מקץ תשס"ח (גליון מספר 526)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת מקץ

גליון מס' 526 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה?

וָאֹמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה

נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ.

וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ.

וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר

בִּי לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי?

וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי

וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה? וָאֹמַר: לֹא אֲדֹנִי.

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר: זֶה

דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:

 לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי

 אָמַר ה' צְבָאוֹת (זכריה ד, ב-ו – מתוך ההפטרה לשבת חנוכה)

 

לא

בחיל ולא בכח כי אם ברוחי

ויען – הנה דבר ה' יבנה הבית.

(אבן עזרא שם, שם)

 

ויען: לא בחיל ולא בכח – כמו שראית מעשה המנורה נעשה מאליו בלא אדם עורך

את הנרות ומציק בהם את השמן, כן יעשה בנין הבית בלא כח אדם, אלא ברוח האל יתברך וברצונו,

ועוד יפרש לו המראה דרך פרט.

 (רד"ק שם, שם)

 

אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני,

שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע.

משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון

בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב.

רבי יהודה אומר: לקרב, אבל לא לרחק.

רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת.

וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג') 'הנני שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

(משנה עדויות ח, ז)

 

 

להיפעם, ולדבר על זה

דליה מרקס

שני חלומות

חולם פרעה מלך מצרים ושתי פעמים בא סיפור החלומות בפרשתנו. בפעם הראשונה בפי המספר

המקראי ובפעם השניה מפיו של פרעה עצמו המספר ליוסף, הנער העברי את חלומותיו

שהפעימו את רוחו. יש בכוחה של השוואה בין שתי הגירסאות לקרוע לנו צוהר נדיר אל

תודעתו של החולם:

 

תיאור המספר (מא, 1 – 8)

1 וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר:

2 וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר

עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה

בָּאָחוּ:

3 וְהִנֵּה שֶׁבַע

פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת

בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר:

4 וַתֹּאכַלְנָה

הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת

יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה:

5 וַיִּישָׁן

וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת

וְטֹבוֹת:

6 וְהִנֵּה שֶׁבַע

שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן:

7 וַתִּבְלַעְנָה

הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת

וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם:

8 וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח

וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר

פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה:

תיאורו

של פרעה (מא, 17 – 24)

17

וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר:

18 וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת

שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה

בָּאָחוּ:

19 וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת

אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת

בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ:

20 וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת

וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:

21 וַתָּבֹאנָה אֶל

קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר

בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:

22 וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה

שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:

23 וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת

דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:

24 וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים

הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים

וְאֵין מַגִּיד לִי:

 

חלק

משינויי הגירסה אינם אלא גיוונים ספרותיים אבל אחדים מהם עשוים לסייע לנו להבין את

הלך רוחו של פרעה הנפעם ובאמצעות זאת, משהו על הנפש החולמת.

תמונת

החלום הראשון מתגלית לפרעה בעומדו "על היאור", הוא שליט בלתי

מעורער, הוא אינו מלך בלבד אלא אל בעיני עצמו ובעיני עמו. הוא אשר "על

היאור", מקור השפע והברכה של מצרים. לעומת זאת, בספרו את החלום ליוסף, הוא

מגלה גישה של ענווה ומעיד שבחלומו הוא נצב "על שפת היאור".

חלומותיו, שעדיין אינם נהירים לו, מגלים לפרעה שהוא אינו בעל שליטה מוחלטת, הוא

אינו הקיום עצמו אלא יכול לצפות על עולמו בעומדו בשוליים, על שפת היאור. פרעה אינו

מנסה להצטנע בפני הנער העבד, לשון הענווה שלו היא ביטוי לחוויה המטלטלת שעברה עליו.

בתיאור של פרעה חסר פרט

חשוב בעלילת החלום: "ותעמדנה

אצל הפרות על שפת היאר".

