מצרע תשע"א (גליון מספר 697)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פרשת מצרע

גליון מס' 697 תשע"א
(קישור לדף המקורי)

וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת

 וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד

אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו

 וְעִשָּׂרוֹן

סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן.

(ויקרא יד, כא)

 

 

ואם דל הוא ואין ידו משגת – לפי שמצינו דלות בגוף כמו 'דלות ורעות'; 'משכיל אל דל'; 'מדוע אתה ככה

דל', לכך פרט לך כאן, 'ואין ידו משגת' – לומר לך: דל זה הוא שאין לו ממון.

 (חזקוני

שם, שם)

 

ואם דל הוא. שהוא דל מהזכויות,

ואין ידו משגת לכבוש שלושה בתי דינים, ולקח כבש אחד, לפחות יכבוש הראשון

שבהם שהיא מדת הפחד, ואחר שזה נכבש, האחרים הם בכלל שממנו הם שואבים הדין. ונתינת

הדם על תנוך האוזן, כמו שאמרו חז"ל (כתובות ה'

ע"ב) למה כל האוזן קשה והאליה שלה רכה? שאם ישמע

דברים שאין ראוי לשומעם שיכוף האליה לתוכה, וזה לא כפף, לזה צריכה טהרה.

(שפתי

כהן לרבי מרדכי הכהן – מתלמידי האר"י שם, שם)

 

אשמו של הדל דומה לשל

העשיר. שווה הוא הדל לעשיר לעניין מצוות האחווה והצדק החברתי; ואין משגיחים בגורלו

של אדם, שדנים אותו על חטאיו החברתיים – שאשם המצורע בא לכפר עליהם. רק תמצית החיים בכללה שונה היא בין עשיר לעני; שונות הן הבחינות של

הכוח המוסרי, העומדות בנסיון פה ושם. משום כך שווים עני

ועשיר לעניין האשם ולוג השמן; שונה הדבר לעניין החטאת והעולה; כי הללו מבטאות את

הקידוש הכללי של החיים;ולפיכך עני

מביא אותן מן העוף, כדרך שנתבאר בקרבן עולה ויורד.

(רש"ר הירש שם, שם)

 

 

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצורע"?

זאת תהיה תורתו של מוציא

שם רע (ערכין טו

ע"ב)

רונן אחיטוב

המצורע

והצרעת, שבפרשה שלנו אנו משלימים את מסכת דיניהם, מעוררים שאלה מוסרית קשה: היחס

של התורה אליהם נראה כהחמרה של הסבל שסובל המצורע עקב מחלתו. לא זו בלבד שהוא

נגוע, אלא שאנחנו עוד מוסיפים על כך, מוציאים אותו מחוץ למחנה ומחייבים אותו

במערכת לא פשוטה של קרבנות וטקסים שונים אף לאחר שנרפא ממחלתו.

חז"ל,

בבואם להתמודד עם הבעיה הזאת, שואלים שאלה שבמבט ראשון מחמירה עוד את הבעיה, הלא

היא שאלה התיאודיציה, כלומר כיצד ניתן להצדיק את דינו

הקשה כל כך של המצורע. פתרון הבעיה, המודגם בכותרת, הוא הטענה שהמצורע חטא בלשון

הרע ולכן נענש. (אמנם הצרעת מופיעה בסיפורי המקרא גם כתגובה לחטאים נוספים, ויש

מדרשים שמרחיבים את הרשימה, אבל הוצאת שם רע היא הבולטת בכולם. בכל מקרה, גם

ההסברים האלטרנטיביים לנגע מניחים, ברובם, כמובן מאליו שמדובר בחטא כלשהו.)

אם

אמנם זה המצב, הרי שהבעיה נפתרה: הנגע וגם הנידוי הם שני שלבים בעונשו של החוטא,

ומטרתם ללמד אותו לקח. החמלה על הנגוע אינה במקומה, שהרי מדובר בחוטא, מוציא שם

רע, ועל החברה לנדות מקרבה יצורים שכאלה.

