מצרע תשע"ו (גליון מספר 948)




פרשת מצרע – שבת הגדול

גליון מס' 948 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת

אֵלִיָּה הַנָּבִיא

 לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

(מלאכי ג, כג)

 

 

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מְקֻבָּל אֲנִי

מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה

לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב,

אֶלָּא לְרַחֵק הַמְקוֹרָבִין בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב הַמְרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ.

מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ,

וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ, כְּגוֹן אֵלּוּ,

אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

לְקָרֵב, אֲבָל לֹא לְרַחֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם

בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר

(מלאכי ג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה

הַנָּבִיא וְגוֹ' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

(משנה

עדיות ח, ז)

 

הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום

ה' הגדול והנורא.

והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ויש להבין מהי השייכות של פסוק

זה לפסוק שלפניו "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים

ומשפטים": וביאר הגר"ח דהנה

ידוע שעם דברי הנביא האחרון נחתמה הנבואה ונסתלקו הנביאים מקרב ישראל עד בא הגואל,

וכמו שאמרו חז"ל (יומא ט') 'משמתו נביאים אחרונים חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה

רוח הקודש מישראל'. ומעתה אם יקום נביא בישראל לנבא בשם ה', נדע שהוא נביא שקר, כי

מיום שנפסקה הנבואה מישראל אין לנו שיור רק התורה הזאת לצאת ולבוא על פיה, וכל מה

שעלינו לדעת נדע רק ממנה ועל ידה. ועל דבר זה הזהיר מלאכי בסיום נבואתו האחרונה,

כי מעתה עלינו לזכור ולעשות רק מה שכתוב בתורת משה עבד ה' אשר ציוה אותנו בחורב כי

בה כל סמכותנו. ועד ביאת הגואל אין לנו לקבל שום נבואה או נביא, אולם היות שלפני ביאת

הגואל יופיע אליהו הנביא לבשר הגאולה ולהשיב לב בנים על אבות, משום כך היה צריך

מלאכי להודיע בנבואה מיוחדת כי נבואת אליהו לפני בוא יום הגדול היא יוצאת מן הכלל,

שאליו ולנבואתו, אנו מוזהרים וזקוקים לשמוע.

(הגרי"ז הלוי שם, שם)

 

 

 וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב

בָּנִים עַל אֲבוֹתָם

גילי זיוון

דברים לזכרו של אבי דוד מבצרי

('מושבניק')

 ז"ל שהלך לעולמו לפני שנה בערב 'שבת הגדול'

בערב שבת הגדול בשנה

שעברה, שעות ספורות לפני כניסת השבת, נשם אבי, דוד מבצרי ז"ל (שרבים הכיריהו

בשם 'מושבניק') את נשימות חייו האחרונות ונפרד מאתנו בחופזה אחרי יומיים קשים בבית

החולים.

מעתה 'שבת הגדול', כבר

לא תהיה עבורי רק השבת שלפני הפסח, בה כבר נזהרים בפיזור החמץ ברחבי הבית, לוקחים

נשימה ארוכה לפני ההכנות המרובות לליל הסדר ומפזמים משירי החג הקרב ובא. שבת הגדול

עבורי תהיה שבת בה "לֵב בָּנִים" נקרע מ"אֲבוֹתָם",

שבת בה החל הגעגוע הגדול לאבא שהלך בחטף.

ובצל הכאב האישי אני

חושבת מחדש על משמעות פסוקיה האחרונים של הפטרתנו והנה הם מוארים לי בתובנות

נוספות.

פסוקים אלו מעלים

שאלות רבות: מהי השיבה אליה רומז הפסוק? "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים

וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" אומר הכתוב – לאן ישובו? ומדוע השתמש הנביא

במילת היחס "עַל" ולא "אל" או "ל"? ולבסוף, מדוע

חיבור מחודש זה בין לב האבות והבנים הוא חלק מתיאורי ההכנה ליום הגדול? חלק מתיאור

הגאולה?

