מצרע תשע"ד (גליון מספר 845)




פרשת מצרע

גליון מס' 845 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי

נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה

וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן

לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת.

(ויקרא יד, לד-לה)

 

 

אמר הכתוב בנגעי הבתים

נתתי' נגע צרעת לרמוז כי יד ה' תעשה זאת, לא טבע כלל.

 (רמב"ן שם, שם)

 

ובא

אשר לו הבית. דרשו חז"ל בפרק

קמא דיומא (יא ע"ב) מי שמיוחד ביתו לו, כלומר שאינו רוצה להשאיל כלים או שאינו

מכניס אורחים לביתו, שהנגעים באים על צרות העין, וזהו שאמר 'ובא אשר לו הבית' והגיד

לכהן לאמר 'כנגע נראה לי בבית'.

ובמדרש

(ויקרא רבה יז, ז): 'ובא אשר לו הבית' – זה הקב"ה, 'והגיד לכהן' – זה

ירמיה, 'כנגע נראה לי בבית' – זה צלם שהעמיד מנשה בהיכל.

(רבנו בחיי שם,

שם)

 

כנגע

נראה לי בבית(נגעים פי"ב. ת"כ) אפי' תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור

לומר 'נגע נראה לי' אלא נגע נראה לי'.

(רש"י שם,

שם)

 

כנגע

נראה לי בבית אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה

לי, אלא "כנגע נראה לי". בתורת כהנים. ולא ידעתי טעם בזה, דמה הפרש יש בין

כנגע נראה לי בין נגע נראה לי, בשלמא אם היה הדבר תלוי בידו לטמא ולטהר, הוה

אמינא, שצריך לומר כנגע, המורה על הספק, ולא נגע המורה על הודאי, …אפילו אם

יאמר אותו בלשון ודאי, אין הנגע טמא עד שיאמר הכהן, טמא הוא. אבל שמעתי מרבותי, שאין

הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד,

שלא יאמר אדם טומאה, אפילו על הדבר הברור לו, ודאי, אלא ספק, וזהו שאמרו חז"ל,

"למד לשונך לומר איני יודע", ונכון הוא.

(מזרחי שם, שם)

 

 

משמעותו של חולי: קהילה, בדידות

והשגחה

מיכאל רוזנק ז"ל

עיבוד ועריכה: אבינועם רוזנק1

צרעת: פירושים דתיים ומוסריים

עיוננו בפרשה שהיא אחת

מהמטרידות ביותר בתורה. הפרשה עוסקת בביטויים שונים של מחלה מסתורית המכונה

'צרעת', ויש בה סממנים של מה שנראה כתרבות שיש בה אכזריות כלפי קורבנותיו של חולי

זה.

במבט ראשוני, דומה

שפרשה זו מתארת תהליכים של הרחקת חולים לאזורים שוממים "מחוץ למחנה"

ישראל; סימונם והרחקתם מהחברה; הפיכתם למוכי-גורל האסורים במגע וקִירבה.

יש כמה

פרשנים המבקשים להסביר את הצרעת כחולי טבעי אך רוב הפרשנים מניחים שהחולי אותו

מתארת התורה בשם 'צרעת' הוא עונש נִיסי על התנהגות חברתית פסולה, ובייחוד

לשון-הרע. ברוח זו התורה מייחסת את צרעתה של מרים לדברי-דִיבה כנגד משה (במדבר פרק

יב); משה עצמו סבל לזמן מוגבל מצרעת בגלל השמצת ישראל ("וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" [שמות ד, א]); צרעת הבגד והבית

הן כה בלתי-טבעיות, עד שרק הסבר נסי מסוגל לבארן; וההלכות המטפלות במצורע הן אנטי

רפואיות שקשה להולמן.2

אפילו רציונליסט כרמב"ם

קבע, ש"זאת הצרעת הנזכרת בתורה לפי מה שאמרו איננה אלא עונש לבעל לשון הרע […]

