מקץ תשס"ג (גליון מספר 267)



Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat





פרשת מקץ

גליון מס' 267 תשס"ג
(קישור לדף המקורי)

וּפַרְעֹה
חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר…

ַיִּישָׁן
וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת
וְטֹבוֹת.

וְהִנֵּה שֶׁבַע
שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן.

וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִי ם הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע
הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת

וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם. (בראשית מא, ה-ז)

 

 

 

בין האמונה כסיפוק צורך לבין האמונה כמשימה.

אמר רבי יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלהיהם (בראשית מא) 'ופרעה חולם
והנה
עומד על
היאור
, אבל הצדיקים, אלהיהם מתקיים עליהם, שנאמר 'והנה ה' נצב עליו ויאמר
אני ה' אלהי אברהם'.

 (בראשית רבה סט)

 

לכאורה, פרעה וגם יעקב המייצגים במדרש
את דמויות הרשע והצדיק, מכירים במעמדו של האדם בפני אלוהים, ושניהם אף עובדים
אותו. אולם קיים הבדל תהומי בין דתיותו של הרשע לבין זו של הצדיק.

בתפיסתו של פרעה הרשע, אלוהיו הוא הכלי, האמצעי
והאינסטרומנט לקידום האינטרסים שלו, למעמדו וקיומו הוא, ומשמעות אמונתו היא,
שאלוהיו מהווה הבסיס לקיומו, הוי אומר האל למען האדם; ואם נתרגם את המושג
המיתולוגי 'אלוהי מצרים' למשמעותו הריאלית, הוי אומר הנילוס המקיים ומפרנס את
מצרים, ולכן פרעה רואה את עצמו כ'עומד על היאור'; ולמה סוגד הוא ליאור כאלוהיו?
משום שאלוהיו זה הוא הסַפָּק של כל צרכיו, והוא המשרת אותו כשליט ממלכת מצרים
האדירה, ומאפשר את קיומם. נמצא כי פרעה מלך מצרים עובד את אלוהיו, משום שכאמור אלוהיו
עובד אותו
, ואמונתו הדתית של פרעה מתבטאת בכך, שהוא אף משכים בבוקר ומודה
לאלוהיו על מה שהוא עושה למענו, והוא מקווה שאלוהיו יוסיף לפעול למענו.

היפוכו של דבר הוא האדם הצדיק, שאינו דורש כי אלוהיו
ישא אותו ויספק צרכיו , אלא הוא מקבל על עצמו לעבוד את אלוהיו, ובמובן זה ניתן
לומר על הצדיק, שהוא נושא את אלוהיו, ונמצא כי אלוהיו מתקיים על ידו… הוי
אומר: אמונה מבחינת המשימה שמעמד זה מטיל עליו, או בניסוח המדרשי 'להיות
צדיקים נושאי האלוהים'.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ'
156-157)

 

החשמונאים, חז"ל והמתייוונים

מרדכי בק

מסופר שיום אחד נכנס
חסיד לחצר רבו ושמע את רבו מזמר ניגון, ניגון נעלה , השובה לב כל שומעו. הרבי חווה
התעלות הנשמה. בגמר הניגון, ניגש החסיד לרבי בחיל ורעדה, ושאל:

"כבוד קדשו, מה
יפה הניגון. האם אין מקורו באופרה "לה טרוויטה"?

נעץ הרבי את עיניו היוקדות בחסיד הרועד, והשיב:

"אני שמעתיו
מהקדוש ברוך הוא. מהיכן שמעת אתה, אפיקורוס שכמותך!?"

אנקדוטה זו מדגימה יפה
את יחסי הגומלין בין תרבויות יהודיות ולא-יהודיות. ברמה מופשטת יותר, היא רומזת על
סוגיה רחבה הנוגעת לחג החנוכה ולמשמעותו התרבותית. האמנם קיימת תרבות
"טהורה"? האם קיימת דרך כלשהי לשמֵר את היהדות
או
כל תרבות אחרת
מ"זיהום" על ידי
הסביבה או על ידי תרבויות אחרות? האם אין השאיפה לבלעדיות טומנת בחובה סכנות משלה?
דוגמאות קיצוניות לסכנה זו ברורות למדי בתקופתנו. ואם לא ניתן

מבחינה מעשית
להתסגר מפני העולם הסובב אותנו,
מה נשאר ממשמעותו של חג החנוכה, המעוגן במלחמת תרבות בין ערכים יהודיים
והלניסטיים?

