מקץ תשס"ה (גליון מספר 372)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת מקץ

גליון מס' 372 תשס"ה
(קישור לדף המקורי)

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל

יוֹסֵף: אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת,

 אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.

אַתָּה

תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי,

רַק הַכִּסֵּא

אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

 וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה

אֶל יוֹסֵף: רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית מא, לטמא)

 

 

אמר רבי שמעון בן לקיש: שתי פרשיות הכתיב

לנו משה בתורה ואנו למדין אותן מפרשת פרעה הרשע.

כתוב אחד אומר: (דברים כח) 'והיית רק למעלה'

– יכול כמוני?

תלמוד לומר: רק לשון מיעוט – גדולתי

למעלה מגדולתכם.

ואנו למדין אותה מפרעה הרשע, שנאמר (בראשית מא) 'אתה תהיה על ביתי' – יכול כמוני?

תלמוד לומר: 'רק הכסא אגדל ממך' – גדולתי

למעלה מגדולתך.

והדין 'קדושים תהיו' יכול כמוני? תלמוד

לומר 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם.

ועוד אנו למדין מפרעה הרשע, שנאמר 'ויאמר

פרעה אל יוסף: אני פרעה'.

יכול כמוני? תלמוד לומר 'אני פרעה' – גדולתי

למעלה מגדולתך.

אמר רבי יהושע בשם רבי לוי: מ'אני' של בשר ודם אתה למד אני של הקב"ה: ומה אני

של בשר ודם על ידי שאמר פרעה ליוסף 'אני פרעה', זכה לכל הכבוד הזה', לכשיבוא אני

של הקב"ה 'ועד זקנה אני הוא' וכתיב (ישעיה מד) 'כה אמר ה' מלך ישראל

וגואלו (ה' צבאות) אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים'

על אחת כמה וכמה.

(ויקרא רבה כד ט)

 

 

ישראל ואומות העולם

 בתוך, בנפרד, בעימות או (אולי)

בשיתוף פעולה?

יוסף- חיים בנג'ו

לזכרו של עמרם-עמנואל אביטבול ז"ל,

איש רב פעלים,

ששירת את עם ישראל עד ליומו האחרון

תוך כדי שמירה כנה על קשר עם העולם הרחב.

כיום, כמו בכל עת,

מתבקשים אנו כעם ישראל בכלל או כאזרחי מדינת ישראל בפרט, להגדיר את מקומנו כלפי

אומות העולם מבחינה תרבותית, דתית ולאומית. ברצוני למצוא בפרשת מקץ מרכיבים

אחדים שיהוו תשובה חלקית לשאלה הנצחית הזאת.

הערה ראשונית – לא

בכדי סיפורו של יוסף מתפרס לאורך שלוש פרשיות, וישב,מקץ וייגש. אמנם, דמותו של

יוסף מקבילה לזו של דוד המלך ושניהם מסמנים את עתידו של עם ישראל, את צורת הגשמת

תולדותיו. נראה כמובן מאליו להתייחס לשלושת הפרשיות כדי להבין את המסר הנכלל בהן:

ובכל זאת לפרשתנו, ייחודיות מסוימת הנמצאת דווקא בשמה

של הפרשה.

ויהי מקץ שנתים ימים

– בעקבות רש"י (כל לשון קץ, סוף הוא), אנו מבינים כי התקופה הקודמת הסתיימה.

הסיום הזה אינו מתייחס אך ורק לשהייתו של יוסף בכלא, אלא לדבר חמור מזה: מתוך הכלא

יוסף נשכח, כאילו לא קיים יותר, וביחס לתחרות בין האחים המסופרת בפרשת וישב, שכחה

זו מציינת באופן סופי את כישלון שליטתו של יוסף. אבל, באופן מפתיע ופתאומי נפתח עידן

חדש שאיננו פתיחה חדשה בלבד, אלא המצב מתהפך מן הקצה אל הקצה: יוסף עובר ממעמד של אסיר

נשכח למשנה למלך עם סמכויות נרחבות למדי – 'רק הכסא אגדל ממך' – (מ"א, מ). לפי המדרש (בראשית רבה), תקופת הכלא הייתה הכרחית כדי להתכונן למעמד

החדש, כי אי אפשר לסיים פרק אחד ולעבור לפרק השני ללא מרווח בין הפרקים ואין זה

משנה אם נקרא למרווח זה ענישה או הכנה. התלמוד (עבודה זרה ח,

ע"א) מציין כיוון אחר: סיום התקופה

בה הימים הולכים ומתקצרים. כאשר אדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, תהה האם החושך

ישלוט בעולם, אבל ביום מסוים, התהפך הכיוון ואדם הראשון הבין שגם לחושך יש קץ ואז

הדליק את נרות החנוכה.

קיימות שתי אפשרויות: ניתן

לקרוא את סיפורו של יוסף (ואת כל סיפורי התורה) כסיפור, סיפור מרתק עם השלכות פסיכולוגיות,היסטוריות,

כלכליות ולאומיות.

