מקץ תשע"ב (גליון מספר 730)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת מקץ – חנוכה

גליון מס' 730 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

וְהִנֵּה שֶׁבַע

פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת

בָּשָׂר

 לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה

בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ.

(בראשית מ"א,

י"ט)

 

 

 

החלום והסיפור

מעניין הדבר

להשוות את החלום כפי שסופר על ידי פרעה, עם החלום כמות שהוא, כפי שסופר לעיל. לעיל

מסופר החלום באופן אובייקטיבי, כאן – כפי שמשתקף בנפש פרעה, וכפי שהלה חוזר ומעלה

אותו. על-ידי-כך נוכל גם להכיר, איך הוטעו החרטומים גם אילו היו חכמים. כל סיפור

מלבד סיפור התורה, כולל גוון סובייקטיבי, ומשקף את הרושם שהמאורע עשה על המספר.

בשעה שהקב"ה מגלה דבר בחלום, הרי אין הוא מהתל באדם, ואינו חד לו חידה; שפתו

– גם בתמונות – הנה ברורה. אך פרעה טשטש פרטים עיקריים…בחלומו היו הפרות

"יפות מראה ובריאות בשר", שניהם כאחד, ומציינים את הפרות מבחינת ערכן

לאדם. אך פרעה מספר: "ויפת תואר". ואולם לתיאום במבנה האיברים לא ישים

לב הקצב, אלא האמן והצייר בלבד, ומכאן פתרונות החרטומים: שבע בנות, שבע מדינות וכו

(עיין

בראשית רבה פט, ז). כן ביחס לפרות הרעות. לעיל הן "רעות מראה ודקות

בשר", הן רעות לאדם ואינן מבטיחות לו הרבה בשר. כאן הן דלות ורעות תאר"

ו"רקות בשר". "רק" איננו "ריק", אלא – כדוגמת כל

"רק", הבא למעט (וכנגדו "גם", הבא לרבות…), הוה אומר:

מועטות בשר: כל אלה באים לציין את טיב הבהמות עצמן, ולא את ערכן לאדם. כן אין הוא

מספר שהרעות עמדו תחילה אצל הטובות על שפת היאור, שמכאן היו למדים כי אכלו את

הטובות רק מרעב ומאין מרעה.

(הרש"ר הירש בראשית יז-כב)

 

 

על הנס ו'על הנסים'

גיל נתיב

דבר

תורה זה מוקדש לנכדתי, איילה שאול,

 המגיעה למצוות בשבת חנוכה.

 רני ושמחי בת-ציון

תפילת 'על הנסים'

נאמרת בחנוכה ובפורים. לפני כארבעים שנה פירסם ה'קיבוץ הדתי' נוסח 'על הנסים' ליום

העצמאות. למרות שהקיבוץ הדתי לא זכה לתמיכת הרב גורן ל'תוספת', היא עדיין נאמרת

בתפילות יום העצמאות במקומות רבים*. הפרשי הוותק בלוח השנה שלנו בין פורים וחנוכה

מזה ליום העצמאות מזה, יוצרים קושי לראות את שלושה המועדים האלה כחטיבה אחת, אך זו

היא 'טעות אופטית' בלבד. יתכן שבעוד מאה שנה לא תעורר 'שלישיה' זו סימן שאלה כלשהו

אצל הנינים שלנו…

בחנוכה, פורים ויום

העצמאות אנו מציינים את תשועת ישראל מידי אויביו בזכות 'נס היסטורי'– עם ישראל

נקהל לעמוד על נפשו, אחז בנשק וניצח את אויביו. הנצחונות

במלחמות אלה הם נסים אמיתיים, כי הם היו בניגוד להגיון הקר וחישוב מאזן כוחות

'אובייקטיבי', או בלשון התפילה: "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד

