מקץ תשע"א (גליון מספר 679)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת מקץ

גליון מס' 679 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

וְהִנֵּה מִן

הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת

יְפוֹת מַרְאֶה

וּבְרִיאֹת בָּשָׂר.

(בראשית מא, ב)

 

 

השפע הכלכלי מאפשר צדק חברתי, שוויון ושלום

יְפוֹת מַרְאֶה

סימן הוא לימי שובע שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה.

 (רש"י שם, שם)

 

"והנה מן היאור": בשעה שהשנים יפות,

הבריות נעשין אחין אלו לאלו. "ותרעינה באחו": אהבה

ואחוה בעולם. וכן הוא אומר: "ירעה מקניך ביום ההוא כר נרחב" (ישעיה ל) כירי (שפירושו) עבד (הוא שווה

ל) קירי (שפירושו) אדון. וכן הוא אומר: "ישאו הרים שלום" (תהילים עב). אמר רב אחא: "נשאו הרים" -וכי ההרים נושאים

שלום ? אלא נשיאתן שלום, בזמן שהפירות מרובים, השלום בעולם.

(ע"פ בראשית רבה פט וילקוט

תהילים)

 

והנה מן היאור עולות

שבע פרות וגו'. לפי שבריאות הפרות תלוי בבריאות הבריות, כי מרעה אחד לבריות ולפרות,

ובזמן שכלה לבהמה מן השדה כלה גם לאדם, כי מתחילה ונתתי לבהמתך ואח"כ ואכלת

ושבעת, ועוד שאם אין הבהמה בריאה וטובה מי יחרוש בבקרים. ויפות מראה יכול להיות

שקאי על עיני הפרות שהיו להם עינים יפות, וזה סימן לבריות שיהיו עיניהם יפים זה

לזה, כי בזמן שעין בריה צרה בחברתה נראה הדבר בעינים, אם הוא רואה את חבירו בעינים

שוחקות או בעינים זעומות דהיינו רעות מראה.

(כלי יקר בראשית שם,

שם)

 

אחֵר, אחֶרת, אחֵרוּת*

פנחס לייזר

נר לזכרם של הורי

היקרים

נתן בן ישראל יעקב

ושושנה לייזר

 ומרים בת פנחס וחנה לייזר ז"ל

אשר חלמו על ציון,

לא זכו להתיישב בה,

אך זכו להיטמן בעפרה.

יעקב אבינו

נאלץ בסופו של דבר, למרות היסוסיו וחששותיו, לשלוח את בנימין עם אחיו למצרים

ומקווה שכל בניו, כולל שמעון, יחזרו בשלום אך את שמעון איננו מזכיר בשמו, וכך לשון

הכתוב:

…ושלח לכם את אחיכם אחֵר ואת בנימין" (מג, יד)

והרמב"ן מפרש:

נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם, ולכך לא אמר את שמעון בני ואת

בנימין, כי לא יזכרנו בשמו, וכאשר עזבו במצרים ימים רבים, אילו היה בביתו לחם לא

שלח עדיין את בנימין וינחהו במצרים. ורש"י כתב ' רוח הקדש נצנצה בו

לרבות את יוסף', ובבראשית רבה (צב ג)

גם כן אמרו ושלח לכם את אחיכם, זה יוסף, אחר, זה שמעון, ונכון הוא, כי נתן

דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האחר אולי עודנו חי. (רמב"ן בראשית מג, י"ד)

פנים רבות

ל"אחר"; המשמעות שלפי פירוש הרמב"ן מוגדרת כפשט מייחסת

ל"אחר" גוון שלילי, בדומה לתנא אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, שיצא

לתרבות רעה והפך ל"אחר" – וכינוי זה ניתן לו כידוע על ידי אישה

"אחרת" (בבלי חגיגה טו, ע"א). שמעון

הוא "אחר", כי איננו רצוי לאביו, הוא אימץ את דרכו של עשו ("כלי

חמס מכרותיהם") ולכן יעקב, בערוב ימיו, מכריז "בסודם על תבֹא נפשי,

בקהלם אל תחד כבודי". במעשיו, הוא הוציא את עצמו מקהל ישראל ונהיה אחֵר.

