מקץ, חנוכה תשע"ז, גיליון 984

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו,

שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו.

גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר (משלי ג'):

 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'

(רמב"ם: משנה תורה הלכות חנוכה ד, יד)

miketz-chanuka-2016

איור: הרי לנגבהיים

…ניתן למעשה לומר כי המלחמות גם הן, מהוות את הזוהמה הסוציולוגית החברתית של הקיום האנושי, ולכן כאמור התורה וההלכה עוסקות גם בהן. …

…כפי שראינו, צורות שונות ורבות יש לגבורה, ואחד הסימנים הרעים ביותר במציאות האינטלקטואלית והמוסרית שלנו הוא בעובדה,שקיימת אצלנו נטייה רבה לזהות באופן סתמי את הגבורה,דווקא עם גבורת החייל הלוחם, ואנו רואים בו את החייל הרצוי שהוא גם המועדף… בתנאים מסוימים חובה על האדם ללחום, וכאשר הוא לוחם הרי שצריך להיות גם לוחם טוב… כפי שהחקלאי והרופא צריכים וחייבים להיותטובים מילוי תפקידם. אולם אין בלוחם המעולה כל מעלה יתרה, ביחס אל הצורות האחרות שלצ הגבורה אותן הדגמנו (התגברות על יצר הקניין, כיבוש היצר המיני).

(י.ליבוביץ: שיחות עלחגי ישראל ומועדיו, עמ' 34, 37, 38)


אחֵרות ואחריות

פנחס לייזר

לעילוי נשמותיהם של הורי היקרים

נתן בן ישראל יעקב ושושנה לייזר ז"ל , נלב"ע בזאת חנוכה תשל"ד

מרים בת פנחס וחנה לייזר ז"ל, נלב"ע בכ"א בטבת תשנ"ו

'ושלח לכם את אחיכם אחֵר ואת בנימין': נראה על דרך הפשט כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם, ולכך לא אמר את שמעון בני ואת בנימין, כי לא יזכרנו בשמו, וכאשר עזבו במצרים ימים רבים, אילו היה בביתו לחם לא שלח עדיין את בנימין וינחהו במצרים. ורש"י כתב ' רוח הקדש נצנצה בו לרבות את יוסף', ובבראשית רבה (צב ג) גם כן אמרו ושלח לכם את אחיכם – זה יוסף, אחר – זה שמעון, ונכון הוא, כי נתן דעתו בעת התפילה להתפלל סתם גם על האחר אולי עודנו חי. (רמב"ן בראשית מג, י"ד)

פנים רבות ל"אחר"; המשמעות שלפי פירוש הרמב"ן מוגדרת כ'פשט' מייחסת ל"אחר" גוון שלילי, בדומה לתנא אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, שיצא לתרבות רעה והפך ל"אחר"1. שמעון הוא "אחר", כי איננו רצוי לאביו, הוא אימץ את דרכו של עשו ("כלי חמס מכרותיהם") ולכן יעקב, בערוב ימיו, מכריז "בסודם על תבֹא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי". במעשיו, הוא הוציא עצמו מקהל ישראל ונהיה 'אחֵר'. פירוש מעניין ל"אלוהים אחרים" מופיע במדרש הלכה ספרי עקב (פיסקא מג): "ולמה נקרא שמם אלהים אחרים? שעושים את עובדיהם אחרים". אלהים אחרים הופכים את עובדיהם לאחרים, כאשר האחֵרות נתפסת כזרות. המשמעות המדרשית של אחר בה בוחר רש"י לפרש את המילה מתייחסת לרובד סמוי, לא-מודע של התקשורת בין יעקב לבניו. האחר המסתורי, הנעלם, מתייחס כאן ליוסף אותו ייחל יעקב אבינו לראות בחיים. גם יוסף היה אחֵר ("נער את בני בלהה ואת בני זלפה") ופה הרמז לאח האחר, הנעלם, מזכיר את דברי מרדכי לאסתר במגילת אסתר "רֶוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחֵר". גם בלק (במדבר כ"ג) מציע לבלעם ללכת ל"מקום אחר" כדי שאולי שם יוכל לקלל את ישראל. ה"מקום האחר" הוא נעלם, מסתורי כפי שהאח האחֵר הנעלם והמסתורי קיים בעולם המשאלות הסמויות של יעקב אבינו (בבראשית ל"ז, לה, מביא רש"י את המאמר המדרשי בד"ה "וימאן להתנחם": אין אדם מקבל תנחומים על החי וסבור שמת).