יתרון

נוסף של הסבר זה הוא מתחום הפסיכולוגיה: הרי הנגע מאיים על החברה כולה ומפחיד את

כולנו: מי יערוב לנו שלא נחלה במחלה זו גם אנו? – התשובה, לפיה רק החוטא נענש,

מניחה את דעתנו ומרגיעה אותנו: אם ניזהר שלא להוציא לשון הרע – מובטח לנו שלא

נצטרע, ומעתה אנחנו יכולים להמשיך בחיינו כרגיל.

גם

הקב"ה מוצג כצודק וכאל הטוב שכולנו מחפשים, שהרי הסבל מוטל רק על מי שחוטא

והוא הגורם לענישתו במעשיו הרעים. אנחנו, כחברה אנושית מתוקנת, ממשיכים בדרכו של

הצדק האלוהי ומוציאים את הנגוע החוטא אל מחוץ למחנה שלנו, כהמשך לעונש האלוהי לחטא

האנטי חברתי שלפנינו. השלב האחרון שבתהליך הטיהור של המצורע וחזרתו אל המחנה

מתפרשים כדימוי לתהליך התשובה מן החטא.

הכל מושלם, כמעט.

נקודת

התורפה של דרך מחשבה זו היא בכך, שהיא מניחה את הצדק בעולם כהנחת יסוד, ולפיכך

מוותרת מראש על התבוננות חסרת פניות בו. היא מניחה מראש, לכאורה, שכל המנוגע – כלומר

כל סובל – הוא חוטא, ללא בחינה ובדיקה שלו.

איוב

יוצא כנגד דרך המחשבה הפשטנית, המניחה שהסבל תמיד מוצדק, וכנגד טענת אליפז

"זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד" (איוב

ד ז) הוא מטיח "אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל" (איוב ו טו).

אמנם בסוף הספר אומר הקב"ה "כִּי לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (איוב מב, ז), אבל עד עתה נראה היה כאילו ספר איוב ומסקנתו

אינם נתפסים כמקור בר תוקף בעיני חז"ל, חס ושלום, וכאילו הם חוזרים על חטאי

אליפז וחבריו. חטאים אלו אינם רחוקים מהוצאת שם רע, שהרי איך נכנה את מי שמעליל על

חברו שהוא חוטא, בלי לבחון את מעשיו ברצינות, אם לא "מוציא שם רע"?

נראה

לי שהמפתח הוא בדיני הצרעת, על פי הקריאה של חז"ל בדינים אלו.

חז"ל

קובעים מחד כי הכהן אינו רשאי לעסוק בענייני נגעים בעצמו, אלא אם היה חכם ומכיר את

כל סוגי הנגעים ושמותיהם. הם קובעים כי "כהן שטימא את הטהור וטיהר את הטמא…

– לא עשה כלום… וזה אחד מן הדברים שעליהם עלה הלל מבבל" (תוספתא נגעים סוף פ"א).

מאידך

הם מאפשרים לכהן שאינו חכם לפעול בענייני הנגעים בדרך הבאה: "אוֹמְרִים לוֹ:

'אֱמוֹר טָמֵא', וְהוּא אוֹמֵר: 'טָמֵא'. 'אֱמוֹר טָהוֹר', וְהוּא אוֹמֵר

'טָהוֹר'" (משנה נגעים ג, א). הרי שלמרות שאין הכהן יודע את דיני הצרעת, לו בלבד הזכות לטמא ולטהר את

הנגוע. ואכן, שנינו "הלך נגעו, אפילו לאחר שלוש שנים, הרי הוא בטומאתו עד

שיאמר לו הכהן 'טהור הוא'" (תוספתא

נגעים פ"א), כלומר לא המציאות של הנגע היא

הקובעת, אלא הכהן – בתנאי שהוא מופעל על ידי החכם.

בכך

עוברת האחריות לטומאה ולטהרה של המצורע מן הנגע, שהוא מעשה הקב"ה – אל התחום

האנושי, שהרי לא הנגע מטהר ומטמא אלא האדם, וליתר דיוק – החכם המפעיל את הכהן.

מעתה,

ניתן להשלים את המהלך, ולקרוא את דברי ריש לקיש שבכותרת כהנחיה הלכתית ולא רק

כדברי אגדה: משמעות דבריו היא שאין לטמא אדם אלא אם אנו יודעים שהוא מוציא שם

רע!