חז"ל ממעיטים בתיאור
פרטי האירועים ההסטוריים העומדים ביסודו של החג. בתיעוד ההיסטורי, ה"רשע"
העיקרי הוא אנטיוכוס אפיפנס הרביעי, המושל באימפריה הסלוקית תחת השפעת יון, אשר
דיכא באכזריות את שמירת מצוות היהדות – כולל שבת, עבודת המקדש, וברית מילה

והוציא להורג אלפי יהודים שומרי מצוות.

והנה, כעבור מאות
שנים, כאשר חז"ל באים לתעד את המאורעות, אין זכר למעשי אכזריות אלו. הגורם
העיקרי למרד החשמונאי הינה התרבות ההלניסטית אותה ניסו היוונים הסלוקיים לכפות על
היהודים. אולי זה מציין את מלחמת התרבות הראשונה, אותה הנהיגה משפחת מתתיהו כהן
גדול.

מנקודת מבט זו,
היהודים, החיים על אדמתם, ערכו מלחמה לא לשם הישרדות פיזית, אלא למען עקרון. הם
חששו שמא אדוניהם הסוריים-הלניסטיים ישתילו סוס טרויאני בתוכם, ועל ידי כך יערערו
את ערכיהם מבפנים. באופן אירוני, ככל שגברה שליטת החשמונאים בארץ, הם העניקו לעצמם
את התואר "מלך"
תואר שנעלם עם חורבן הבית
הראשון וההגליה לבבל
ובכך החליפו את מוקד הנהגתם
מהנהגה רוחנית להנהגה פוליטית. אט אט דמתה מלכותם יותר ויותר לזו של היוונים, ובכך
עוררו את זעמם של חכמי ישראל בתקופתם.

התרבות ההלניסטית חדרה
עמוק לתוך המודעות העברית. מאות מילים ומונחים יווניים מעוברתים מופיעים בתלמוד. לרבים
מגדולי החכמים היו שמות יווניים כגון גימטריא, אכסניה, פרצוף, טרקלין, פרגוד, פרקמטיא
אחד מהחכמים הראשונים המופיע במסכת הפילוסופית מכולן, פרקי אבות, הוא אנטיגנוס איש
סוכו
שם יווני למהדרין.

האם בכדי לשמר את
ייחודיותו, אסור
או בלתי אפשרי
לעם ישראל לשאול ממטענם התרבותי של אחרים? מה הפחיד את החשמונאים (או חז"ל,
או, עאכו"כ, חכמי תקופתנו) כל כך ? האם ידע כל שהוא יכול להיות זר ליהדות?
לפי כמה ממקורותינו המכובדים ביותר

התשובה היא 'לא'.

רבי יהודה הלוי
המשורר והפילוסוף הגדול של תור הזהב בספרד, מחבר "ספר הכוזרי"

כותב (ב, סד- ס"ו) :

"הסנהדרין חובה
היתה היתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמיתיות והדמיוניות
והמקובלות, בכללן גם כישוף, וידיעת כל הלשונות. היתכן כי ימצאו תמיד בקרב העם
שבעים זקנים חכמים (כי במות אחד הזקנים היה אחר דומה לו בא במקומו) אם אין החכמות
נפוצות וקבועות בעם? – ואיך לא יהיה הדבר כן, אם לשם קיום המצוות עצמן יש צורך בכל
החכמות האלה"

בדומה לכך, הרמב"ם,
על אף ההבדלים הגדולים בינו לבין ריה"ל, מעיר
(מורה נבוכים א, עא):

"דע כי המדעים
הרבים שהיו באומתינו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים
עלינו…וזו היא הסיבה שגרמה להעדר היסודות העצומים הללו מן האומה, ולא תמצא מהם
אלא הערות מעטות ורמזים נאמרו בתלמודים ובמדרשות"

מעניין הדבר שגם
ריה"ל וגם רמב"ם עסקו ברפואה ונהנו, מן הסתם, מחינוך מדעי חילוני.
האחרון אף ביסס את כתביו הפילוסופיים במידה רבה על אריסטו.