הקב"ה הודיע לאברהם ש"בשנה האחרת" שרה תלד את יצחק. כאשר אדם הראשון ((בבלי עבודה זרה ח, ע"א) הבין שעולם כמנהגו נוהג וקיימת מחזוריות בעולם הטבע, קבע "לשנה האחרת" ימים טובים. גם חג החנוכה נקבע כחג הודאה "בשנה אחרת" (בבלי שבת כ"א, ע"ב), שנה אחרי שהתרחש הנס. השנה ה"אחרת" היא שנה של הבשלה, של פרספקטיבה, של מימוש הפוטנציאל בו יש מקום לאמונה. הפוטנציאל של ה"אחרות" יכול גם להיות מוחמץ והשנה האחרת מאפשרת לבחון את משמעותם של תהליכים לאורך זמן, לצד האמונה ב"מקום אחר" המכיר באפשרות של שינוי. שמעון הוא "אחר" כי מעשיו הפכו אותו לאחר, יוסף הוא אחר כי הוא מייצג את הכמיהה והתקווה לעולם אחר שאיננו נראה לעין. חלומותיו הפכו אותו לאחר ויכולתו לפענח חלומות, להקשיב לחלומותיהם של אחרים הביאו אותו לתפקיד הרם לו הגיע במצרים, לטובת מצרים, משפחתו והאזור כולו. האחֵרות של יוסף הופכת בשלב מסוים לאחריות על החברה המצרית ועל אחיו,שלא נהגו באחריות כלפיו.

חג החנוכה זוכה לפופולריות מרובה במיתוס הציוני מכיוון שה"עברי החדש" ראה עצמו כממשיך דרכו של המכבים. הישראלי החזק והלוחם, המנוגד ליהודי הגלותי מזדהה עם המכבים ודורות חונכו בארץ על האתוס של "מעטים מול רבים". ייתכן שהאדרה קיצונית זו של הכוח הצבאי שימשה בשנותיה הראשונות של המדינה גורם מוטיבציוני הכרחי ופונקציונלי. מאידך גיסא, הקיבעון בשיכרון הכוח והדגשת ההיבטים המלחמתיים בחג החנוכה הופכים אותו לחג שמאדיר את שמעון, האחֵר, במקום לתת את הדעת על המשמעות האחרת הנעלה שבשיבת ציון.

מתנגדי הציונות הקיצוניים בעולם החרדי, מבית מדרשו של הרבי מסטמאר, ראו בה מרד נגד אומות העולם ולא יכלו להכיל את האלמנטים הכוחניים בחברה היהודית, מכיוון שמגמה זו סותרת את השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל2.

התנועה הציונית רצתה לקחת אחריות על גורלו של העם היהודי ולהחזירו אל חיק ההיסטוריה והיתה מוכנה לשחק לפי הכללים המקובלים על כל תנועה של שחרור לאומי.מהפכה תודעתית זו, שכונתה ע"י הרב קוק "המרד הקדוש" טומנת בחובה סכנה של האדרת "שמעון", האח ה"אחר", והפיכת החזון הציוני לאלהים אחרים, שעושים עובדיהם אחרים, על-ידי קיצוץ בנטיעות (כדוגמת "אחר" שהתיימר להבין דרכי שמים). סכנה זו היא סכנה ממשית ואין להתעלם ממנה.

האחרות הרצויה היא האחרות האחראית, המשאירה מקום לאמונה המפוכחת המלווה את התקווה בספק ובחרדה; אמנם, הלכה נפסקה כדברי בית הלל ואנו מצווים להוסיף אור ותקווה, אך אין לשכוח מדוע נפסקה הלכה כבית הלל, כדברי הגמרא (בבלי, עירובין יג, ע"ב) "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". בבית מדרש המתנהל על-פי בית הלל, יש מקום לבית שמאי הסבור כי "פוחת והולך", ולכן אין להשתיק את קולו של בית שמאי, גם כאשר הוא מרגיז, דווקא בעידן של הגשמת החזון הציוני, כי אולי זה הקול השומר עלינו מפני זחיחות והידרדרות.

ראייה מפוכחת של החזון היא המאפשרת ליוסף (אחיכם "אחר" לפי הפירוש המדרשי) לחלום, להקשיב לחלומותיהם של אחרים, להבינם אך גם לתרגמם בצורה אחראית לשפת המעשה ("ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם…"), ובשלב מאוחר יותר לקבל את אֶחיו,למרות התאכזרותם אליו.

עדיין מצויים אנו , להרגשתי, ב"שנה האחרת" בה ניתן לקוות לעולם אחר, בה ניתן להתגבר על הסכנות שב"אחֵרות שמעונית" בלתי אחראית ואלימה, אם נהיה מודעים ומפוכחים לסכנות אלו ופתוחים לנעלם, למסתורי ולנשגב. ובלשונו של הנביא זכריה (הפטרת שבת חנוכה, זכריה ד, א-ו):

וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר: מָה אֵלֶּה, אֲדֹנִי? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי: הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה? וָאֹמַר: לֹא אֲדֹנִי. ַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר: זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה' צְבָאות.