וזה דבר הוא על דרך אות ומופת כמו מי סוטה" (פירוש המשנה, נגעים, יב, ה). ברוח 'פלאית' זו הובן מעתה כל אחד ממאפייני

חולי הצרעת וכן שאר סיפורי התנ"ך הנוגעים לנגע זה (מלכים ב, פרקים ה, ז). וכיוון שלשון הרע מבודד אדם מחברתו באה

הצרעת ומבודדת את המצורע מקהל ישראל (תנחומא, מצורע,

ד); וכך רש"י על אתר: כיוון שמוציא הדיבה 'מפטפט ומצייץ', כך אותם

מצורעים שנהגו לפטפט ולצייץ, מוחזרים לקהילה לאחר שיקומם ומחויבים להביא שתי

ציפורים למקדש; הם מביאים עץ ארז כי הוא סמל לשחצנות וגאוה; כשם שבד הארגמן מקבל

את צִבעו מיצור נמוך כתולעת וכשם שהאזוב הוא השפל שבצמחים – כך על החולה שנרפא

לסגת מיהירותו.

פרשה זו אף מלמדת על

היחסים המורכבים בין החברה לבין עברייניה: הכֹּהן מצווה לצאת ולבחון את המצורע, אך

על המצורע ללכת אל הכהן, או להיות מובא אליו. הספורנו, מסביר שעליהם להיפגש באמצע

הדרך: הכֹּהן יוצא מהמחנה בכדי לבחון את המצורע, אך הלה צריך מצידו להתקרב ככל

יכולתו 'אל המחנה', בכדי להימנע מהכבדה על הכֹּהן. בעל ה"שפתי כהן על התורה",3

משער כי הכֹּהן צריך לצאת אל המצורעים בכדי לתת להם כבוד, כפיצוי מסוים על ההשפלה

שנכפתה עליהם. החברה מעמידה את בעלי לשון הרע במקומם, אך אין לשכוח כי גם להם יש

רגשות. החברה עודנה אחראית לאנשים אלו ואסור לה להיות אדישה לכבודם הסגולי כבני

אדם, גם אם עשו עוול. מכל מקום, כיון שהצרעת נכפית על אנשים בגלל יהירותם, לא יהיה

זה מועיל מבחינה רוחנית בעבור החולים לראות את הכֹּהן הולך את כל הדרך אליהם. גם

עליהם מוטלת החובה לעשות מאמץ של ענוה וללכת לכיוונו של הכֹּהן.

אולם האם אופן הבנה

זה אינו מהווה בעיה מוסרית וחינוכית? כיצד מעיז מישהו להטיל על החולה עבריינות

מוסרית? מחנכים, כידוע, ניצבים באופן מתמיד בפני האתגר של שילוב מוצלח של ילדים

בעלי נכות גופנית או נפשית בחברה. ילדים אלה, כמו המבוגרים, חוֹוים לעתים קרובות

את הנטייה של הבריאים להדירם, לחוש אי נחת מנוכחותם ולהאשימם בכך שהם כפי שהינם.

האם המחלה העל טבעית שהיא כנגע המוטל על האדם, מצדיקה את האטימות של החברה הבריאה?

בתוקף איזו זכות מועצם סבלם של האומללים הסובלים פיסית ונפשית, על ידי הצבתם 'מחוץ

למחנה'?

 

הקשר בין החולי לברית

דומה שטוב לפתוח את

החשיבה לגבי השאלות הללו בהלכה המתייחסת לצרעת הבית. פרשנים רבים ציינו כי דיני צרעת

הבית מוצגים בויקרא מתוך הכרזה חגיגית כמעט: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן

[…] וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת […]" (ויקרא יד, לד). מדוע הנגע מתואר כאילו הוא היה מתנה ("ונתתי")?

מדוע רק בארץ כנען 'ינתן' נגע זה? ומדוע הוא יינתן רק לעם ישראל? ספורנו, (ויקרא יג, מז) מציין כי מטרת פלא זה "להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם". לפי הסִפרא (מצורע, ה), "בשורה היא להם". המלבי"ם

רואה בכך תזכורת ליחסו המיוחדת של האל לבית דוד כאב לבנו "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ

וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם" (שמואל ב, ז, יד). הנגע יכול אפוא להיתפס כמתנה, כביטוי לאהבת

האל המאפשרת לנו לעשות דין וחשבון ביחס לחיינו.