בין הופעת הפרות הבריאות ובין אכילתן על ידי הפרות רעות הבשר, היה שלב שבו עמדו

אלה אצל אלה. הייתה זו מעין אתנחתא, מצב של אי ודאות מה עומד לקרות, אולי בחנה

קבוצת פרות אחת את כוחה של רעותה. אבל פרעה אינו רואה את התהליך הוא רואה רק את

האסון שהתרגש ובא.

ראשית הוא מדגיש את מראן הגרוע של קבוצת הפרות

השניה, שכמותן לא ראה בכל ארץ מצרים (פס' 19), ואשר האיום הגלום בהן מתגלה רק בהמשך. לאחר מכן, הוא

מספק ליוסף הערכה משלו על האירוע: "ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל

קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה".

גם כאן מתמקד פרעה בתוצאה ולא בתהליך או בטעמים

להתרחשות. הפרה, ה"עגלה יפהפיה", סמלה של מצרים הדשנה, נפגעת. עיקר

התדהמה של פרעה אינה בעצם טריפתן של הפרות, שהן חיות פגיעות למדיי, אלא מכך שהן

מותקפות על ידי בנות דמותן, ועוד על ידי פרות שדופות וחלשות, ולא על ידי כוח

חיצוני או חיות טרף. האימה שמעוררת התמונה היא בגיחוך ובגרוטסקיות שבה.

המעיינים ימצאו הבדלים דומים גם בין תיאור

החלום השני ובין סיפורו על ידי פרעה אבל אנו נבקש עתה לתת את לבנו לתיאור הווית

החלום. הן בתיאור המספר המקראי, הן בסיפורו של פרעה נאמר, שהוא הקיץ משנתו אחרי

החלום הראשון. אבל בעוד שבתיאור המספר נאמר: "ויישן ויחלם שנית

והנה…", בתיאורו של פרעה לא מתודעת ההירדמות. נראה שהוא צולל היישר אל

החלום. הגבולות בין עירות וחלימה מיטשטשים לו והוא חש אבוד ונבוך בין מציאות חייו

כשליט ער ובין המציאות הוירטואלית של החולם הישן.

החרטומים אינם פותרים את חלומותיו של פרעה. האם

הם אינם מסוגלים לפענח את כל מה שפסיכולוג בגרוש היה יכול לראות? פרעה חש

שהחרטומים מבינים את פירוש החלומות אבל מסרבים להגיד לו: "ואין מגיד

לי". כיצד יוכלו לעמוד מול שליטם האדיר ולומר לו שהוא סובל מחרדה דווקא בשל

מעמדו הנשגב? שדווקא מעמדו הבלתי מעורער שם אותו במצב כה פגיע? שדווקא השפע טיבו שיגרום

לפחדים מפני חסר? שדווקא הברכה מעוררת אימה מפני הקללה?

כאן בא הנער העברי, העבד שהומרץ מבית האסורים

בחופזה, גולח והולבש בדחיפות כדי שינסה להגיש מזור לאמפרטור. דבריו הראשונים לפרעה

"בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה" מוציאים מכלל אפשרות את ראיית

הסיטואציה כמלחמת כוח בין השנים ומאפשרת לפרעה להשיח את אשר עם לבו הנפעם ללא חשש.

האם חלומותיו של פרעה (שאינם אלא חלום אחד,

כדברי יוסף), הם בעלי פיתרון אחד בלבד שאותו מצליח יוסף לגלות? או שמא הצליח יוסף

ברוח האלהית ששרתה עליו להבין את מצוקתו של המלך ולכוון אליה? כך או כך, נוכל

לראות שמהותו של הפתרון הוא בהגבלת כוחו הבלתי מוגבל של פרעה. כל אבא ואמא סבירים

יודעים, שכדי שלילדיהם תהיה תחושה של ביטחון, עליהם לספק להם גבולות ברורים. כל

איש ואישה דתיים יודעים, שכדי שלחופש תהיה משמעות, יש צורך לשים לו סייגים.

פרעה יכול היה להתעלם מחלומותיו אבל הוא בוחר

לנסות להפיק מהם משמעות. הוא שואל וחוקר, הוא מזמן את "כל חרטמי מצרים ואת

כל חכמיה" והם אינם מסוגלים לסייע. החרטומים אמונים על מתן תשובות להטוטניות

ומרשימות, הם מקפיצים נחשים ומבעירים אש, אבל הם אינם מסוגלים (או אינם חפצים)

להבין את מורכבות הנפש האנושית.

