מצורע תשס"ח (גליון מספר 544)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת מצורע

גליון מס' 544 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה

וְנָתַתִּי

נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

וּבָא אֲשֶׁר

לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:

 כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. (ויקרא יד, לד-לה)

 

כיצד ראיית הבית? 'ובא אשר לו הבית

והגיד לכהן לאמר: כנגע נראה לי בבית'. אפילו תלמיד

חכם ויודע שהוא נגע, ודאי לא יגזור ויאמר 'נגע נראה לי בבית', אלא 'כנגע נראה

לי בבית'.

(משנה נגעים יב, ה)

 

 

נראה לי ולא לאורי, מיכן אמרו: בית

אפל אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו. 'בבית' – להביא את הצבוע, 'בבית' – להביא

העלייה, 'בבית' – מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו.

 (ספרא מצורע פרשה ה)

 

'בבית ארץ אחוזתכם' – זה בהמ"ק,

שנאמר (יחזקאל

כד) 'הנני

מחלל את מקדשי גאון עוזכם', ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, שנאמר (חגי א) 'יען ביתי אשר הוא חרב','והגיד לכהן'

– זה ירמיה, שנאמר (ירמיה

א) 'מן

הכהנים אשר בענתות'. 'כנגע נראה לי בבית' – זו טינופת עבודה

זרה.

(ויקרא רבה יז,

ז)

 

ילמדנו רבינו:

על כמה דברים נגעים באים על האדם?…

על עין הרע – אמר רבי יצחק: כיון שעינו של אדם

רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואמר ליה 'השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל

כלי חפץ' והוא אומר: ארור הוא מי שיש לו מגל או קרדום, מה הקב"ה עושה? מלקה אותו

בצרעת, ובא לכהן ואמר 'כנגע נראה לי בבית' והוא מצוה ונתץ

את הבית והכל רואין כליו כשהן

גרורין ומוציאן לחוץ ומפרסמין את כליו והכל אומרים לא היה

אומר שאין לו מגל שאין לו קרדום הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני שלא רצה להשאיל והיה עינו

צרה להשאיל.

 (תנחומא

(ורשא) מצורע ד)

 

 

מעברים

אפרים שהם-שטיינר

בפרשה המתארת את טהרת המצורע, בה עוסק החלק הראשון של פרשתנו, אנו מוצאים הדים לשוניים לשתי פרשיות אחרות במקרא.

הראשונה כבר רמוזה בפסוק :"וצוה הכהן ולקח למטהר

שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב". ר' אברהם אבן עזרא

בפירושו מזכיר קשר אפשרי בין פרשתנו ופרשת יציאת מצרים וזו

לשונו : "ועץ ארז ואזוב הוא הגדול והקטן במיני הצמחים. והעד מחכמת דברי שלמה

(מלכים א' ה' י"ג: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר

יצא בקיר") ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה והנה המצורע והבית

המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים".

בדבריו מקשר האבן עזרא בין ענייני פרשת מצורע, צרעת

בתים וטהרת מתים הנזכרים בפרשתנו ובין פרשת פסח מצרים

באמצעות קישורם לצמח האזוב המשמש בכל המקומות הללו כחלק מן הטקס הדתי. בפרשתנו, האזוב יחד עם שאר מרכיבי טהרת המצורע נטבל בדם

הציפור השחוטה ובאמצעותו מזים על המצורע לטהרתו. גם בפרשת יציאת מצרים משמשת אגודת

האזוב למריחת דם הפסח על המשקוף ושתי המזוזות על מנת לסמן את בתי בני ישראל

האוכלים את קרבן הפסח בליל גאולת מצרים.

הפרשה השניה אליה יש קירבה

לשונית בתיאור טקסי פרשתינו אינה מצויה בחומש אחר, אלא

ב"תורת כהנים" עצמה הכוונה לפסוקי הקדשת הכהנים בפרשת צו. הקירבה הלשונית

אינה אלא אות לקירבה טקסית של ממש בין טקס הקדשת הכהנים לטקס טהרת המצורע. בטקס הקדשת הכהנים

נאמר :"ויקרב את בני אהרון ויתן משה מן הדם על

תנוך אזנם הימנית ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם

הימנית " (ויקרא ח' כד)

ובטקס טהרת המצורע נאמר: ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן כל תנוך אוזן המטהר הימנית

ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית….ומיתר השמן אשר על כפו יתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל

בהון רגלו הימנית על דם האשם." (ויקרא יד, טויח).

דומה שדמיון זה אינו מקרי כמו שהדמיון עליו עמד ראב"ע בין פרשת טהרת המצורע ובין פסח מצרים אינו מקרי.

על מנת לעמוד על הקירבה עלינו לנתח בקצרה מה משמעותם של

הטקסים.