אם אנו רואים את

החולי כמופנה באופן נסי כלפי מי שהאל אוהבם, כלפי מי שראויים ללמוד לקח מפי

האל, אז אולי נשקול לראות במחלת הצרעת כמחלה פרדיגמַטית לכל המַדְוִוים

ובישי-המזל. שמא כל המחלות דורשות בחינה כיוון שהן לעולם לא טבעיות גרידא.

אדם דתי הנופל למשכב מחויב 'לפשפש במעשיו'. הוא או היא מקווים להיות ראויים ללמוד

משהו מתוך מחלות אלו, ובד בבד הם מחפשים דרכים להביע תודתם על ריפויים.

אני זוכר שיעור

ששמעתי לפני שנים מפי המורה הדגולה נחמה ליבוביץ, בו היא תיארה את חטא דוד בבת-שבע

ואת מות ילדם, כפי שחזה אותו נתן הנביא. בדרך הוראתה הפרובוקטיבית והמרגשת, שאלה

נחמה, את תלמידיה: "מדוע מת הילד? האם יש לראות בילד אחראי לחטאי

הוריו?" "לא", ענתה נחמה על שאלתהּ באמפתיה: "הוא ודאי מת

כתוצאה מזיהום". הנביא, טענה נחמה, הסביר לדוד כי עליו לראות את מות

הילד כמקושר לחטא, כי עליו לפרש את מות הילד כדרישה לעשיית תשובה. אופן

הבנה זה שנצטווה על ידי האל, לא היה אשליה או הכוונה פסיכולוגית. הוא היה צו האל,

שהגיע לדוד באמצעות נביאו.

 

היחיד כחלק מקהילה תומכת

פרשתנו מלמדת את

האדם החוֹוה את החיים בקהילה וחש חרדה, בדידות וצער, מהי דרך בה יוכל להביט על

ייסוריו. יתכן כי ילמד משהו דרך מכאובים אלו, אך אנו – הקהילה – לעולם לא נשפוט

אותו.

התורה איננה מקראה

רפואית, אלא היא מדריכה אותנו כיצד לחיות אחד עם השני, ואיך לחיות לפני ה'. החברה

האידיאלית היא זו שבה האלוהים מלמד כל יחיד ויחיד כיצד יש להבין את חטאו וכיצד יש

'לשוב' ממנו, בתוך ובאמצעות החברה הצודקת שבה היא או הוא חיים. חברה שהיא בעצמה

חולה, אינה יכולה לשפוט את הסובל ולגנותו, ויתכן שלעולם לא תהיה חברה שתהיה ראויה

לעשות זאת. אם כן, זהו רק האדם ביחידותו אשר לו הזכות (ואולי גם החובה) להרהר

במשמעות חוליו. היחיד מוזמן להשתמש באמצעים שהתורה מעמידה לרשותו ושהקהילה משמשת

מצע ומסגרת להם לשם ביצוע התבוננות פנימית זו.4

בחברה לא אוטופית חייבים

כולם להתייחס לסִבלו של הזולת רק דרך הטיפול הרפואי עליו אנו מצוּוים, דרך החמלה

והדאגה. "על הכהן לצאת" אל מי שמתייסרים, מי שחשים מבודדים בכאבם אך

העשויים ללמוד ממנו.

מה שאנו כן יודעים

ורואים, בנוסף לסבל ולכאב הבלתי-מוסברים, הוא את הצורך של רוב הסובלים להשתתף עם

הזולת, להיות פעילים, בריאים ו'רגילים' ככל האפשר. אנו יודעים גם שכל ילד בריא

צריך לדעת (ולוּ ברמה הכללית ביותר) שזה 'יכול היה לקרות גם לו/לה'. אנו יכולים

ללמד את הילדים באמצעות המצוות והנורמות של הקהילה כיצד הם יכולים עכשיו או באופן

עקרוני להיעזר בכדי להתמודד עם ייסורים.