אחרות זו מזכירה פירוש מעניין ל"אלוהים אחרים" המופיע במדרש תנאים ספרי

עקב (פיסקא מג): "ולמה

נקרא שמם אלהים אחרים? שעושים את עובדיהם אחרים". אלהים אחרים הופכים

את עובדיהם לאחרים, כאשר האחֵרות נתפסת כזרות. המשמעות השניה, המדרשית, של אחר בה

בוחר רש"י לפרש את המילה מתייחסת לרובד סמוי, לא-מודע של התקשורת בין יעקב

לבניו. האחר המסתורי, הנעלם, מתייחס כאן ליוסף אותו ייחל יעקב אבינו לראות

בחיים. גם יוסף היה אחר ("נער את בני בלהה ואת בני זלפה") ופה הרמז לאח

האחר, הנעלם, מזכיר את דברי מרדכי לאסתר במגילת אסתר "רֶוח והצלה יעמוד

ליהודים ממקום אחר". גם בלק (במדבר

כ"ג) מציע לבלעם ללכת ל"מקום אחר" כדי שאולי שם יוכל

לקלל את ישראל. ה"מקום האחר" הוא נעלם ומסתורי כפי שהאח האחר הנעלם

והמסתורי קיים בעולם המשאלות הסמויות של יעקב אבינו (בבראשית ל"ז, לה, מביא

רש"י את המאמר המדרשי בד"ה "וימאן להתנחם": אין אדם מקבל

תנחומים על החי וסבור שמת).

 הקב"ה הודיע לאברהם ש"בשנה

האחרת" שרה תלד את יצחק. כאשר אדם הראשון (בבלי עבודה זרה ח, ע"א) הבין שעולם כמנהגו נוהג וקיימת

מחזוריות בעולם הטבע, קבע "לשנה האחרת" ימים טובים. גם חג החנוכה נקבע

כחג הודאה "בשנה אחרת" (בבלי שבת

כ"א, ע"ב), שנה אחרי שהתרחש הנס. השנה ה"אחרת"

היא שנה של הבשלה, של פרספקטיבה, של מימוש הפוטנציאל בו יש מקום לאמונה. הפוטנציאל

של ה"אחרות" יכול גם להיות מוחמץ והשנה האחרת מאפשרת לבחון את משמעותם

של תהליכים לאורך זמן, לצד האמונה ב"מקום אחר" המכיר באפשרות של שינוי.

שמעון הוא "אחר" כי מעשיו הפכו אותו לאחר, יוסף הוא אחר, כי כך הוא

נחווה על ידי אחיו וגם כי הוא מייצג את הכמיהה והתקווה לעולם אחר שאיננו נראה

לעין. חלומותיו הפכו אותו לאחר ויכולתו לפענח חלומות, להקשיב לחלומותיהם של אחרים

הביאו אותו לתפקיד הרם אליו הגיע במצרים, לטובת מצרים, משפחתו והאזור כולו.

 חג החנוכה זוכה לפופולריות מרובה במיתוס הציוני

מכיוון שה"עברי החדש" (האחר?) ראה עצמו כממשיך דרכו של המכבים. הישראלי

החזק והלוחם המנוגד ליהודי הגלותי מזדהה עם המכבים ודורות חונכו בארץ על האתוס של

"מעטים מול רבים". ייתכן שהאדרה קיצונית זו של הכוח הצבאי שימשה בשנותיה

הראשונות של המדינה גורם מוטיבציוני הכרחי ופונקציונלי. מאידך גיסא, הקיבעון

בשיכרון הכוח והדגשת ההיבטים המלחמתיים בחג החנוכה הופכים אותו לחג שמאדיר את

שמעון, האחֵר, במקום לתת את הדעת על המשמעות האחרת הנעלה שבשיבת ציון.

