מקץ תשס"ט (גליון מספר 582)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת מקץ

גליון מס' 582 תשס"ט
(קישור לדף המקורי)

וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם

שֵׁנִית

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים

עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. (בראשית מא, ה)

 

'עּלות בקנה אחד' אות הוא לשובע. ומפורש

יותר מן הראשון ובדין הוא דלהוו מכחישים את היניקה זה לזה ואפילו הכי היו בריאות

וטובות.

(חזקוני בראשית מא

, ה)

 

'וארא בחלומי והנה שבע שבלים עולות בקנה

אחד': רמז אל הפרנסה והמשא ומתן של אדם צריך להיות גם כן בקנה אחד דהיינו באחדות

וצריך גם כן שימור גדול לבל ייכשל חס ושלום כנ"ל, לכן צריך האדם בכל מעשיו

להיזהר ולהישמר לבל יפסוק מהקדושה .

 (נועם אלימלך לרבי

אלימלך מליז'נסק פרשת מקץ)

 

'והנה שבע שבלים דקות': בשעה שהשנים

רעות, גופן של בריות מעלה חטטין (כתמים).

(בראשית רבה פרשה

פט)

 

 

מבירא עמיקתא לאיגרא רמה

ירון שור

בפרשת וישב קראנו: "ויפשיטו

את יוסף את כותנתו את כתונת הפסים אשר עליו. וייקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור

ריק אין בו מים" זהו תיאור של אחד מהאירועים המצמררים ביותר הכתובים

בבראשית. בני יעקב נהגו באלימות בוטה כלפי אחיהם הקטן, שמצא עצמו בודד ועירום בתוך

בור עמוק מבלי יכולת לצאת ממנו. מה עשתה לו המכה הקשה שקיבל מאחיו? האם יצא מתוך

הבור שבור, מדוכא ומנותק מכל העולם או לחילופין, האם הבור היה מהגורמים שאפשרו

ליוסף להגיע לדרגות התפקוד הגבוהות אליהן הגיע?

הקושי הגדול של יוסף לא

היה בהתמודדות עם זוחלים ארסיים שנכחו בבור, אלא עם ההשפלה והשינוי המהיר והדרמטי

במעמדו. אחיו הפשיטו אותו מכותנתו, סמל מעמדו העדיף, והשליכו אותו לבור. שם היה

בודד מאוד. הוא כעס, צעק אל אחיו וניסה להיחלץ מהמקום המשפיל והצר, והנה באו סוחרים

זרים הוציאוהו מן הבור, והפכו אותו לעבד, שברור היה שיימכר במצרים במחיר טוב. ואכן

הגיע להיות עבד בביתו של שר הטבחים פוטיפר. יוסף עבר חוויה טראומטית בשל המהפך הדרסטי

במעמדו: הנער המפונק והמתנשא הפך לעבד עברי בבית מצרי. יוסף מצא עצמו בודד לחלוטין

בהתמודדות עם עולם זר.

ברם ניתוח התנהגותו של

יוסף בבית פוטיפר מראה שלא חל שינוי מהותי בה. הוא לא למד לקח אישי מן העובדה

שנזרק אל הבור. גם בבית פוטיפר המשיך יוסף להישען על כישרונותיו והכריזמה שלו,

שהסתמכה על יופיו שתואר באותן מלים כמו זוהרה של אמו "ויהי יוסף יפה-תאר ויפה

מראה". הוא לא ידע לשים לעצמו גבולות, המשיך להיות מרוכז בעצמו, התקרב אל אשת

אדונו, והושלך בשנית לבור. רק לאחר ההשלכה השנייה לבור מתחוללים ביוסף השינויים,

שיאפשרו לו להיות למנהיג מצרי בכיר, שישפיע על מהלך ההיסטוריה של האזור, ובמשולב

להיות גורם מרכזי בהיסטוריה של אבות האומה הישראלית.

פילון האלכסנדרוני

טוען שהזריקה לבור והפיכתו לעבד הכשירה את יוסף להיות פוליטיקאי רב-פנים. בחיבורו

"על יוסף" הוא כותב: "כי אין אדון אחד לפוליטיקאי אלא המון אדונים:

זה קונה מזה, איש איש בתורו ובמועדו. הוא נמכר שוב ושוב, וכדרך העבדים הרעים מחליף

את אדוניו, הואיל ואינו סובל את קודמיהם בשל מזגו ההפכפך הממהר לבחול ואוהב

חידושים." אפשר בקלות להתאים דברים אלה לפוליטיקאים בני דורנו.