במחקרו שהודפס בזמן
האחרון ("אתונה בירושלים", תל-אביב) מנתח ההיסטוריון יעקב שביט את המתחים
בין ההלניסטים ליהודים מימי קדם ועד לימינו אנו. מובן שהמסגרת משתנה מתקופה לתקופה
; במשך הדורות, הפכה התצורה התרבותית הספציפית למושג כללי המזוהה עם רעיונות
ומושגים לא-יהודיים. לעיתים קרובות, היוו התפיסה ההלניסטית והתפיסה היהודית בסיס
למלחמת תרבות בין קבוצות שונות בעם.

פרופסור שביט מביא
דוגמה מהמאה ה- 19:

"יהודים דתיים
וחילוניים כאחד השתמשו בו כזעקת קרב מול יריביהם: הלאומיים "החילוניים"
נגד החילוניים האנטי-לאומיים (מהתנועה הרפורמית), החרדים נגד מתנגדיהם הלאומיים החילוניים.
מעניין הדבר שאחד הוויכוחים הסוערים ביותר בקונפליקט זה בין המחנות נונים בתנועת
חיבת ציון פרץ סביב המשמעות המרכזית של חג החנטכה; החילונים בתנועת חיבת ציון טענו
שהאורתודוקסיים מתייחסים לחנוכה כאל פרק בפולקלור גלותי, ומחביאים את הממד הלאומי.
האורתודוקסים טענו שהחילונים מתעלמים לגמרי מהפן הדתי של החג,

הופכים אותו לחג לאומי
עממי… כמה אבסורד הדבר, נטען שוב ושוב בכתבים הדתיים, שהיהודי "החילוני"
יחגוג את החג הבא לציין את הניצחון על התייוונות, כאשר בחייו הוא
"מתייון" לכל דבר. יהודי חילוני, אם כן, אינו רשאי לראות את עצמו
כ"צאצא המכבים".
(עמוד 312).

הויכוח, כפי שפרופסור
שביט (חילוני נלהב) מציין, נמשך עד לימינו אנו. במדינת ישראל, הויכוח על חנוכה
מבליט את המגמות הקיצוניות התומכות בויכוח המתמשך על מהותה של מדינה יהודית. שביט
מצטט את דבריו של הרב הראשי לשעבר הרב אברהם שפירא על הניסיון להפריד בין דת
ומדינה. תומכי הרעיון מתאפיינים בזה שהם: "…הולכים בדרך המתייוונים ומנסים לאמץ כסיסמתם מרד
נגד העם ואחדותו."

מבקר הציונות החילונית
הקיצוני ביותר היה, כמובן, הרב מאיר כהנא שהשווה את הציונות ל"התייוונות"
והזהיר שהיא תעמיד את כל העם היהודי בסכנת עונש אלוהי קולקטיבי. אחרים ציינו
שהויכוח ההלניסטי/יהודי הוא סבוך מאד, בכוללו גם תרבות גבוהה לצד תרבות זולה, ופגאניות
בוטה לצד פילוסופיה מתוחכמת.

שביט מאיר שבתקופת בית
שני
תקופת חנוכה ההיסטורית

"… התסיסה
הרוחנית הבלתי-פוסקת נבעה מהמפגש והעימות עם ההלניזם… כאשר הייתה היהדות תרבות
חיים אורגנית, בטוחה בעצמה ובעליונותה, להלניזם לא הייתה השפעה עליה… ה"תור
הזהב" הזה היה לדגם עבור ציונים רבים שחשבו שהחייאת תרבות יהודית מודרנית על
אדמתו תאפשר התפתחות יהדות אורגנית אשר תהיה פתוחה שוב להשפעות מגרות ומעשירות כפי
שהיה בתקופת בית שני
(עמודים 334, 350).