רש"י בפירושו

למלאכי ג, כג, ד"ה "והשיב לב אבות" אומר כי השיבה היא "להקב"ה",

ובהמשך מפרש: "על ידי בנים, יאמר לבנים דרך אהבה ורצון, לכו דברו אל אבותיכם

לאחוז בדרכי המקום וכן ולב בנים על אבותם. כך שמעתי משמו של ר' מנחם". כלומר, מילת היחס "על" פירושה "על

ידי". הבנים הם אלה שישיבו

בדרכי נעם את האבות אל הקב"ה ומצוותיו.

רד"ק מפרש באופן

שונה ואומר: "לב אבות על בנים, כמו:

עם בנים. וכן לב בנים על אבותם, כמו: עם אבותם. כלומר: האבות והבנים יחדיו"

ישבו אל ה'.

רש"י ורד"ק – פרשני המקרא הקלאסיים, מפרשים אם כך את פסוקינו

כמדברים על שיבת האבות לקב"ה בעזרת הבנים או עם הבנים.

אבל ניתן לפרש בכיוון

אחר, ולטעון כי השיבה היא של הבנים אל האבות ושל האבות אל הבנים. לפי זה הגאולה

נעוצה ביכולת של כל דור להקשיב ולחבק את הדור שלפניו/אחריו. הבנים את אבותם,

והאבות את בניהם.

חכמינו במסכת עדויות פרק ח' משנה ז' עוסקים בשאלת שליחותו

של אליהו הנביא לעתיד לבוא: "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו

ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק את

המקורבין בזרוע, ולקרב את המרוחקין בזרוע. […] רבי יהודה אומר, לקרב, אבל לא

לרחק. רבי שמעון אומר, להשוות את המחלקות. וחכמים אומרים, לא לרחק ולא לקרב, אלא

לעשות שלום בעולם שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות

על בנים" (מלאכי ג, כג-כד). 

ר' יהושע סבור איפוא,

שהגאולה תלויה בחשיפת הייחוס המשפחתי של משפחות שנטמעו בכלל ישראל ואינן יהודיות

ולהפך, ונדמה שזה מחזיר אותנו לשאלת גיור כהלכה, מעמד "זרע ישראל" ושאר

שאלות קשות בהם עסוקים גם אנו עם שיבתם של יחידים וקבוצות מרוחקות לחיק עמם.

ר' יהודה מדגיש שאליהו לא ירחיק משפחה שייחוסה אינו

ברור אלא יקרב את הרחוקים (וגם זה שיעור מעניין לאנשי ההלכה בימינו…)

ר' שמעון טוען שאליהו יבוא על מנת "להשוות

המחלוקת, אליהו, הוא תשבי המתרץ קושיות ומחלוקות שעדין לא נפתרו.

וחכמים אומרים: "לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות

שלום בעולם" ומצטטים את פסוקי הסיום של הפטרתנו. התשובה עליה מדבר מלאכי אינה

לדעת חכמים תשובה אל הקב"ה, אלא תשובה בין-דורית. הגאולה תלויה בחידוש הקשר

בין האבות לבנים, ובין הבנים לאבות. הווה אומר – השלום בעולם יעשה כשאבות ואמהות

יוכלו להקשיב ולהבין ללב בנותיהם ובניהן, ובנים ובנות יוכלו להבין את עולם הרגשות

והערכים של הוריהם.

מיהו ה'מגשר' וה'מטפל המשפחתי' המביא למהלך ההבנה

והפיוס הזה? אליהו הנביא! הנביא שבגלגולו המחודש בספר מלאכי מתקן גם את דרכיו שלו,

כפי שתוארו בספר מלכים. לא מידת הדין שולטת בהליכותיו הפעם (לא בצורת ממיתה כל חי,

אש משמים, הריגת מאות נביאי הבעל והאשרה, רוח וסערה) אלא מידת החסד והחמלה. יש דברים

שיש לעשות ב"קול דממה דקה".

כדי להשיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים" צריך לסלק את מידת השיפוטיות חורצת הדין, וללמוד לקבל את בנינו ובנותינו

על בחירותיהם והכרעותיהם גם אם הם אינם בחירותינו והכרעותינו שלנו. נדמה לי שכל

הורה (למתבגרים ומעלה) יודע כמה קשה הדבר.