מתנגדי

הציונות הקיצוניים בעולם החרדי, מבית מדרשו של הרבי מסטמאר, ראו בה מרד נגד אומות

העולם ולא יכלו להכיל את האלמנטים הכוחניים בחברה היהודית, מכיוון שמגמה זו סותרת

את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל (בבלי כתובות קיא,

ע"א). התנועה הציונית רצתה להחזיר את העם היהודי אל חיק

ההיסטוריה והיתה מוכנה לשחק לפי הכללים המקובלים על כל תנועה של שחרור לאומי.

הסכנה של האדרת "שמעון", האח ה"אחר", והפיכת החזון הציוני

לאלהים אחרים, שעושים עובדיהם אחרים, על-ידי קיצוץ בנטיעות (כדוגמת

"אחר" שהתיימר להבין דרכי שמים) היא סכנה ממשית ואין להתעלם ממנה.

האחרות

הרצויה היא האחרות, המשאירה מקום לאמונה המפוכחת המלווה את התקווה בספק ובחרדה;

אמנם, הלכה נפסקה כדברי בית הלל ואנו מצווים להוסיף אור ותקווה, אך אין לשכוח מדוע

נפסקה הלכה כבית הלל, כדברי הגמרא (בבלי עירובין יג,

ע"ב) "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני

שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית

שמאי לדבריהן". בבית מדרש

המתנהל על-פי בית הלל, יש מקום לבית שמאי הסבור כי "פוחת והולך". ולכן

בית מדרש זה גם מוכן לקבל את האחר ולכבדו.

ראייה מפוכחת של החזון היא המאפשרת

ליוסף (אחיכם "אחר" לפי הפירוש המדרשי) לחלום, להקשיב לחלומותיהם של

אחרים, להבינם אך גם לתרגמם לשפת המעשה ("ועתה ירא פרעה איש נבון

וחכם…").

עדיין מצויים אנו , להרגשתי,

ב"שנה האחרת" בה ניתן לקוות לעולם אחר, בה ניתן להתגבר על הסכנות

שב"אחרות שמעונית", ובה ניתן ללמוד להתייחס לאחרים (מיעוטים, זרים,

מתגיירים, עמים אחרים) בכבוד.

וכדברי אהוד מנור ז"ל:

אין לי ארץ אחרת 

גם אם אדמתי בוערת 

רק מילה בעברית חודרת 

אל עורקי אל נשמתי 

בגוף כואב 

בלב רעב 

כאן הוא ביתי. 

לא אשתוק כי ארצי 

שינתה את פניה 

לא אוותר לה אזכיר לה 

ואשיר כאן באוזניה 

עד שתפקח את עיניה.

* גירסה קודמת של דבר תורה זה פורסמה בגיליון "מקץ"

בשנת תשס"א.

פנחס לייזר, עורך

שבת שלום, הוא פסיכולוג

 

 

עבודת ה' "לשמה" לעומת אמונה תועלתנית

"אמר

רבי יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלוהיהם (בראשית מא) 'ופרעה חולם, והנה

עומד על היאור' אבל הצדיקים, אלוהיהם מתקיים עליהם, שנאמר: 'והנה ה' נצב

עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם'."

(בראשית רבה

פרשה סט)

 

…לפי הפשט

'עליו' – על הסולם, אבל לפי הלשון – על יעקב. מה משמעות הדבר הנוקב הזה?

בשני המקרים מדובר על בני-אדם המודעים למעמד האדם לפני אלהים – בני-אדם מאמינים.

גם פרעה, עובד האלילים, הוא בן-אדם מאמין, אבל את אלוהיו הוא תופס כאמצעי

לסיפוק צרכיו. הוא "מתקיים על אלוהיו". יש לו אל הנושא אותו עליו;

אל למענו, לטובתו ולקיומו. אבל יעקב מקבל על עצמו להיות מקיים את האמונה באלהים.

אלהיו איננו כלי למען אינטרסים אנושיים; אלא הוא רואה את האדם, וממילא את כל

העולם, ככלים לקיום יראת ה'.

זהו ההבדל

בין אמונה דתית אמיתית ובין אמונה אלילית, או – בלשון חז"ל – בין

"לשמה" ובין "שלא לשמה", בין בחיר האבות החולם ובין פרעה מלך

מצרים החולם.