מעטים…" מלחמות החשמונאים היו מלחמות של צבא מתנדבים בלתי מאומן נגד צבא

רכוב על סוסים ופילים של המלכות הסורית-הלניסטית (לצורך הדיוק ההיסטורי לא היתה זו

"מלכות יון" אלא "מלכות יוונית"). כידוע 'נס פך השמן' הוא

סיפור שנתחבר שנים רבות לאחר שהחשמונאים עברו מן העולם, ואין לו זכר במקורות

הקדומים כגון 'מגילת תענית'. את 'חג פורים' אין אנו חוגגים בתאריך בו סבל אחשוורוש

מנדודי שינה וגזר על המן להרכיב את מרדכי על סוס ברחובות, וגם לא בתאריך בה הועלה

המן לעץ התליה ומרדכי הועלה בדרגה בארמון המלכות, כי אם בשני הימים בהם חגגו

היהודים את ניצחונם על אויביהם (מלחמה בה נפלו 75000 איש איננה סתם 'פעולת

תגמול'). האם היה 'נס' במלחמת השחרור? התשובה פשוטה: אותו נס שבזכותו אנו חוגגים

גם את חנוכה ופורים. נתן אלתרמן כתב אחרי פריצת המצור על ירושלים: "ההגיון

אמר: לשווא. הפחד סח: נחרץ דיננו / חשבון המלחמות הסב, ירק בבוז אל מול פנינו…

ולנו רק מניין רובים, אבל עברנו את הדרך."

דורו של יהודה המכבי

(המקבי?) לא היו זקוק לסיפור אגדה על פח השמן. הוא ראה את הנס במו עיניו. רק

כשחלפו השנים והדור שראה את הנצחון המפתיע ואת חנוכת המקדש והמזבח הלך לעולמו היה

צורך בסיפור שימחיש לדורות הבאים עד כמה בלתי יאמן היה הנצחון הזה, וכך נוצר

הסיפור על פך השמן שהספיק לשמונה ימים. האם תהליך דומה יתרחש גם לגבי 'יום

העצמאות'? קשה לומר מכיוון שבמאה שעברה כבר היה תיעוד תקשורתי והיסטורי של אירועים

כאלה סמוך מאד להתרחשותם, אם כי פה ושם צצו גם 'אגדות' על מהלך מלחמת זו, כמו

הסיפור על בריחת ערביי העיר צפת (שמספרם היה הרבה מעל מספר היהודים בעיר) רק

מכיוון שנפוצה ביניהם שמועה שליהודים יש 'פצצת אטום' (אי הבנה של ראשי התיבות

'אלף-בית' שהשתמשו בהם בפלמ"ח, שמשמעותם האמיתית "אין ברירה")

מדוע חוגגים חנוכה

שמונה ימים? יתכן שחנוכת ביהמ"ק מחדש בימי

חשמונאים עוצבה על פי חנוכת המשכן במדבר שארכה שמונה ימים ויתכן שהחשמונאים לא

יכלו לחוג את חג הסוכות במועדו כי היו אז עדיין בעיצומה של המלחמה, וקבעו שמונה

ימי חנוכה כ'תשלומים' על החג (סוכות)

שלא נחוג במועדו.

מבלי להיכנס לפולמוס

האקדמאי האם 'השכיחו' חז"ל את החשמונאים וניצחונותיהם בשדה הקרב, אפשר

להתייחס לסיפור התלמודי על 'נס פך השמן' כביטוי למסר דלהלן: הנצחון הצבאי נמדד על

פי מה שבא בעקבותיו: אחרי שחרור ירושלים והחזרת הר הבית לריבונות יהודית בימי

חשמונאים היתה פריחה של התורה שבע"פ. מקבוצה קטנה ושולית נהיו הפרושים לזרם

המשפיע והמוביל בעם ישראל. אפילו כאשר היתה יריבות עם המנהיגות המדינית של בית

חשמונאי הלכה ונתחזקה השפעת חכמים על אורח החיים

היום-יומי של עמם. דווקא נצחון החשמונאים יצר פתח

ואפשרות למנהיגות הרוחנית-דתית של ה'זוגות' לפעול ברוח חזון הנביא זכריה: "לא

בחיל ולא בכח כי אם ברוחי, אמר ה' צבאות". דווקא הכינוי הנשמע לנו

'מיליטריסטי' ה' צבאות, משתלב בפסוק המבשר את עליונות הרוח על הכח. סיפור פך השמן

מבטא את המעבר מנצחון החיל והכח אל נצחון הרוח.

בתפילת עמידה אנו

מודים "על נסיך שבכל יום עימנו" – אלו הם 'נסים' בעיקר בחיי הפרט, אך

בחנוכה, פורים ויום העצמאות אנו מודים על הנס הלאומי: המלמד ידינו לקרב אצבעותינו

למלחמה נתן בנו כח ועוז לעמוד על נפשנו וליצור תנאים לטיפוח הריבונות הדתית

והתרבותית שלנו.

בעניין 'על הנסים' ביום העצמאות ראה מאמרו של שלמה רוזנר באתר

'נאמני תורה ועבודה'.

אני מודה לפנחס

לייזר ולזאב קינן על הערותיהם החשובות לדברים לעיל.

גיל נתיב, רב קהילת מגן אברהם (קהילה מסורתית) בעומר.