כל שלושת הטקסים המדוברים: טקס מריחת דם הפסח על המשקוף

ושתי המזוזות, טקס טהרת המצורע וטקס הקדשת הכהנים הם

שלושתם טקסי מעבר, טקסים בהם עובר המשתתף בטקס ממהות אחת למהות שניה. ושלושתם מתקיימים בפתח; האחד בפתח הבית, ושני האחרים

בפתח אהל מועד. בכל אחד מטקסים אלו עמדו המשתתפים לעבור דרך הפתח ועתיד היה

להתחולל בהם שינוי מהותי; במצרים עברו בני ישראל שמרחו באמצעות האזוב את הדם על דלתותם ממעמד של עבדים לבני חורין, מעם משועבד לעם נגאל, ממי

שכל פעולתיו מנותבות על ידי אדונו למי שיעמדו תחת הר

סיני ויבחרו לקבל עליהם כאיש אחד בלב אחד עול תורה ומצוות בבחינת נעשה ונשמע. בטקס

בפרשת צו, עוברים אהרון ובניו ממעמד של ישראלים נגאלים למעמד של כהנים לבושי אפוד הנושאים במשרה רמה ומשרתים בקודש. אזנם צריכה להיות קרויה לשמוע את דבר האל, ידיהם

עתידות להיות עסוקות בפעולות הקודש ורגליהם צריכות להובילם בשבילי המקדש ולהמנע מלצאת מתוכו. אין זה טקס טהרה בלבד המפקיע את טומאתם,

אלא זהו טקס המעלה אותם דרגה ממי שהם, ישראלים טהורים למי שיהיו כהנים משמשים בקודש. גם בטקס טהרת המצורע מצביעה התורה על

מעבר, למעשה בעת שהמצורע עובר את הטקס הוא כבר עבר כמה שלבים בטהרתו. בניגוד לטקס

הסגרתו המבוצע עת הוא מודר משלושת המחנות, הרי שאת טקס

הטהרה מבצע הכהן כשהמצורע ניצב פתח אהל מועד (ובעת שעמד בית המקדש בשער ניקנור – על פי גרסת רש"י) כלומר המצורע כבר מותר במחנה

ישראל והוא מבקש עתה להשלים את טהרתו לעלות בקודש, להיטהר כך שיוּתר לבוא ולהיכנס

בשערי מקדש ולהקריב קרבן כשאר בני ישראל. טקס זה הוא אם כן לא טקס טהרה בלבד, אלא

טקס בו עולה המצורע בדרגה חזרה למעמדו קודם לפני שנצטרע

– חזרה למעמד ישראל המותר בטהרתו במקדש ובקודשיו. דומה שהדמיון בין שני הטקסים

נובע מכך. אך מדוע קשורים הדברים בנגיעה ובמריחת דם ושמן על האוזן היד והרגל.

טקסים בהם נוזלים מסויימים באים במגע עם חלקי גוף

המציינים שינוי מהותי במשתתף מוכרים לנו בדת היהודית וגם בקרב עמים אחרים. בטקסים אלו

מסמלים בני אדם את השינוי במהות או במעמד באמצעות מגע בין נוזלים מסויימים לחלקי גוף. די אם נזכיר בהקשר זה את משיחתם של מלכים

וכהנים והפיכתם ברגע זה לשונים במהותם משאר בני אדם. גם

כאן בעת מריחת תנוך האוזן והבהונות מסמלת התורה את השינוי המהותי החל בכהן מחד, אך

גם במצורע מאידך; זה נכנס לחיי קדושה במקדש וזה שב לתפקד לאחר שהיה מורחק בשל

טומאתו. גם מריחת הדם באמצעות האיזוב על המשקוף ושתי

המזוזות (גם כאן שלושה אלמנטים משקוף ושתי מזוזות כמו בבני האדם אוזן ושתי בהונות)

משנה את מהותו של הבית; על משקופו נמרח הדם – זהו בית עברי בו מתקיים קרבן הפסח

במכסת נפשות ושהיושבים בו עתידים להיגאל למחרת היום.

אפרים

שהם-שטיינר חבר ב"מנין השיוויוני

בקעה" מלמד היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון

בנגב ובתיכון הימלפרב בירושלים.

 

וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער ויאמרו איש

אל רעהו מה אנחנו ישבים פה עד מתנו.

(מלכים ב, פרק ז –

הפטרת פרשת מצורע)

 

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"

תנו רבנן: שלשה חלאין חלה אלישע; אחד, שגירה דובים בתינוקות ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים ואחד שמת בו,

שנאמר (מלכים ב' יג) 'ואלישע

חלה את חליו אשר ימות בו'.

תנו רבנן: לעולם תהא

שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי

ידיו ולא

כיהושע בן פרחיה שדחפו

לאחד מתלמידיו ( במהדורת הרב שטיינזלץ: ישו הנוצרי) בשתי ידיו.

אלישע מאי היא? דכתיב (מלכים ב', ה) 'ויאמר נעמן הואל קח ככרים' וכתיב 'ויאמר אליו: לא לבי הלך כאשר הפך איש

מעל מרכבתו לקראתך, העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות'

ומי שקיל כולי האי (האם לקח את כל הדברים האלו)? כסף

ובגדים הוא דשקיל (הרי הוא לקח רק כסף בגדים)!