השינוי שחל אצל יוסף

בעקבות זריקתו אל שני הבורות הוא היחס אל האחרים. הוא התחיל להתייחס בכבוד אל

הסובבים אותו. הוא החל להאזין למצוקותיהם של אחרים: "וישאל את סריסי פרעה

אשר אתו במשמר בית אדוניו לאמר מדוע פניכם רעים היום." החלומות אותם

יפתור בהמשך הפרשה כבר לא יהיו שלו, אלא של מצרים. עכשיו ממקומו בתוך הבור הוא

האזין בקשב לחלומות של השרים המודחים ואמר להם: "הלוא לאלוהים

הפתרונים". הוא ידע שאת הפתרונות שלח אלוהים דווקא אליו. דווקא בתוך הבור

התחיל יוסף את תפקידו כשליח למימוש מסרים של חלומות, גם כאלו שאינם שלו. הנפילה אל

הבורות הסירה את ההסתכלות הגאוותנית של יוסף על העולם. החלומות אליהם התייחס כעת

לא עסקו במעמדו בעולם. עכשיו הוא קיבל מסרים שעצבו את העולם שמסביבו. יוסף היה

מסוגל כעת לצאת מתוך ראייתו הממוקדת בעצמו ובמשפחתו ולהתחבר לצרכים רחבים בהרבה של

העולם שמסביבו.

לכשיגיעו אליו החלומות

של פרעה, יבין יוסף, שהכוחות האמיתיים שלו יוכלו לבוא לידי ביטוי רק באמצעות התחברות

למסרים שקשורים לחלומות. הוא יתפוס שמדובר במשימה רחבה בהרבה ממה שחשב עד כה. כל

עוד היה ממוקד בעצמו לא יכול היה לקבל את המסרים החשובים באמת שאלוהים רצה להעביר

אליו, ולא יכול היה לבטא את כוחותיו המלאים בעולם. הנפילה אל הבורות אפשרה ליוסף להיות

קשוב לעולם הגדול ולהיות מוכן לשלב הבא של חייו, שנפתח בחלומות פרעה, שהבהירו לו

שתפקידו בעולם הוא לשחק במגרש העולמי, הרחק מנקודת ההתחלה שהייתה קשורה לבית

ולמשפחה בלבד. הוא הבין שהנפילה אל הבורות נתנה לו את הכוחות להאזין לחלומות הגדולים

הקשורים לעולם הרחב ולהבין את כוחותיו החדשים להתמודד עם מימוש פתרונם.

עכשיו חל שינוי

משמעותי גם באופן בו פירש את חלומותיו הראשונים. הוא הבין שהוא מחויב להיות אקטיבי

גם במימוש של חלומותיו הראשונים, וזאת מתוך ראייה רחבה של ההקשר הרחב בו תפס כעת את

פועלו בעולם. הפתרון של חלומותיו הראשונים ישתלב בפתרון של החלומות של פרעה, שאת

פתרונם העביר לו אלוהים ('אלהים יענה את שלום פרעה'), ושמימושם הפך להיות למפעל

חייו.

ישנן תקופות בחיי

אנשים ובחיי עמים שהם מושלכים אל בורות. לעתים הבורות הם מציאותיים ולעתים הם

מצויים בתחושותיהם של האנשים. תומס מאן, בספרו "יוסף ואחיו" הדגיש

שסיפורו של יוסף הוא דוגמא ליכולת לקוות גם כאשר חיים בתקופות קשות ביותר. תומס

מאן רואה בסיפורו של יוסף חיזוק בעת צרה. מבחינתו יוסף מראה היכולת לצאת מהבורות

העמוקים ביותר, ולשאוב כוח מתהליך היציאה מהם. יוסף מצליח לצאת מהבורות וזה מה

שמכשיר אותו לקבל כלים להנהגת העולם העתיק בתקופה קשה. יוסף מבין, על פי תומס מאן,

שההשלכה לבור הייתה הכרח מבחינת הבנת המשחק האלוהי בעולם והיוותה אמצעי חשוב

להכשיר אותו לעמוד במשימות החשובות של חייו.

האם יש בתיאור זה מסר

לגבינו? לכולנו יש חלומות אישיים. לעתים דווקא הנפילה לבורות עמוקים וקשים מאפשרת

לנו לחבר את חלומותינו האישיים עם חלומות רחבים וכלליים יותר. דווקא אז יכול

להתגלות, שהבורות העמוקים והתחושות של נפילה היו הזדמנויות לשנות את עצמנו ולהשפיע

על המציאות שמסביבנו.