 

 

החלום המסַכֵּן והחלום המרַפֵּא

יוסף לא נמכר אלא בשביל חלומות, שנאמר

'הנה בעל החלומות הלזה בא'… 'ועתה לכו ונהרגהו…' (בראשית לז, יט -כ) ונתרפא בחלום: 'ויהי מקץ

שנתים ימים ופרעה חולם' ככתוב: 'כי אעלה ארוכה לך, וממכותיך ארפאך' (ירמיהו ל, יז).

(מדרש אגדת בראשית

פרק סז)

 

אמר רבי חנינא: הרואה באר בחלום רואה שלום,

שנאמר: (בראשית כו) 'ויחפרו

עבדי יצחק בנחל, וימצאו שם באר מים'.

(בבלי ברכות נו,

ע"ב)

 

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה נהר בחלום,

ישכים ויאמר 'הנני נוטה אליה כנהר שלום' קודם שיקדמנו פסוק אחר (ישעיהו נ"ט) 'כי יבא כנהר צר'.

(בבלי ברכות נו,

ע"ב)

 

 

ראיה סטריאוטיפית ופרשנות אחרת

וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי,

עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ:

אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר.

(בראשית מא, י-יב)

 

נער – שוטה.

עברי – אפילו לשוננו אינו מכיר.

עבד – וכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא

לובש בגדי שרים.

(רש"י שם, שם)

 

נער עברי עבד – מוסיף פלא בכל פרט, שהוא נער ולא למד

חכמות, ועברי, אם כן לא בא בכוח הכישוף, ועבד גם כן לא ניתן לבתי חכמה, ואם כן הוא

עניין אלהי, כמו שידוע היה להם שמשפחת העברים המה למעלה מטבע שאר בני אדם, ואל

יפלא מהם דברים נשגבים מהליכות העולם, ואם כן אין קץ וגבול לדבר.

(העמק דבר שם, שם)

 

 

זכרון העוון

– העונש הפנימי – הוא העונש הכבד ביותר

"וחטאתי לאבי כל

הימים"(מ"ד, ל"ב): מליצה זו יקרה עד מאד, להיותו מורה באצבע דבר

שאינו מפורש בתורה, והוא: אין העונש זולת העוון, רק העוון הוא בעצמו

העונש לפני המשפט האלוהי – ובמקום תשלום שכר והעונש, וזהו שאמר

יהודה:"וחטאתי לאבי כל הימים".

(מתוך פירוש

"אם למקרא" לרבי אליהו בן אמוזג)

 

 

נר חנוכה

הוא פרסום הנס, אך נר ביתו קודם

היה לפניו נר ביתו ונר

חנוכה, או נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו

שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל

התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר: " דרכיה דרכי נעם וכל

נתיבותיה שלום " (משלי ג).

(משנה תורה להרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה:פרק ד, הלכה יד)

 

 

מי מאיר למי?

'כי אתה תאיר נרי': אמרו ישראל לפני

הקב"ה: רבונו של עולם, לנו אתה אומר שנאיר לפניך?

אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך דכתיב (דניאל ב) 'ונהורא עמיה שרא' ואתה אומר 'אל מול פני המנורה' הוי 'כי אתה תאיר נרי'?

אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה?

לעלות אתכם בפני האומות, שיהיו אומרים ראו היאך ישראל מאירין

למי שהוא מאיר לכל העולם. משל למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, אמר לו פיקח לסומא כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק

לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך, כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה

אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי? אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי

מלווך בדרך, לכך אמרתי לך האיר לי. כך הפקח זה הקב"ה, שנאמר (זכריה ד) 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ' והסומא אלו

ישראל, שנאמר (ישעיה נט) 'נגששה כעורים קיר' היה הקדוש ברוך הוא מנהיגן ומאיר להם שנא' (שמות יג) 'וה' הולך לפניהם יומם' כיון שעמד המשכן קרא

הקב"ה למשה ואמר לו תאירו לי שנאמר 'בהעלתך את הנרות' בשביל לעלות לכם.

אמונה

"לשמה" ו"שלא לשמה"

המכיר את

האל מבחינת מה שנראה לו כאינטרוונציה אלהית במהלך הטבע או ההיסטוריה הוא בעל

"אמונה-שלא-לשמה": אדם שהאמונה באלהים מבחינת אלהותו זרה

לו. לעומתו ניצב בעל "האמונה-לשמה", אמונה שאינה מותנית באירועי הטבע או

ההיסטוריה ולא במעורבות האל ("נסים") במהלכם התקין ("עולם

כמנהגו"). בסידור-התפילה נאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא

משנברא העולם" – אלהותו של האל היא בו בעצמו ולא ביחסו לעולם, שמציאותו וכל

אירועיו הם קונטינגנטיים ואינם מוסיפים כלום על אלהותו של האל. כיוצא-בו:

"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" – על מה מלך? הוה אומר: מלכותו היא במהותו, ואינה זקוקה לעולם או

להיסטוריה; האל הוא המלך, גם באין עולם שעליו הוא מולך ובאין היסטוריה שבה מתגלמת

מלכותו.