ניתוחו של פרופסור
שביט, על אף שאינו נקי מפגמים, מציע שתי עמדות פרדוקסליות. מחד גיסא, האלמנטים
השמרניים של היהדות הם הם ששימרו (בדרך כלל) את המסורת ופרחו משך הדורות, לעומת
קבוצות שסטו מהמסורת שנעלמו – או תוך התבוללות או תוך ניוון פנימי. מאידך גיסא –
כפי שהעיר הפסיכותרפויט הירושלמי, הרב חיים ליפשיץ – היהדות האורתודוקסית  נכשלה במיוחד בעמידה מול האתגרים
של חברה מודרנית פתוחה. המתח בין שתי עמדות אלו מזין חלק גדול של הויכוח החיוני על
טיבה של היהדות במסגרת הציביליזציה המודרנית, בארץ ובחו"ל.

בהתחשב באכזריות
הויכוח והגוונים האינסופיים שהוא מציע, ייתכן שנס החנוכה האמיתי הוא שעדיין קיימים
יהודים לחגוג את חג החנוכה .

מרדכי בק הוא אמן וסופר תושב
ירושלים

 

 

קוראים מגיבים (למאמרו של יהונתן
שיפמן – ש..ש. פ' לך לך)

כנראה הצליחה תעשיית הכחשת
הכיבוש עד כדי כך שיהונן צ'יפמו יכול לכתוב על הפלשתינאים כעל "בני אדם החיים
תחת מה שהם חווים ככיבוש". ובכן, יש לדייק: הפלשתינאים לא זו בלבד שהם
"חיים תחת מה שהם חווים ככיבוש" – הם חיים תחת כיבוש.

מחצית הכיבוש היא בכך שקיימות
שתי מערכות משפט לא שוות בשטחים – משפט אזרחי למתנחלים ושאר אזרחי ישראל, ומשפט
צבאי לפלשתינאים. כך, למשל, חיילי צה"ל מחזיקים את תושבי חברון הפלשתינאים
כלואים בבבתיהם בעוצר מתמשך ואינם עושים דבר המונע ממתנחלים בחברון לפלוש
לחנויותיהם של אותם פלשתינאים ולהשחיתם.

דניאל רורליך

ירושלים

 

ברור שבחירתו של אברהם וזרעו איננה בחירה ביולוגית בלבד; האפשרות לגיור
מוכיחה זאת. רבים מחכמי ישראל היו גרים והם אלה שהרמב"ם השתמש בתורתם כדי
להנחיל לנו את "היד החזקה".

אחרי שישים שנה שאני כילד והורי באופן ממשי, חזינו את הגוי שגדל על שירתו
של שילר, הגותו של קאנט וכו – אותו גוי שאנו כל כך חפצים להתחכך בתרבותו (לא
הקוזאק השיכור ודומיו) – מופעל על ידי היטלר ימ"ש בהובלת שישה מיליון יהודים
למשרפות או שתק לנוכח הזוועות שראה, קשה להתפאר מתרבות "אוניוורסלית" זו
וממוסריותה.

המגמות האוניוורסליות שאתה מזהה גם ביהדות חשובות רק בתור חלק מהיהדות ולא
כמוסרנות צבועה מצד אלה שתומכים היום ברוצחים מרמאללה וג'נין. מי שחושב שהרצח
בכבישי יהודה ושומרון הוא תוצאה של 'מאבק לאומי-חברתי נורמלי' וראה רק חלק
מההיסטוריה. מי שעדיין חושב שקיימת אפשרות של פיתרון באמצעות פשרה אינו מבין מאומה
במנהות ההבדלים בינינו לבינם. היו ניסיונות רבים בתולדות הציונות להגיע לפשרה .
לפני כ-9 שנים התפתה יצחק רבין המנוח לנסות פעם נוספת להגיע לפשרה עם הרוצח השפל
מרמאללה תוך כדי עימות חריף עם חלק מעם ישראל, רק כדי לרדוף אחר השלום המפוקפק.