רק

אם רואים חכמים שאדם הוא חוטא ופוגע בחברה שסביבו באמצעות דיבוריו, רק אז הם

מטמאים אותו ומרחיקים אותו מהחברה. הטלת האחריות והענקת הסמכות לחכמים לטהר ולטמא

את הנגוע היא שמעניקה לנו את הוודאות שהנגוע אכן חוטא. החטא אינו נתפס עוד כסיבה

לנגע, שניתן משמים, אלא כסיבה להגדרה ההלכתית בידי אדם, ובגללו קובעים החכמים כי

האדם טמא ומרחיקים אותו מהחברה.

בכך

ניתן לראות היבט נוסף שבו מתקנים חז"ל בדרשותיהם את העוול הנראה במבט ראשון

מפשט התורה. כמו במקרים אחרים, נושאים חז"ל בעצמם את העול של ניהול החברה,

ולוקחים אחריות על ניהול זה. תוך כדי כך הם משחררים את הקב"ה ואת הטבע

מאחריות, בהכירם בפערים הגדולים שבין הטבע לבין המוסר.

רונן אחיטוב ממצפה נטופה – מורה ודרשן

 

 

טהרת המצורע

וצוה הכהן ולקח למטהר

שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב.

(ויקרא יד ,

ד)

 

"ועץ ארז": לפי שהנגעים

באין על גסות הרוח.

"ושני תולעת ואזוב": מה

תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.

(רש"י

ויקרא יד , ד)

 

ציפורי הדרור

מייצגות אופי בלתי חברתי; שהרי אין הן מקבלות מרות, והן דרות בבית כבשדה. תכונה זו

היא ניגוד גמור לערכים החברתיים, המתנים את הכניסה לשותפות החברתית של האדם. היא

מגלמת את הניגוד שבין ,חית השדה" לבין האדם שב"עיר".

וזו הדרישה

המופנית למי שנכנס לשותפות החברתית של האדם: "ושחט את הצפור",

הווה אומר: עליו לשעבד את הבהמיות משולחת הרסן ולהטיל עליה את מרות הרצון האנושי.

אולם שבירה זו של הבהמיות שבאדם אין בה משום "המתת החיים";

אלא דווקא דם הציפור השחוטה יגיע "אל כלי חרש על מים חיים.

(רש"ר הירש שם, שם)

 

כִּי תָבֹאוּ

אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְנָתַתִּי נֶגַע

צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ

הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה

לִי בַּבָּיִת.

(ויקרא יד, לג-לד)

 

והק כיצד ראיית הבית? 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית'. אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא

נגע, ודאי לא יגזור ויאמר 'נגע נראה לי בבית', אלא 'כנגע נראה לי בבית'.

(משנה נגעים יב, ה)

 

נראה לי ולא לאורי,

מיכן אמרו: בית אפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו. 'בבית' – להביא את הצבוע,

'בבית' – להביא העלייה, 'בבית' – מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו.

 (ספרא מצורע פרשה ה)

 

 

נגעי הבית

כתוצאה מרכושנות וכוחניות

ילמדנו רבינו: על כמה דברים

נגעים באים על האדם?… על עין הרע – אמר רבי יצחק: כיון שעינו

של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואמר ליה 'השאילני מגלך,

השאילני קרדומך, או כל כלי חפץ' והוא אומר: ארור הוא מי

שיש לו מגל או קרדום, מה הקב"ה עושה? מלקה אותו בצרעת, ובא לכהן ואמר 'כנגע נראה

לי בבית' והוא מצוה ונתץ את הבית והכל

רואין כליו כשהן גרורין ומוציאן

לחוץ ומפרסמין את כליו והכל אומרים

לא היה אומר שאין לו מגל שאין לו קרדום הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני שלא רצה להשאיל

והיה עינו צרה להשאיל .

 (תנחומא

(ורשא) מצורע ד)

 

קרוב אלי לומר בזה, שעיקר הטעם (לנגעי

הבית) בעבור צרות העין, כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ז) מהפסוק 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד

הבית לעצמו, ולא היה מהנה ממנו לאחרים, כי לבעבור זה

נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, "כי לי

הכסף והזהב – אמר ה'" (חגי ב, ח) וכל מה

שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה קא

זכי ליה (הוא מזכה אותו), לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה' 'כי

לא בחרבם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה' (תהלים מד, ד) כי אם 'ימין

ה' רוממה' לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את

החיל הזה', שהרי הוא הנותן לך כוח ואחוזה ואם כן, דין הוא שתיתנו משלו לעניי עמו,

ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז: 'ונתתי

נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', רצונו לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם, כאילו

אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד הבית

לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו או יאמר אחוזתכם – זה שייחד ביתו לו ואינו

מהנה ממנו לאחרים.