ומנגד, להשיב "לֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" איננה מלאכה קלה

יותר. פערי הדורות שבתקופה הנוכחית הולכים ומתרחבים במהירות רבה לאור קצב ההשתנות

וההתפתחות הטכנולוגית המהירה עומדים לרועץ בכל ניסיון לחבר בין העולמות של 'אתמול'

ו'מחר'. מרד הבנים בהורים, שהוא תהליך התפתחותי מוכר (ויש שיאמרו, הכרחי) הולך

ומחריף בחברה שמשימותיה משתנות בקצב שכה קשה להדביקו.

מעבר למרד הבין דורי

במשפחה הגרעינית שהולך ונעשה מאתגר בעולמנו מן הראוי להזכיר שהשבת "לֵב

בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" היא גם בעלת משמעות חברתית כללית. לא פעם האבות שעלו

לארץ ישראל (מצפון אפריקה, תימן, אתיופיה, או אירופה) לא הבינו את התרבות וחוקי

המשחק של המציאות הארץ-ישראלית שהתהוותה פה. היטיב לתאר זאת המשורר בלפור חקק

בשירו "גלות":

ועלה סבי כאברהם מאוּר

מאותה ארץ על פי אותו

דבור

עלֹה עלה אל אותה אדמת

מולדת.

ולא היתה

לו עוד הכתנת הנחמדת.

ואבדה לו שררתו

ואבל נגה פניו

ונשחת הכסף

ונשחט הזהב.

ובשוקים רכל סבי מכר

את אוצרותיו

בגדים בלים, מרכולת

אכזב

לשונו כבדה, נביא

נעזב.

זאת ועוד, החברה

המערבית שאנו חלק ממנה מקדשת את הנעורים, שולחת אותנו לניתוחים פלסטיים, לקניית קרֵמים

מחזירי נעורים, ושתילת שיער בראש המתקרח… וכל זאת כדי לשמור על מעיין הנעורים

הנצחי. אנו חיים בחברה שלא מכבדת את זקניה. להיות זקן פירושו לא פעם – להידחק

הצידה. איש אינו מקשיב לך הזקן/נה ולא מתעניין במה שיש לך לומר, כי את/ה כבר לא

שייך/כת לעולם הדינמי והצעיר. רבות מדובר אצלנו על ניצולי שואה, ו'סתם' קשישים

שנותרים בחוסר כל ובעיקר ללא בני משפחה וחברים שסועדים אותם בערוב ימיהם. קשישים

רבים בחברה שלנו נידונים לסיים את חייהם מתחת לקו העוני בעליבות מנוולת. אם בעבר

הזקנה זוהתה עם חוכמה וניסיון חיים, כיום בן החמישים כבר מתקשה למצוא עבודה, כי

חבל לחברה להשקיע בעובד שהחברה לא תוכל לנצלו לאורך שנים. אנו חיים בחברה שבה התארכו

חיי אדם אך חברה זו לא השכילה להעניק לחיים ארוכים אלו כבוד והערכה. דומה כי אנו

זקוקים אולי יותר מאי-פעם לפסוקיו של מלאכי המזכירים לנו כי תשובה מתחילה בהשבת

"לֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

ואבא שלי? אבא שלי לימד אותי ואת

אחיי ואחיותיי פרק בהשבת לב הבנים על אבותם והשבת לב האבות על בניהם.

גם כשהקמת היישוב הייתה המשימה

החשובה ביותר עבור הצעיר הנמרץ שחזר לא מכבר מהשבי הירדני עם חבריו, עזב אבי את

הקיבוץ הצעיר ואת משימות ההקמה ונסע ל"שנת עזרה להורים" לכפר חסידים,

מושב מגורי הוריו, כדי לתמוך במו ידיו בצרכי המשק הבוערים שההורים כבר לא יכלו

להיענות להם בכוחותיהם בלבד.