פרופ' ירון שור מלמד

באוניברסיטה העברית ובמכון לנדר.

 

והנה עומד

על היאור…

אמר רבי יוחנן: הרשעים

מתקיימין על אלהיהם (בראשית מא) 'ופרעה חולם והנה עומד על היאור', אבל

הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, שנאמר ' והנה ה' נצב עליו ויאמר: אני ה'

אלהי אברהם'.

 (בראשית רבה פרשה סט)

 

לכאורה, פרעה וגם יעקב

המיצגים במדרש את דמויות הרשע והצדיק, מכירים במעמדו של האדם בפני אלוהים, ושניהם

אף עובדים אותו. אולם קיים הבדל תהומי בין דתיותו של הרשע לבין זו של הצדיק.

בתפיסתו של פרעה הרשע, אלוהיו הוא הכלי, האמצעי והאינסטרומנט לקידום האינטרסים

שלו, למעמדו ולקיומו הוא, ומשמעות אמונתו היא, שאלוהיו מהווה הבסיס לקיומו, הוי

אומר האל למען האדם; ואם נתרגם את המושג המיתולוגי 'אלוהי מצרים' למשמעותו

הריאלית, הוי אומר הנילוס המקיים ומפרנס את מצרים, ולכן פרעה רואה את עצמו כ'עומד

על היאור'; ולמה סוגד הוא ליאור כאלוהיו? משום שאלוהיו זה הוא הסַפָּק של כל

צרכיו, והוא המשרת אותו כשליט ממלכת מצרים האדירה, ומאפשר את קיומם. נמצא כי פרעה

מלך מצרים עובד את אלוהיו, משום שכאמור אלוהיו עובד אותו, ואמונתו הדתית של

פרעה מתבטאת בכך, שהוא אף משכים בבוקר ומודה לאלוהיו על מה שהוא עושה למענו, והוא

מקווה שאלוהיו יוסיף לפעול למענו.

היפוכו של דבר הוא

האדם הצדיק, שאינו דורש כי אלוהיו ישא אותו ויספק צרכיו, אלא הוא מקבל על עצמו

לעבוד את אלוהיו, ובמובן זה ניתן לומר על הצדיק, שהוא נושא את אלוהיו עליו,

ונמצא כי אלוהיו מתקיים עליו.

(מתוך "שבע שנים

של שיחות על פרשת השבוע" לפרופ' י.ליבוביץ ז"ל, עמ' 156)

 

וַיִּפְתַּח הָאֶחָד

אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן, וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה

הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּו.

(בראשית פרק מב, כז)

 

'שמעון ולוי אחים' – וכולם אינם אחים?! אלא 'אחים בעצה'

– נטלו עצה על שכם והחריבוה, שנאמר: 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי' והם נטלו עצה

על יוסף ובקשו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו

ונהרגהו' – מי היו? אם תאמר ראובן, הרי ראובן ביקש להצילו, שנאמר 'וישמע ראובן ויצילהו

מידם'; אם תאמר יהודה, הרי אמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו'; ואם תאמר בני השפחות, הרי

כבר נאמר 'והוא נער את בני בלהה', אלא, מי הם? זה שמעון ולוי, דכתיב בהם 'שמעון

ולוי אחים', וכן כשבאו למצרים אמר יוסף: אם אני מניח שמעון ולוי במקום אחד, הן

נוטלין עצה ומחריבין כרך גדול של מצרים, לפיכך הפריש שמעון מלוי, שנאמר 'ויקח מאתם

את שמעון', וכיון שהפריש אותם, נעשה לוי יחידי, שנאמר 'ויפתח האחד את

שקו', וכי אחד היה? אלא, זה לוי הנשאר יחידי מזוגו, באותה שעה תשש כחו של לוי,

לכך נאמר 'שמעון ולוי אחים'.

(ילקוט שמעוני ויחי רמז קנח)

 

'ויפתח האחד את שקו' – יתכן שהוא לוי

שנשאר יחיד משמעון בן זוגו, וקרה שהוא לבדו הוצרך לפתוח את שקו ולא האחרים, כי

אולי היו לו שני חמורים, חמורו וגם חמורו של שמעון הנשאר, ולכן לא הפסיק לו המספוא

שהביא כשאר אחיו, והוצרך ליקח מעט שעורים או דגן אחר מן השק המיוחד לתבואה, אבל

האחרים לא הוצרכו לפתוח שק התבואה, כי היה להם די במספוא שהביא כל אחד לחמורו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו בראשית מב, כז)

 

נרות חנוכה: "פוחת והולך" או

"מוסיף והולך"?