יוסף, לעומתם, מבין שלאדם אין שליטה על

חלומותיו אבל יש לו שליטה על מה שהוא יכול להפיק מהם. ואכן הפרשן הראשון של

החלומות שלפנינו (פרשן שלא מדעת), הוא פרעה בעצמו הממשמע את חוויתו והפרשן השני

הוא יוסף, החולם בעצמו, בן לעם שהדיאלוג עם האלהי והנצחי עומד בבסיס חוויתו. הוא

מסוגל לפרש את חלומותיו של פרעה.

פרעה שולט בארץ רחבת ידיים אשר (שלא כשכנתה

הצפונית), אינה זקוקה לגשם או למתנות הטבע. היאור הוא מעין רחם עצום המספק את כל

צרכיהם של המצרים, כאותה פרה בריאה חולבת וכאותן שיבולים. כדי לחוש מידה של ביטחון

יש להעריך את מתנות הטבע, להגביל את הצריכה הבלתי אחראית ולהתכונן גם ל"שני

רעב", שחזקה עליהן, מטיבו של עולם, שיבואו.

ההגבלה והריסון הם אבות התרבות האנושית. לא

הגבלה לשם רעב או סיגוף אלא ריסון לשם הערכה ותשומת לב תמידית לחסד שניתן לנו.

גישה זו עמדה בבסיס הקריאה של בית שמאי להחסיר מדי יום מאורה של החנוכיה (ולאחרונה

אנו שומעים קולות בחברה הישראלית שקוראים לאמץ את שיטתם). לעומתם, בית הלל רגישים

דווקא לתחושה האנושית של החשש מפני ההתכלות והכיליון, החשש שעומד בבסיס חלומותיו

של פרעה והחרדות הכמוסות של רבים מאתנו. ולכן קוראים דווקא להגביר את אור מדי יום.

בהדליקנו בכל יום עוד נר בחנוכייה, אנו מודעים

לשפע שבו אנו מתברכים, ומכירים בכך שהוא אינו מובן מאליו.

דר' דליה מרקס מלמדת ליטורגיה ומדרש ושוהה השנה כמרצה אורחת

באוניברסיטת פוטסדם בגרמניה.

 

קוראים מגיבים

נהניתי מאד ממאמרו

של חיים רובינשטיין, "ויתרוצצו הבנים בקרבה," בגליון פרשת תולדות. הרעיון

של תאומים כמייצגים מלחמה פנימית המתרחשת בכל אדם, בכל זמן ובכל מקום (כלשונם של

הדרשנים החסידיים הראשונים) מאד דיבר אל לבי.

לרשימת הקטבים הייתי

מוסיף עוד שניים: "אדם הראשון" ו"אדם שני" – או, "איש

ההדר" ו"איש

האמונה" במאמרו

של הרב סולוביצ'יק, איש האמונה הבודד. שנית, ההבדל בין "חסיד"

ו"מתנגד" כאבות טיפוס, דבר שהרב סולוביצ'יק היטיב לאפיין בהספדו על

מחותנו, האדמו"ר מטלנה, בבטוי "קדושה ומלכות".

אך רציתי להעלות

תמיהה לגבי נקודה אחת במאמר הנדון. המחבר מזהה את הצד האינטלקטואלי עם "הפן

הנקבי, הרך", ה"יעקבי", לעומת עשו הסוער והאמוציונלי. זה, היות

והשכל הוא יותר פנימי ורגוע, כאשר בצד הרגשי יש אפשרות שיבואו לידי ביטוי התפרצויות

זעם ואלימות, דברים הקשורים, לדבריו, עם הצד הזכרי, ה"עישוי". ולא היא. כל

מי שמכיר את העולם האקדמי אפילו קצת, או עולמם של אנשי ספרות, יודע כמו אנרגיה

תחרותית יכולה להתנקז לתוך חיי השכל והתרבות הגבוהה, וכמה המלה הכתובה יכולה לשמש

ככלי מלחמה אישי. לפי דעתי ונסיוני, מקור העיקרי של הצד "התומך ומסייע,

המבין" (במובן הרגשי, האנושי) הוא דווקא בלב וברגש, ולא בשכל, הקר והצונן

מטבעו – ולפעמים גם מאד אנוכי.

