עמהם כמו שעשה.

(אברבנאל על בראשית

מד, א-ב)

 

 

האדם: 'פוחת והולך'

או 'מוסיף והולך'

ואילו לא נשתברו הלוחות היה האדם מוכן לה לגמרי ולא היה זה

שנוי לעולם, אבל עתה שנשתברו ואין האדם בעצמו מוכן לתורה הוא פוחת והולך

ככל דבר החסר שפוחת תמיד.

 (דרושים על התורה למהר"ל מפראג עמוד מ/א)

 

…אבל לבית הלל דהלכה כותייהו (כמותם), עיקר הכוונה להמשיך

חכמת האמת דתורה שבעל פה בלבבינו, ועל ידי אור האמת ממילא מסתלק החושך

והשקר וכלה מאליו. ועל כן צריך נגד ימים היוצאים דכל חכמה שכבר השיג צריך לראות

לקבעה ולהשרישה בלבו ומעלין בקודש מאחר שהוא רומז לחכמת הקודש.

(רסיסי

לילה לרבי צדוק הכהן מלובלין אות נו)

 

 

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי

וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה

מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ, שִׁבְעָה

וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד

מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר

בִּי לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי:

הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה? וָאֹמַר: לֹא אֲדֹנִי. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי

לֵאמֹר. זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם

בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.

(זכריה ד, ב-ו – מתוך ההפטרה לשבת

חנוכה)

 

ויען – הנה דבר

ה' יבנה הבית.

(אבן עזרא שם, שם)

 

ויען: לא בחיל ולא בכח – כמו שראית מעשה המנורה נעשה

מאליו בלא אדם עורך את הנרות ומציק בהם את השמן, כן יעשה בנין הבית בלא כח אדם, אלא

ברוח האל יתברך וברצונו, ועוד יפרש לו המראה דרך פרט.

 (רד"ק שם, שם)

 

אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו

ורבו מרבו הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין

בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת

בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם

וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב. רבי יהודה אומר: לקרב,

אבל לא לרחק. רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת. וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא

לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג') 'הנני שולח לכם

את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

(משנה עדויות ח, ז)

 

השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית. עבודת

השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריך להפנות אליה תמיד את

כל הכוחות היותר פוריים שבאומה.

 (אגרות

הראי"ה לרב קוק זצ"ל ב, ר"י)

 

על כן צדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה

אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות

אלא מוסיפים חכמה.

(ערפילי טוהר לרב

קוק זצ"ל כז-כח)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין  0523920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום                    עוז ושלוםנתיבות שלום



[1]

מהד'

מנדלבאום תשמ"ז. כל הציטוטים המובאים להלן הם מתוך מהדורה זו. לדיון מקיף

במדרש ר' ע' רייזל, מבוא למדרשים, עמ' 223-233.

[2]

א"א

אורבך, חז"ל- פרקי אמונות ודעות, עמ' 29-52.