התורה יכולה לשמש

כמדריכה במסענו האינסופי לקראת מימוש חיי קדוּשה וקהילה קדוֹשה. קהילה המבקשת דרך

כזו לא תכפה 'סימנים' על יחידים ולא תשפוט אותם על חוליים, אלא תנסה להגיע אליהם

דרך המצוות. היא תרפא את החולים, 'תצא' אליהם ותקרבם קרוב ככל האפשר, ללא קשר למה

שהוא/היא מראה ונותן לנו להבין לגביו.

לכן, כאשר אדם

המחלים מחוליו או הנחלץ ממצב מסוכן עומד בפני הקהילה ומברך את ברכת 'הגומל', הוא

או היא מברכים את הקב"ה במילים "הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב".

היחיד מכיר בכך שחסרונותיו ממקמים אותו ב'רשימת החייבים' של האל. אולם הקהילה,

בהגיבה לברכה זו, הנאמרת תמיד בפני ציבור, לא מתייחסת כלל למצב הזה של החוב. מתוך

התעלמות מההקשר התיאולוגי של סוגיות ערך האדם או אשמתו, הברכה רק מכריזה: "מִי

שֶׁגְּמַלְּךָ‏ כָּל טוּב, הוּא יִגְמָלְךָ כָּל טוּב".

דו-שיח זה של הברכה

ממחיש זאת היטב. אתה, הסובל, יכול או אולי מצוּוה להביט אל תוכך. אנו, קהילתך,

הננו כאן בכדי לחיות אִתך חיים של תורה: לתמוך בך ולברך אותך.

1. הדברים עובדו

ונערכו מתוך פרק מספרו המתורגם של פרופ' מיכאל רוזנק ז"ל, "עץ החיים ועץ

הדעת", שעתיד לצאת לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. תודתנו למר נדב ברמן שיפמן על השתתפותו

בתרגום.

2. לדוגמא, ההלכה שאין

לבדוק את החתן שנתגלה בו נגע צרעת במהלך 'שבעת ימי המשתה' שלאחר חתונתו, וכך לגבי

כל אדם שנגע הצרעת התגלה בו במשך תקופת החגים וימי חול-המועד (עת ההמונים מקיפים

אותו בעליה לרגל): אם עלתה המחשבה שיש סכנת הידבקות מנגע זה (ועל כן יש לבודד את

החולים), הרי שהלכה זו מקעקעת כיוון חשיבה זה לחלוטין.

3. וראו: יהודה נחשוני, הגות בפרשת השבוע (ויקרא, במדבר,

דברים), בני ברק 1981, עמ' 457-458.

4. ביטוי נאה

לרעיון זה נמצא בסוגיה בברכות (ה, ע"א) "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה

אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו[…] יתלה בבטול תורה[…] ואם תלה ולא מצא –

בידוע שיסורין של אהבה הם". נמצא אפוא, שאין כאן בהכרח "עונש"

במובן המקובל, אלא הזדמנות. לכך ניתן גם להוסיף את דברי ר' יצחק במסכת יבמות (דף סד

ע"א): "מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה

מתאוה לתפלתן של צדיקים". תודתי מקרב לב לידידי פינחס לייזר שהעיר על תובנות

אלה בזמן קריאת הדברים (א"ר).

פרופ' מיכאל רוזנק ז"ל, פילוסוף של

החינוך היהודי לימד במרכז מלטון שבאוניברסיטה העברית בירושלים. נפטר בה' סיון

תשע"ג

ד"ר אבינועם רוזנק, החוג למחשבת ישראל,

האוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

 

 

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם

טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן… וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי

צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

(ויקרא

יד, ב-ד)

 

אמרו חכמים: העץ של ארז היה שהשליך המן

גורלות – השליך על הגפן ולא עלה בידו, אמר נמשלו ישראל לגפן, שנאמר 'גפן ממצרים

תסיע'; השליך על הזית ולא עלה שנמשלו ישראל בו, שנאמר 'זית רענן יפה פרי תאר', השליך