אבא שלי לימד אותנו שיעור מאין

כמוהו בכיבוד וטיפול באב המזדקן. כל חספוסו הצברי נעלם נוכח אביו הזקן והתשוש

שהובא על ידו לביתנו כדי לסיים את חייו בכבוד, מוקף בתמיכה ואהבה למרות בגידת הגוף

ולבסוף גם בגידת הרוח.

אבא שלי שהיה מחלוצי גוש עציון

ומקימי קיבוץ עין צורים מחדש בשפלת שפיר, לאחר נפילת הגוש, עבד כל חייו (גם

בשבועות האחרונים לחייו) עם צעירים שעסקו במשימות חקלאיות, התיישבותיות,

טכנולוגיות ואחרות. הוא אף פעם לא חשב שהדור הבא פחות טוב מדורו שלו, ולא שקע

בנוסטלגיה שהעיבה על המבט אל העתיד. ליבו, לב האב, היה עם הבנים ככל יכולתו.

צעירים וצעירות רבים באו לבקרנו

בשבעה, סיפרו על שיחות שהיו להם עם "הזקן" הצעיר שהתעניין בהם כאילו הם

בני גילו וחבריו הטבעיים. הוא לא אמר 'תסתכלו על הצעירים של היום, איזה דור נהנתן

וחסר ערכים', אלא הקשיב באמת והשתכנע שכדי להמשיך את חיי הקיבוץ יש לעשות כמה

שינויים רדיקלים באורחות החיים. אפילו מילים כמו 'הפרטה' ו'שכר דיפרנציאלי' לא היו

מילים גסות בעיני הקיבוצניק של פעם, כי הוא הבין שהפתרונות שדיברו על לב האבות

צריכים להשתנות כי לב הבנים במקום אחר.

בשירו "אבות ובנים", אביתר בנאי

מתאר מצב משפחתי מורכב ורווי במתחים – משפחה שחווה כאבי פרידה וניתוק, מוות ואשמה.

בשירו זועק בנאי:

תוותרו כבר ותלכו מפה

שאוכל כבר לצעוק בשקט

בלי המבט הקרוע שלכם 

[…] 

אבות ובנים סבתות

ונכדים

הלב של אמא

מתפוצץ

מי אשם לה מי אשם לי 

[…]

אבא בוכה על בן בוכה על אבא

כולנו נסב בליל הסדר, משפחות,

משפחות. האם נצליח "להֵשִׁיב

לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…"?

דר' גילי זיוון, חברת

קיבוץ סעד, מנחה ומרצה במרכז יעקב הרצוג ומכון מנדל למנהיגות חינוכית.

 

 

"ובעּשקי

שכר שכיר… ומַטי גר": משפט ה' במתעללים בחלש. (מתוך ההפטרה)

אמר ריש לקיש: כל

המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר {מלאכי ג'} 'ומטי גר' ומטי

כתיב.

(תלמוד בבלי, מסכת חגיגה דף ה,

ע"א)

 

היה רבן יוחנן בן זכאי דורש: 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד

ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר וגו" (מלאכי ג ה). אוי לנו

מיום תוכחה, שהקיש הכתוב מטי גר לעברות חמורות. לפיכך הזהיר הקדוש ברוך

הוא, 'לא תטה משפט.' אמר רבי חמא בר אושעיא, אדם חושש בעיניו, נותן ממון הרבה לרופא, ספק מתרפא

וספק אין מתרפא. והנוטל שוחד, מעוור עיניו, ומקלקל את הדין, וגורם שיגלו ישראל מארצם,

ומביא רעב לעולם, שנאמר, צדק צדק תרדוף וגו'. רדפת צדק,

תחיה ותירש את הארץ. ואם לאו, לא תירש.

(מדרש תנחומא

שופטים סימן ח)

 

 

 קול קורא

בימים אלה החלטנו

לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית בימינו

מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.

אנו מאמינים כי

חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו מאמינים כי

תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך אמונה כי דרכיה

דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא "בקש שלום

ורדפהו".