האמונה הזאת

באל ובמלכותו שאינה מותנית בעולם ובהיסטוריה – רק היא עשויה להביא את המאמין להכרת

חובתו לעבוד את האל ללא תנאי, משום ש"הוא לבדו הראוי לעבוד

אותו"; ורק החלטה זו לקבלת עול מלכות שמים מסוגלת לעמוד בכל הנסיונות שבהם

עשוי להתנסות האדם מחמת טבע המציאות או מהלך ההיסטוריה. ואילו תלות הכרת האל במה

שנתפס בהתגלותו בטבע או בהיסטוריה עושה אותה ל"אהבה-התלויה-בדבר", וסופה

להתערער.

יתר-על-כן:

האמונה באל מבחינת "מעורבותו בעולם" (בטבע או בהיסטוריה) אין בה כלל

משום הבאת האדם להחלטה לעבוד את האל שאותו הכיר מן הבחינה הזאת בלבד. אף אם יאמין

האדם באמונה שלמה בנסים שנעשו, ואפילו אם ישיג עדות נוטאריונית על בריאת העולם

ברצון האל, על הוציאו את אבותיו ממצרים, על התגלותו לפניהם בהר-סיני ועל מתן תורה

מן השמים – עדיין ייתכן שהאדם יסרב לעבוד את ה'.

בניגוד

לתפיסתם של חוקרי-דתות אתאיסטיים (ולהבדיל – פרופ' שלזינגר), הרואים את מקור

האמונה הדתית בהסבר מדומה שנותן האדם לתופעות-טבע לא-מובנות לו או למאורעות

היסטוריים מופלאים, ידעו חז"ל את האמת הפסיכולוגית הגדולה שייתכן שאדם יכיר

את האל מבחינת מעשיו – ויסרב לעבוד אותו. דווקא ההיסטוריוסופיה המקראית מלמדת

אותנו שבמאורעות שבהם כאילו נראית-בעליל "אצבע אלהים" אין משום הבאת

האדם לאמונה באלהים ולעבודת אלהים. הדור שראה אותות ומופתים במצרים ועל הים,

שנתגלתה לו שכינה – לא האמין; מי ששמע "לא תעשה לך פסל…", מפי הגבורה

בקולות וברקים והר עשן – עשה את העגל ארבעים יום לאחר שראה מראות אלהים; נביאים שעמדו לישראל, שהשכינה דיברה מגרונם

ושנבואותיהם נתקיימו – לא הצליחו להחזיר למוטב אפילו נפש אחת. לעומתם דבקו המונים

– גברים ונשים, ואף ילדים – בה' ובתורתו ומסרו נפשם עליהם, ואלה היו דורות שמעולם

לא נתגלתה להם שכינה ולא עמדו להם נביאים, ולא נעשו

להם נסים, והם אף לא נושעו – והם האמינו! ואל יטען אדם שהללו

האמינו משום הנסים שנעשו לאבותיהם; כבר אמר הרמב"ם: "כל הנסים אין

אמיתתם ברורה אלא אצל מי שראה אותם, אבל לעתיד יהיה זכרונם סיפור, ואפשר יהיה

להכחישם" – על-אחת-כמה-וכמה אם גם "אצל מי שראה אותם" לא היתה

"אמיתתם ברורה"!

סוף דבר

נמצא, שאין קורלאציה בין המתרחש בטבע או בהיסטוריה, ואפילו אם הוא מוכר

כאצבע-אלהים, ובין אמונתו של אדם באלהים ונכונותו לעבוד אותו. האמונה והעבודה הן

הכרעתו והחלטתו של האדם לעבוד את ה' – וזוהי היהדות כולה.

(י.ליבוביץ: על ההיסטוריה ועל הנסים- בתוך: אמונה, היסטוריה

וערכים עמ' 165 ואילך)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת

גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה:pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את

המחאותיכם לפקודת "עוז

ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס,

הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 052-3920206

ozveshalomns@gmail.com

תודה

מערכת שבת שלום עוז         ושלוםנתיבות שלום