על התפוח ולא עלה בידו שנמשלו ישראל בו, שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך', השליך על הרימון

ולא עלה בידו שנמשלו ישראל בו, שנאמר 'הנצו הרמונים', 'כפלח הרמון'; השליך על התמרה

ולא עלה בידו שבה נמשלו חנניה מישאל ועזריה, שנאמר 'אמרתי אעלה בתמר'; והשליך על האגוז

ולא עלה בידו שבו נמשלו כנסת ישראל, שנאמר 'אל גנת אגוז ירדתי'; השליך על ההדס ועל

הערבה ועל האתרוג ולא עלו בידו שהם פרקליטין לישראל ומבקשים עליהם רחמים, שנאמר 'ולקחתם

לכם ביום הראשון וגו"; השליך על הקנה, אמר ליה הקב"ה: שוטה, נמשלו ישראל לקנה

שהוא עומד במים והולך על כל רוח ורוח, אף על פי שהמים קשים הקנה עומד במקומו, ולא נמשל

לארז שהרוח שוברתו, ועובדי אלילים נמשלו בו, שנאמר 'הנה אשור ארז בלבנון', ובישראל

כתיב 'כקנה אשר ינוד במים', הנה הארז מוכן לך מששת ימי בראשית 'על העץ אשר הכין

לו'.

 (ילקוט

שמעוני אסתר רמז תתרנד)

 

טְהֹרוֹת – פרט לעוף טמא. לפי

שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים,

שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

וְעֵץ אֶרֶז – לפי שהנגעים באין על

גסות הרוח.

וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב

– מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב.

(רש"י

ויקרא יד, ד)

 

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת

וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד

בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן. וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה

אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה.

(ויקרא

יד, כא-כב)

וְאִם דַּל הוּא

– אשמו של הדל דומה לשל העשיר. שווה הוא הדל לעשיר לעניין מצוות האחווה והצדק

החברתי; ואין משגיחים בגורלו של אדם, שעה שדנים אותו על חטאיו החברתיים – שאשם

המצורע בא לכפר עליהם. רק תמצית החיים בכללה שונה בין עשיר לענ י; שונות הן

הבחינות של הכוח המוסרי, העומדות בנסיון פה ושם. משום כך שווים עני ועשיר לעניין

האשם ולוג השמן שונה הדבר לעניין חטאת ועולה; כי הללו מבטאות את הקידוש הכללי של

החיים; ולפיכך עני מביא אותו מן העוף…

(הרש"ר הירש יד, כא-כג)

 

העוף במקרא הוא משל לאדם חסר מגן, הנס

מפני רודף, וקיומו בסכנה, והוא נתון בצרה וצוקה. "כצפור לנוד",

"כצפור נודדת מן קנה", "כעוף נודד" (משלי כו, ב; כז, ח; ישעיה טז, ב)

מציירים תמונה של מנוסה ונדודים. "צוד צדדוני כצפור" ועוד… מבטאים

חיים תחת איום מתמיד – או בעיצומה של צרה… העני הוא "כצפור בודד

על-גג" (תהלים

קב, ח).

בייחוד היונה הוגה קינה על סבל… משום כך נראה לנו, שגם קרבן העוף מבטא מצב של

סבל – או מוטב: הוא ביטווי לאדם אומלל, השרוי במצב של סבל. תדע שכן, שהרי הדל

מקריב עוף בקרבן עולה ויורד; וכן אין חובה להקריב עוף אלא במצב גופני של סבל: זב

וזבה ויולדת. כמו כן יובן, שעוף אינו קרב לשלמים. שהרי השלמים מבטאים מצב של אושר

שלא הועב; והרי זה היפוכו של מה שמתבטא בקרבן עוף…ונמצינו למדים: עולת עוף מיצגת

את בחינת העולה – של מי שה' גזר עליו גורל של סבל.

(הרש"ר הירש ויקרא א, יז)