צאו מהבדידות

ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים

לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

צרו קשר עם לאה שקדיאל, 0523911181, moshelea@netvision.net.il

קיימים חמישה

סניפים ברחבי הארץ שקיימו לאחרונה מפגשים במוצאי שבת ופעילויות נוספות

במרחב הוירטואלי: :

ניתן לפנות אלינו למייל ozveshalom.netivotshalom@gmail.com;

בפייסבוק:

http://tinyurl.com/oznetivot

ובטוויטר:

twitter:@ozveshalom

הנהלת העמותה

"עוז ושלום" החליטה לחזור לגביית דמי חברות, בסך 40

לשנת 2016, ולסטודנטים – 20 ₪. התשלום – העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

 

ולסטודנטים – 20 ₪. התשלום – העברה ישירה לבנק

לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח

למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על העברת התשלום, כדי שהיא תוכל לעקוב אחר

התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.

כדאי לכם – רק

משלמי דמי חברות יהיו בעלי זכות הצבעה באסיפת חברים שאנו מתכננים! ובכלל, תרמו

לעוז ושלום עוד היום, וקבלו פטור ממס לפי סעיף 46א

 

 

עמדת תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום

תפיסתנו הציונית-דתית רואה בתקומתנו

הלאומית בארץ ישראל אתגר מוסרי ורוחני ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית

חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם

שלום צודק – השלום הינו ערך דתי ומטרה חיונית בחיי הפרט

והכלל. כמו העלייה ובניין הארץ, אין להשאיר אותו בגדר של משאת נפש לימות המשיח.

עלינו לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו המבוססת על כבוד הדדי ושיתוף

פעולה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". שלום אמת

לא ייכון אלא על בסיס של צדק. הכלל הגדול "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך"

חל גם על היחסים שבין עמנו ובין העם הפלשתינאי.

חביב אדם שנברא בצלם – מדינה יהודית נדרשת

להקפיד על כבודו של כל אדם- יהודי וערבי כאחד. "ממלכת כהנים

וגוי קדוש" אינה רשאית לכפות את שלטונה על אוכלוסיה ערבית גדולה, המחוסרת כל

זכויות פוליטיות, לצד מתיישבים יהודים בעלי זכויות אזרח מלאות. עינינו רואות כיצד

השליטה הממושכת רבת השנים על העם הפלשתינאי מעוותת את דמותנו היהודית וערכינו

הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את רגישותנו המוסרית, מעודדת מגמות אלימות

בשני הצדדים ומנציחה את הסכסוך ושפיכות הדמים המתמשכת. אנו מצווים להשיב את קדושת

החיים, שלום הבריות וכבוד הבריות לראש סולם העדיפויות של הציונות הדתית –

"שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".

הר הבית והמקומות הקדושים – שאלת השליטה

על הר הבית מאיימת להפוך את הסכסוך בינינו ובין הפלשתינאים מסכסוך לאומי לסכסוך

בין דתי. גישה דתית אמיתית שוללת את הפיכת האמונה הדתית לתביעה לשלטון על מקום,

יהיה קדוש ככל שיהיה. להיפך – מקום קדוש ראוי לו שלא יהיה בבעלותו של אף גורם

אנושי, ויהיה פתוח לכל המאמינים.

גאולת העם בארצו – ציונות של אמת חותרת

לא רק לגאולה הארץ, אלא לגאולת העם בארצו. תפיסה זו מחייבת שינוי בסדר העדיפויות

הלאומי – הקצאת משאבים לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, לחינוך ולטיפוח סובלנות

דתית ופוליטית.

 

 

קוראים יקרים

 

אנחנו זקוקים

לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה

והפצה.

המחאות לפקודת

עוז ושלום (לציין שהתרומה היא עבור שבת שלום) ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806

ניתן גם לתרום באמצעות העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח

למרים פיין, רכזת המשרד, מייל המודיע על העברת התשלום,

כדי שהיא תוכל

לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.

התרומות מוכרות

לצורך פטור ממס לפי סעיף 46א

להפצת המהדורה

המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:

052-3920206 ozveshalomns&gmail.com

עורך אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים פיין

לתגובות ולתיאום

דברי תורה:  pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום – נתיבות

שלום

http://www.netivot-shalom.org.il