 (כלי יקר ויקרא יד, לד)

 

'בבית ארץ אחוזתכם'

– זה בהמ"ק, שנאמר (יחזקאל כד) 'הנני מחלל את

מקדשי גאון עוזכם'; ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, שנאמר (חגי א) 'יען ביתי אשר

הוא חרב'; 'והגיד לכהן' – זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א) 'מן הכהנים אשר בענתות'; 'כנגע נראה לי בבית' – זו טינופת עבודה

זרה.

 (ויקרא רבה יז, ז)

 

 

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין

מקרבת"

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ

מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד עַד מָתְנוּ.

(מלכים ב,

פרק ז – הפטרת פרשת מצורע)

 

תנו רבנן:

שלשה חלאין חלה אלישע; אחד, שגירה דובים בתינוקות ואחד

שדחפו לגחזי בשתי ידים ואחד

שמת בו, שנאמר (מלכים ב' יג) 'ואלישע חלה את חליו אשר

ימות בו'.

תנו רבנן:

לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי

בשתי ידיו ולא

כיהושע בן

פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו (במהדורת הרב שטיינזלץ: ישו

הנוצרי) בשתי ידיו.

אלישע מאי

היא? דכתיב (מלכים ב', ה) 'ויאמר נעמן הואל קח ככרים'

וכתיב 'ויאמר אליו: לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך, העת לקחת את הכסף ולקחת

בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות' ומי שקיל כולי האי (האם לקח את כל

הדברים האלו)? כסף ובגדים הוא דשקיל (הרי הוא לקח רק

כסף בגדים)!

אמר רבי

יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים. אמר לו (אלישע לגחזי):

רשע, הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים 'וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם' (מלכים ב' ז).

'וארבעה אנשים היו מצורעים' – אמר רבי

יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו (מלכים ב' ח).

 (בבלי סוטה מז, ע"א)

 

שְׁלשָׁה

מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

שְׁלשָׁה מְלָכִים, יָרָבְעָם, אַחְאָב, וּמְנַשֶּׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,

מְנַשֶּׁה יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי

הַימים ב לג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ

יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ. אָמְרוּ לוֹ, לְמַלְכוּתוֹ הֱשִׁיבוֹ וְלֹא לְחַיֵּי

הָעוֹלָם הַבָּא הֱשִׁיבוֹ. אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִיתֹפֶל, וְגֵחֲזִי.

(משנה סנהדרין י, ב)

 

וגחזי דכתיב (מלכים ב' ח') וילך אלישע דמשק. להיכא

אזל. א"ר יוחנן שהלך להחזיר גחזי

בתשובה ולא חזר. א"ל חזור בך א"ל כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים

אין מספיקין בידו לעשות תשובה. מאי עביד. איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת

ירבעם והעמידה בין שמים וארץ. וא"ד שם חקק בפיה. והיתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך. וא"ד

רבנן דחה מקמיה. שנאמר (שם

ו') ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה המקום אשר אנחנו

יושבים שם לפניך צר ממנו. מכלל דעד השתא לא הוו פיישי. (גמרא דף ק"ז

ע"ב).

 (פירוש

תוספות יום טוב לר' יום טוב ליפמן משנה סנהדרין י, ב)

 

הודעה חשובה

לקוראינו

הכתובת להקדשת

גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות

ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום

דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות

הספרים! (בחלק מהחנויות גם

במבצע)

ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת

ידיעותספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי

תורה שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין

ערכי השלום והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של

מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר,

פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו

ואוהדינו

כדי שקולה של

הציונות הדתית

המחויבת לשלום

ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את

שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא

הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה

מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com

 

תודה

מערכת "שבת שלום"        

 "עוז ושלום-נתיבות שלום