דבר זה למדתי, בין

השאר, מר' שלמה קרלבך. מסכת חייו של ר' שלמה היא,

לדעתי, אולי הדוגמא המובהקת בדורנו לאיש המוח, תלמיד חכם עצום, בעל ידע רחב בכל

מקצועות התורה בנגלה ובנסתר, ובעל כישרונות אנליטיים לא מבוטלים, שבכוונה תחילה

ומתוך בחירה עזב את כל זה לטובת הלב, ופיתח שפה פשוטה של הלב והנשמה, של זמר

וסיפורים ודיבור פשוט, כדי להגיע ללבם של ציבור המנוכר מהיהדות (מעניין שהוא עצמו

היה תאום). ואין כאן מקום להאריך.

יהונתן צ'יפמן, ירושלים

 

חיים רובינשטיין,

כותב המאמר, מעיר:

שתי נקודות להרחיב

את דברי חברי. ראשונה: במקום אחר הדגשתי את הזוגיות לעומת הייחוד. הייחוד מחזיק את

עצמו ואילו הזוגיות חייבים לאזן זה את זה ולתמוך זה בזה . הקוטביות היא רק אחד

המאפיינים של הזוגיות. וככל שמעמיקים לחשוב, הזוגיות הופכת לכוליות, למצב יסוד

שפירוקו מביא לערעורו. הנקודה השנייה: המרכיבים האינטלקטואלים והרגשיים ניתנים רק

להפרדה מלאכותית. לדוגמא, ידוע כי התפיסה מושפעת מאד מהמצב הרגשי, ואין חשיבה נקייה

מכך. אני מודה שהושפעתי מהמפרשים הקלאסיים בלכתי בשביל של "איש

אהלים"-"אהלו של שם" ומשם באתי ללימוד ולאינטלקט. אין אני מתכחש

ללשונות ההופכים לחרבות אך לא על כך חשבתי. בחשיבה יש שני מרכיבים שונים, החשיבה

האנליטית והחשיבה האינטואיטיבית. בחשיבה האנליטית אנו פותרים בעיות חשבונאיות

ובחשיבה האינטואיטיבית אנו חושפים עולמות. בדמיוני החשיבה האנליטית היא כעין גלגלי

שיניים בגדלים שונים השזורים זה בזה ואילו האינטואיטיבית היא כגלי הים הלוחכים את

החוף. אני מדמה את החשיבה האנליטית לזכרית ואילו רעותה האינטואיטיבית היא ללא ספק

נקבית. כך שהרכות והעמקות של עולם הלימוד בא ללא ספק מהפן היעקובי. ההתנצחות

והויכוח באים מצדו העשיוי של הנפש. לכך התכוונתי.

 

למאמרו של נחם אילן (פ' ויצא)

במאמר מאיר עיניים מלמד אותנו נחם אילן על המילה האחרונה בפרשת

"ויצא", מחניים, ועל צורתו הזוגית המיוחדת. פרשני המקרא החל בר'

אברהם אבן עזרא זיהו את זוג המחנות עם מחנה מלאכי ה' כנגד מחנהו של יעקב אבינו. והרמב"ן אף כתב "כי מחנהו בארץ כמחנה המלאכים: כולם

מחנות אלוהים, מברכים לו ומודים בייחודו – יתברך שמו – לעולמים." ברצוני

להזכיר כי הצורה הזוגית הזאת היא גם צורתו של השם ירושלים, והמסורת מצביעה

על אותה זוגיות: "ירושלים של מעלה" כנגד "ירושלים של מטה". חזון

השלום של יעקב – ובו בני אנוש ומלאכי ה' מאוחדים בייחוד ה' – ממוקם היטב בסיפור

חייו, בין השלמתו עם לבן לבין השלמתו עם עשו. מי ייתן מעשה אבינו יעקב סימן לבניו,

שנאזור אומץ להשלים עם אחינו הפלסטינים כדי שנוכל להיות מאוחדים בייחוד ה'

בירושלים.

דניאל רורליך, ירושלים