כאשר לא מכונים ללמןד מההיסטוריה ומתבייתים על קונצפציה מוטעית, נגררים
לפילוסופיות שגרמו לרצח יהודי על ידי סטודנט מופרע לפני שבע שנים. אולי נזכה שגם
הדף שלכם יהיה יותר אמיתי, ההולך בדרך העם היהדוי לדורותיו.

מנחם זילברשיין

כפר סבא

 

הרב יהונתן צ'יפמן משיב:

שני המכתבים התייחסו לנקודות
די שוליות במאמרי.

מר רורליך התייחס לביטוי,
"בני אדם החיים תחת מה שהם חווים ככיבוש" כוונתי לא היתה להכחיש את הכיבוש, אלא להימנע מאמירה פוליטית בסוגיה
השנויה במחלוקת, על-ידי שימוש במונח מוסכם, המדגיש איך הדברים נתפסים ע"י
האוכלוסיה הפלסטינית, בלי להכריע לגביו נכונות תפיסה זו מבחינה אובייקטיבית (אם יש
כזה). דומני שאין "שבת שלום" אמור להיות במה לדעות או ניתוחים פוליטיים .

לגבי מכתבו של מר זילברשיין, המעלה על נס עובדת היותה רצחנותם
של הנאצים מהולה באהבה למיטב המוזיקה והתרבות האירופאית.
וודאי שדברים אלו ידועים גם
לי, אך מה לעשות, וכמו שפרצופיהם של הבריות שונים זה מזה, כך חוויותיהן וגישותיהן לחיים.

הדור שלי, שנולד
בארה"ב אחרי השואה, חווה חויות שונות מאד מאלו שחוותה יהדות אירופה.

בשבילי, ובשביל
רוב חברי, לא היתה האנטי-שמיות חוייה מעצבת במסכת חיינו ובמרקם היחסים שלנו עם העולם
הלא-יהודי סביבינו.
הרגשתי חלק אינטגרלי מהחיים החברתיים,
התרבותיים, והפוליטיים הכלליים;
השתתפתי בתנועת המחאה הגדולה
נגד המלחמה
בוויאטנם שכם עם שכם עם לא-יהודים.
אכן, המניע לעלייתי לארץ היה הרצון
להשתתף בתרבות היהודית המתחדשת בארצנו, ולא בריחה ממציאות בלתי-נסבלת;

אהבת מרדכי,
ולא שנאת המן.
(ניתן
כמובן לטען שבמוקדם או במאוחר השד האנטי-שמי ירים את ראשו גם שם. אך מעניין הדבר
שאפילו דמות שמרנית למדי,
ברוח "ישראל סבא ",
האדמו"ר מלובביץ' זצ"ל, הגדיר את
אמריקה כ"מלכות של
חסד"–ז.א. כמשהו שונה ומיוחד בתולדות עם ישראל)

לגבי השאלה הפלסטינית- מעבר
לדברים שנכתבו – אוסיף רק ניסוח מחודש של הנחת היסוד שלי, והיא: שגם הפלשתינאים הם
בני אדם שנבראו בצלם, ולכן יש להבין את מניעיהם במונחים של פסיכולוגיה אנושית ; כעס,
תסכול, נקמה על סבל ואובדן אנשים יקרים להם, הרגשה של "אין מוצא" ממצב
קשה, וכדו'–ולא כחיות טרף ההולכות על שתים. רק כך נוכל, אולי, להתחיל למצוא
לעצמנו ולהם מוצא כל שהוא מהמצב הנורא השורר כאן למעלה משנתיים, ההורס כל חלקה
טובה.

יהונתן צ'יפמן

 

והעורך מעיר:

אין ספק שעמדות אידיאולוגיות
ופוליטיות מושפעות לא מעט מחוויות אישיות מעצבות ובמובן זה "אין חדש תחת
השמש"; תפיסת הנוכרי של רבנו המאירי, למשל, אינה דומה כלל ועיקר לתפיסת
"בידוע שעשיו שונא ליעקב". כאמור, עניינינו ב"שבת שלום" איננו
באמירה פוליטית, אלא בבירור העמדה התורנית-ערכית המאמינה בעקרון התורני הבסיסי שכל
בני אדם נבראו בצלם, על כל המשתמע מכך.