 (י.ליבוביץ: הערות לפרשיות שבוע עמ' 34)

 

 

עלילה, ניסיון ותשובה

וַיְצַו יוֹסֵף

וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ

וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן. וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם

עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם. וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת

מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ – וְהִנֵּה הוּא בְּפִי

אַמְתַּחְתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו: הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה

בְאַמְתַּחְתִּי, וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, לֵאמֹר; מַה

זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ.

(בראשית מב,

כה-כח)

 

והנה עם הניסיון

שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים, עוד נשאר ספק בלבו, האם היה להם אהבה עם בנימין

או האם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו, ולכן רצה להביא את בנימין בפרט בנסיון

הגביע לראות, אם ישתדלו להצילו – אבל חשש עם זה, אולי יחשבו אחיו, שהיה אמת,

שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל גנבה את התרפים לאביה, ואולי מפני זה יאמרו

"הנפש החוטאת היא תמות" ולא ידרשו בעדו בכל כוחם, לא לשנאתם אותו – כי

אם לבושתם מדרך המעשה. הנה מפני זה צווה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם

של כולם, שבזה יכירו הם, שלא היתה אשמת בנימין ורשעתו, כי אם מעלילת האדון;

ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבדותו, יודע שהם אוהבים אותו ויהיו

בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתוודע אליהם ויטיב עמהם כמו שעשה.

(אברבנאל על

בראשית מד, א-ב)

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

שאול שאל האיש לנו

ולמולדתנו לאמר: 'העוד אביכם חי? היש לכם אח?' (מג, ז)

כך תהה על קנקננו,

וכן לדורות, יש לך אדם שמולדתו קיימת ואביו שבשמים אינו חי. ויש לך אדם שאביו חי

ומולדתו אינה שלו, ויש לך אדם שאביו חי ומולדתו קיימת ואין לו אח, שאינו נוהג מנהג

אחים. הא, אין לך לשאול אדם אלא על ג' דברים הללו.

 

 

נרות חנוכה: "פוחת והולך" או "מוסיף

והולך"?

תנו רבנן:

מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין; בית

שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך,

ובית הלל

אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

(בבלי שבת כא, ע"ב)

 

בית שמאי

מחמירים, ומצריכים לבַעֵר את הרע בהחלט, גם את "דקות הרע", גם את הרע

שאיננו ניכר ונגלה כל-כך. וזהו גם סוד מחלוקתם אם "שמים קדמו", כדברי

בית שמאי או "ארץ קדמה", כדברי בית הלל (ירושלמי חגיגה י, א). שמים וארץ

הם בחינות מחשבה ומעשה. לבית שמאי לא די מה שמעשה האדם יהיה כראוי,

אף מחשבתו צריכה להיות נקיה מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם זך וישר

פעלו של אדם.

(מתוך "לאור ההלכה" לרב שמואל יוסף זוין ז"ל)

 

מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה

פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הנצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך.

לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את

בזבוז קרבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי, ברוב הקיבוצים וגם ברוב בתי-הספר

הממלכתיים ובשאר חגיגות חנוכה ציבוריות, ביום הראשון של חנוכה, חנוכיה שלמה, שמונה

נרות והשמש, כמנהג בית שמאי; אחר כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי

ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הנצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור

להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית

מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות

חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו. על-פי הציונות לא תמשיך

היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת; אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי

קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.

כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את

עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר. זה כוחו של חופש.

 (אלי בן

גל: "כשאוכלים עם השטן" , עם עובד, אופקים 1989)

 

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה,

לזכרו של

חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעותספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר,

מכיל

מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה

שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום

והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא

בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד

קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית

למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום

במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה,

בעברית

ובאנגלית,

אנא,

שילחו את

המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלום

נתיבות

שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 052-3920206

ozshalom@netvision.net.il

 

תודה

מערכת "שבת שלום" "עוז ושלוםנתיבות שלום"