תנו רבנן: מצות

חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין; בית שמאי

אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום

ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

(בבלי שבת כא, ע"ב)

 

בית שמאי

מחמירים, ומצריכים לבער את הרע בהחלט, גם את "דקות הרע", גם את הרע

שאיננו ניכר ונגלה כל-כך. וזהו גם סוד מחלוקתם אם "שמים קדמו", כדברי

בית שמאי או "ארץ קדמה, כדברי בית הלל (ירושלמי חגיגה י, א). שמים וארץ הם בחינות מחשבה ומעשה.

לבית שמאי לא די מה שמעשה האדם יהיה כראוי, אף מחשבתו צריכה להיות

נקיה מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם זך וישר פעלו של אדם.

(מתוך "לאור ההלכה" לרב שמואל יוסף זוין ז"ל)

 

מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך

נס (או ניסיון) פך השמן תשס"ט

בשבועות

האחרונים היינו עדים לביטויים קשים במיוחד של אלימות, שנאה וגזענות מצד יהודים המגדירים

עצמם שומרי מצוות כלפי פלשתינאים וערבים אזרחי ישראל. דימויים כשומרי מצוות

ושתיקתם של רוב רבני ישראל לנוכח תופעות אלו מוסיפות למעשים אלו של הסתה, חילול

קברים, שרפת בתים, עקירת עצים ועוד, ממד של חילול השם, כפי שכתב הרב ליכטנשטיין

במכתב שהופץ בתקשורת.

דומני

שהעובדה שמעשים אלו נעשים על ידי יהודים "דתיים" בעיני עצמם ושלא קמה

צעקה עד לב השמים המוחה ומגנה מעשים אלו מחייבת חשבון נפש רציני על השרשים שהצמיחו

גידולים אלו.

יש לציין

שלצד מעשי נבלה אלו היינו עדים גם לגילויים של תמיכה באנשים שנפגעו ממעשי נבלה אלו

ושל מחאה ציבורית צנועה אך חד משמעית נגד הפוגרום שנעשה בחברון בעקבות פינוי

"בית המריבה".

כשבוע אחרי אירועי

האלימות בחברון, נסעו קבוצות של יהודים, חלקם שומרי מצוות להביע את הזדהותם עם

נפגעי התעללות הבריונים בחברון.

כמו-כן,

התקיימה בבית כנסת ידידיה בירושלים עצרת ממנה יצא קול ברור נגד האלימות בחברון

ובכל מקום על ידי הדוברים השונים.כמו-כן, הוצגו תמונות שצולמו על ידי הרב יחיל

גריינימן שהשתתף בביקור בחברון.

קבוצה של

כהניסטים תכננה צעדת פרובוקציה באום אל פאחם ובעת כתיבת שורות אלו, דחתה המשטרה את

קיומה של אותה צעדה, מתוך "דאגה לסדר הציבורי". קיומה של מחאה ציבורית

לא מבוטלת נגד צעדה זו ויוזמות שונות להבעת סולדיריות עם תושבע המקום מהוות עדות

ל"מעט מן האור".

קיומה של

מדינה ריבונית איפשר לעם יהודי לחזור להיסטוריה. דומני שמציאות זו מהווה אתגר

וניסיון. בדומה לפך השמן המסוגל להאיר את הבית אך גם לשרוף אותו, קיימת בעצמאות

מדינית ובמימוש הכוח סכנה של שרפת הבית, אם לא תיבלם הקנאות, הגזענות והלאומנות

הבלתי מרוסנת באיצטלה דתית לצד פוטנציאל אדיר של אור גדול. יש לקוות ולהתפלל שאכן

"מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך"

פנחס לייזר,

עורך

 

 קוראים יקרים

אם אתם רוצים להיות שותפים

להפצת תורת השלום, הצדק

החברתי והחסד

במאות בתי כנסת ברחבי הארץ

שילחו המחאה לפקודת "עוז

ושלום"

ל"עוז ושלום-נתיבות

שלום"

ת.ד 4433

ירושלים 91043

עד סוף חודש דצמבר 2008

התרומות פטורות ממס

לפרטים (הקדשת גיליון וכו')

מרים פיין: 0523920206

דוא"ל:ozshalom@netvision.net.il

תודה