ניתן גם לראות בסיפורי

התורה מסר אחיד שמתגלגל מסיפור לסיפור, לאורך ספר בראשית, כאשר לפרטי הסיפור,לצד

האגדי, תפקיד לעזור לנו לגלות את המסר האוניברסלי,כלומר הראוי לכל דור ואפילו לכל

עם.

לשתי השיטות האלו וגם לאחרות

יש סימוכין במסורת היהודית, כוונתי לקרוא את פסוקי פרשת מקץ, לפי שיטת הדרש ולא

לפי פשוטו של מקרא.

מהו, אם כן, המסר המקשר

את כל סיפורי ספר בראשית?

החל מהפסוק הראשון בספר

בראשית (בראשית בשביל המשיח ברא אלהים

את העולם), התורה מבקשת להראות לנו ניסיונות רבים של האדם להגיע למעלת האדם המושלם,

הנקרא משיח. אולם כל הניסיונות מאדם הראשון ועד נח נכשלים. רק שלושת האבות ביחד מגשימים

את הערכים המאפיינים את האנושות הרצויה, אבל כפרטים בלבד. בשלב הבא יש לעבור מהבחינה

האינדיבידואלית לבחינה הקולקטיבית, על מנת שערכים אלו יהפכו להיות נחלת הרבים.

זהו התפקיד של 'משפחת

יעקב' וסיפור המשפחה מלמד אותנו את תהליך ההגשמה של ייעוד זה על ידי 12 בנים המחולקים

לארבע קטגוריות (בני רחל ולאה ובני זלפה ובלהה).

קטגוריות אלו מייצגות את

רבגוניותו של המין האנושי. ריבוי זה אינו סותר את האחדות 'כלנו

בני איש אחד' (מ"ב, י"א) הכוללת גם את יוסף (רש"י על פסוק זה). אולם, אחדות זו אינה מונעת את

התחרות בין האחים והשאלה שהועלתה מתחילת פרשת וישב נותרה בעינה: לפי מי תהיה דמות

המשיח הרצויה? בפרשת וישב קראנו את חלומות יוסף וגם את כישלונותיו מול יהודה, העתיד

להוליד את המשיח (מתמר יצא דוד המלך). אלא שפרשת מקץ פותחת לנו מחדש את האפשרות

השנייה, ובפרובלמטיקה זו אנו מציעים לקרוא את פסוקי הפרשה.

נסתפק במספר דוגמאות

בלבד.

1. בקשר לתפקידו של

יוסף הרבה פסוקים מתארים את גדולתו של יוסף ומעבר לגדולה זו, משווים את מעמדו

של יוסף לזה של פרעה. למשל, על הפסוק ויסר פרעה את טבעתו, רמב"ן מדגיש

שהסרת הטבעת היא כעין האצלת סמכויות: קיימת הזדהות מלאה בין שני התפקידים. גם

המדרש אינו רואה בהאצלה זו גריעה בזכותו של יוסף,ההֵפך הוא הנכון: בזה יוסף מגשים

את חלומותיו, קרי את תפיסת עולמו: להיות גדול בין הגויים בלי לוותר על אישיותו.

התקשרות זו לכל העולם באה לידי ביטוי בפסוק אחר: כאשר יוסף נכנס לתפקידו של משביר,

כל הארץ באו מצרימה והגמרא במסכת פסחים מסבירה איזו ארץ? מצרים? כנען? לא, באו

מכל העולם ליוסף ובאותו פסוק רש"י מציין את מידת הכוח של יוסף.

2. חזרה לעימות בין

האחים, על פסוקים א-ב פרק מ"ב 'וירא יעקב כי יש שבר בצרים…

ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים' נשאלת השאלה: יעקב ראה או שמע? ומה הוא ראה

(או שמע)? בתשובתו, רש"י מביא אותנו אל מחוץ לגבולות המציאות הרגילה: יעקב

ראה בנבואה, באספקלריה של קודש, וכן הבין (שמע) שמשהו חדש מתרחש במצרים ושהגיע

הזמן להגשמת הציווי שניתן לאברהם 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם' והוא צריך

להתכונן לירידה למצרים (ה'שבר' רומז לניצוצות הקדושה המפוזרים

בכל העולם ואיסופם היא אחת מסיבות הגלות) אבל, מוסיף רש"י: לא הייתה נבואה

ממש להודיעו שזה יוסף.

ובכל זאת הוא פונה

לבניו כאילו הוא יודע שהגיע הזמן להתחדשות העימות, אבל באופן מעורפל. 'למה

תתראו' – הוא אומר להם. רש"י מציע להבין את הפניה הזאת: אל תעמידו פנים בפני

ישמעאל ועשו שאתם לא צריכים לרדת למצרים ורמב"ן מדגיש: מדוע בפני ישמעאל ועשו

ולא כנען? (כי ישמעאל ועשו הם בני אברהם ויכולים לדרוש חשבון מיעקב). בכיוון אחר

רש"י מסביר: אל תתייאשו בגלל הרעב (הירידה מצרימה הייתה צפויה) ובמגמתנו אפשר

להבין את הקריאה לבנים: אל תהססו, העימות עם יוסף לא הסתיים, רדו מצרימה ונדע מי

המנצח האמיתי.