  1. בבלי חגיגה ט"ו, ע"א. גירסה קודמת של דבר תורה זה פורסמה בגיליון מקץ-חנוכה תש"ס של שבת שלום
  2. בבלי כתובות קיא, ע"א

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג


עבודת ה' "לשמה" לעומת אמונה תועלתנית

אמר רבי יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלהיהם (בראשית מא) 'ופרעה חולם והנה עומד על היאור', אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, שנאמר 'והנה ה' נצב עליו ויאמר: אני ה' אלהי אברהם'.

 (בראשית רבה פרשה סט)


לכאורה, פרעה וגם יעקב המיצגים במדרש את דמויות הרשע והצדיק, מכירים במעמדו של האדם בפני אלוהים, ושניהם אף עובדים אותו. אולם קיים הבדל תהומי בין דתיותו של הרשע לבין זו של הצדיק. בתפיסתו של פרעה הרשע, אלוהיו הוא הכלי, האמצעי והאינסטרומנט לקידום האינטרסים שלו, למעמדו ולקיומו הוא, ומשמעות אמונתו היא, שאלוהיו מהווה הבסיס לקיומו, הוי אומר האל למען האדם; ואם נתרגם את המושג המיתולוגי 'אלוהי מצרים' למשמעותו הריאלית, הוי אומר הנילוס המקיים ומפרנס את מצרים, ולכן פרעה רואה את עצמו כ'עומד על היאור'; ולמה סוגד הוא ליאור כאלוהיו? משום שאלוהיו זה הוא הסַפָּק של כל צרכיו, והוא המשרת אותו כשליט ממלכת מצרים האדירה, ומאפשר את קיומם. נמצא כי פרעה מלך מצרים עובד את אלוהיו, משום שכאמור אלוהיו עובד אותו, ואמונתו הדתית של פרעה מתבטאת בכך, שהוא אף משכים בבוקר ומודה לאלוהיו על מה שהוא עושה למענו, והוא מקווה שאלוהיו יוסיף לפעול למענו.

היפוכו של דבר הוא האדם הצדיק, שאינו דורש כי אלוהיו ישא אותו ויספק צרכיו, אלא הוא מקבל על עצמו לעבוד את אלוהיו, ובמובן זה ניתן לומר על הצדיק, שהוא נושא את אלוהיו עליו, ונמצא כי אלוהיו מתקיים עליו.

(י.ליבוביץ : "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", עמ' 156)


ראיה סטריאוטיפית ופרשנות אחרת

פַרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא. אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ. אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר.

(בראשית מא, י-יב)


נער – שוטה

עברי – אפילו לשוננו אינו מכיר

עבד – וכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים.

(רש"י שם, שם)


נער עברי עבד – מוסיף פלא בכל פרט, שהוא נער ולא למד חכמות, ועברי, אם כן לא בא בכוח הכישוף, ועבד גם כן לא ניתן לבתי חכמה, ואם כן הוא עניין אלהי, כמו שידוע היה להם שמשפחת העברים המה למעלה מטבע שאר בני אדם, ואל יפלא מהם דברים נשגבים מהליכות העולם, ואם כן אין קץ וגבול לדבר.

(העמק דבר שם, שם)


'שמעון ולוי אחים' – וכולם אינם אחים?! אלא 'אחים בעצה' – נטלו עצה על שכם והחריבוה, שנאמר: 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי' והם נטלו עצה על יוסף ובקשו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו' – מי היו? אם תאמר ראובן, הרי ראובן ביקש להצילו, שנאמר 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'; אם תאמר יהודה, הרי אמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו'; ואם תאמר בני השפחות, הרי כבר נאמר 'והוא נער את בני בלהה', אלא, מי הם? זה שמעון ולוי, דכתיב בהם 'שמעון ולוי אחים', וכן כשבאו למצרים אמר יוסף: אם אני מניח שמעון ולוי במקום אחד, הן נוטלין עצה ומחריבין כרך גדול של מצרים, לפיכך הפריש שמעון מלוי, שנאמר 'ויקח מאתם את שמעון', וכיון שהפריש אותם, נעשה לוי יחידי, שנאמר 'ויפתח האחד את שקו', וכי אחד היה? אלא, זה לוי הנשאר יחידי מזוגו, באותה שעה תשש כחו של לוי, לכך נאמר 'שמעון ולוי אחים'.

(ילקוט שמעוני ויחי רמז קנח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.