סוף הפרשה נראה

כניצחון גמור של יוסף, בכך שהוא מקבל את בנימין: הצעיר מהאחים אינו רק אחיו מאותה

קבוצה, הוא גם הביטחון שהתפיסה של יוסף היא נכונה: מכל אחיו, בנימין הוא היחיד שלא

נכנע בפני עשו (כי טרם נולד) ולשם כך הוא מסמל ביטחון למחנה שמקבל אותו.

האם מסיום זה משתמע כי

ליהודים תפקיד חשוב ומוּכר בתוך אומות העולם תוך כדי שמירה בזהותם הם? השתלשלות ההיסטוריה

של עם ישראל ושל אומות העולם מראה לנו כי נוסחה כזו לא הצליחה, אבל עלינו ללמוד את

המסרים של החלק השלישי בסיפורו של יוסף כדי להשלים את התמונה.

ד"ר

יוסף-חיים בנג'ו הוא סוציולוג ומחנך

 

 

זיכרון העוון – העונש הפנימי – הוא העונש הכבד ביותר

"וחטאתי לאבי כל הימים" (מ"ד, ל"ב): מליצה זו יקרה עד מאד, להיותו מורה

באצבע דבר שאינו מפורש בתורה, והוא: אין העונש זולת העוון, רק העוון הוא

בעצמו העונש לפני המשפט האלוהי – ובמקום תשלום שכר והעונש, וזהו שאמר

יהודה:"וחטאתי לאבי כל הימים".

(מתוך פירוש

"אם למקרא" לרבי אליהו בן אמוזג)

 

העולם , האור והעיניים

אוי ואבוי, העולם מלא מאורות

וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה של האדם עומדת בפני העיניים ומעכבת מלראות אורים

גדולים.

 

העיקר הוא השלום

"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק

ברכה אלא השלום" (מסכת עוקצין): השלום הוא הכלי, והברכה היא הפנימיות.

כי אם אין החלונות סגורים בבית, מה בצע בעושר ? הלא יבואו גנבים

ויקחו הכל.

לכן, צריך הכלי להיות שלם.

(מתוך תורותיו

של רבי ישראל בעל שם טוב)

 

החלום המסַכֵּן

והחלום המרַפֵּא

יוסף לא נמכר

אלא בשביל חלומות, שנאמר 'הנה בעל החלומות הלזה בא…'ועתה לכו ונהרגהו…' (בראשית לז, יט

-כ) ונתרפא בחלום: 'ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה

חולם' ככתוב:

'כי אעלה ארוכה

לך, וממכותיך ארפאך' (ירמיהו ל, יז).

(מדרש אגדת בראשית פרק סז)

 

אמר רבי חנינא: הרואה באר בחלום רואה שלום, שנאמר: (בראשית כו) 'ויחפרו עבדי יצחק בנחל,

וימצאו שם באר מים'.

(בבלי ברכות נו, ע"ב)

 

אמר רבי

יהושע בן לוי: הרואה נהר בחלום, ישכים ויאמר 'הנני נוטה אליה כנהר שלום' קודם

שיקדמנו פסוק אחר (ישעיהו נ"ט) 'כי יבא

כנהר צר'.

(בבלי ברכות נו, ע"ב)

 

מי מאיר למי?

'כי אתה תאיר נרי': אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו

של עולם, לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך דכתיב (דניאל ב) 'ונהורא עמיה שרא' ואתה אומר 'אל מול

פני המנורה' הוי 'כי אתה תאיר נרי'? אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא שאני צריך לכם,

אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה? לעלות אתכם בפני האומות, שיהיו אומרים ראו היאך

ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם. משל למה הדבר

דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, אמר לו פיקח לסומא

כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך,

כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית

אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי? אמר לו הפקח:

שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך האיר לי. כך הפקח זה הקב"ה,

שנאמר (זכריה ד) 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ' והסומא אלו ישראל, שנאמר (ישעיה נט) 'נגששה כעורים קיר' היה הקדוש ברוך הוא מנהיגן ומאיר להם שנא' (שמות יג) 'וה' הולך לפניהם יומם' כיון שעמד המשכן קרא הקב"ה למשה ואמר

לו תאירו לי שנא' 'בהעלותך את הנרות' בשביל לעלות לכם.

(במדבר רבה טו, ה)

 

 

הודעה חשובה לקוראינו

 

יש בידינו הבטחה לסיוע נדיב מקרן, המותנה

בגיוס סכום דומה.

לכן: אנו מבקשים לשלוח את תרומתכם עד סוף

דצמבר 2004,

 כדי

שנוכל להבטיח את רציפות הפרסום וההפצה.

את ההמחאות לפקודת

"עוז ושלום" (עבור "שבת שלום" בגב ההמחאה)

ניתן לשלוח

ל"עוז ושלום-נתיבות שלום"

ת.ד. 4433

ירושלים 91043.

לפרטים

נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות למרים פיין

בטל.:

053920206

או בדואר

אלקטרוני: ozshalom@netvision.net.il

תודה

מערכת

"שבת שלום"                                                      מועצת

"עוז ושלום-נתיבות שלום"