אמר רבי יצחק: באותה

שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים. אמר לו (אלישע לגחזי):

רשע, הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים 'וצרעת נעמן תדבק

בך ובזרעך לעולם' (מלכים ב' ז).

'וארבעה אנשים היו

מצורעים' – אמר רבי יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו (מלכים ב' ח).

 (בבלי סוטה מז,

ע"א)

 

נגעי

הבית כתוצאה מרכושנות וכוחניות

והקרוב אלי לומר

בזה, שעיקר הטעם [לנגעי הבית] בעבור צרות העין, כמו שאמרו רז"ל (ערכין ט"ז) מהפסוק

'ובא אשר לו הבית' – זה שייחד הבית לעצמו, ולא היה מהנה ממנו לאחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחוזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב

מביתו גם לאחרים, "כי לי הכסף והזהב – אמר ה'" (חגי ב, ח) וכל מה

שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן, כי אם משולחן גבוה קא

זכי ליה [הוא מזכה אותו], לכך נאמר 'כי תבואו אל ארץ

כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה' 'כי לא בחרבם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה' (תהלים מד,

ד) כי אם 'ימין ה' רוממה' לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר 'כוחי

ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', שהרי הוא הנותן לך כוח ואחוזה ואם כן, דין הוא

שתיתנו משלו לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה

אל עצמם, אז: 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', רצונו לומר: במקום שאתם מייחסים

האחוזה לכם, כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם, לכך נאמר מיד 'ובא אשר לו הבית' – זה

שייחד הבית לעצמו לומר שבכוחו ועוצם ידו בנה ביתו או יאמר אחוזתכם – זה שייחד ביתו

לו ואינו מהנה ממנו לאחרים.

 (כלי יקר ויקרא יד, לד)

 

טהרת

המצורע

וצוה הכהן ולקח למטהר

שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב.

(ויקרא יד, ד)

 

"ועץ ארז": לפי שהנגעים באין על

גסות הרוח. "ושני תולעת ואזוב": מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו

כתולעת וכאזוב.

(רש"י ויקרא יד, ד)

 

האופי הבלתי סוציאלי המסומל על-ידי ציפור

הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב,

להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים; זהו הניגוד בין

"בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".

כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום

הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו של

דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף

במוסריותו.

(מתוך פירוש רש"ר

הירש על ספר ויקרא, מובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל ב"עיונים

חדשים בספר ויקרא", עמ' 162)

 

קוראים מגיבים

בגיליון פורים (541) כתבה דבי וייסמן על כמה מחבריה המתקשים בקריאת המגילה, בגלל

"סיפור אלים", המלא "נקמנות נגד הגויים", ובאתי להניח את

דעתם. במחקר שפרסמתי ("מועד" יד, תשס"ד), הראיתי, ובניגוד

למקובל לחשוב, שמגילת אסתר אינה סיפור "נקמה" ועידוד ג'נוסייד, אלא

ההיפך הגמור מכך: היא באה לעדן נקמה, ולמנוע ג'נוסייד; וזאת, בהתאם למתודה ספרותית

של "סיפור בבואה" (מתודה, שפותחה על ידי יאיר זקוביץ,

ובעקבות חז"ל). כפי שהוכחתי שם במפורט, המן ומרדכי הם "סיפור

בבואה" (הפוך) של עמלק ושאול (שמואל א, טו), ומגילת

אסתר היא תיקון מוסרי מאוחר של עמלק: היא שוללת ביזה, ושוללת הריגת חפים משפע,

בוודאי טבח של נשים וילדים. מהמגילה עולה, שלעיתים, אין לנהל נגד אויבים מלחמת

"השמד" טוטאלית, אלא מלחמה נקודתית, וכאקט של הגנה עצמית. לעיתים, גם

כאשר התנאים הפוליטיים הבינלאומיים מאפשרים "השמדה" (בנוסח

ה"חרם") של האויב ואף מצדיקים אותה, יש להימנע מלבצעה, ועל המלחמה להיות

מבוקרת. סיפור-הבבואה גם מלמד כי מרדכי, שהיה אחראי להימנעות מכוונת זו מהצו

המלכותי על טבח, אף נתעלה במעמדו. מכאן, שאחד המהפכים שבסיפור המגילה הוא המהפך

בחשיבה המוסרית (וזו אחת ממשמעויות העומק של "ונהפוך הוא").

ולבסוף, אילו פרופ' ע"א סימון ז"ל

היה קורא את דבריי אלה, אולי היה מחליט סוף סוף לממש את

האגדה (היפה, אבל הבדויה) עליו: הוא אכן היה מקפיד לנסוע בחג הפורים בין ירושלים

לתל אביב, אבל לא כדי להימנע מקריאת המגילה (המהפכת את

סיפור השמדת עמלק מסיפור שלילי לסיפור-מתקן חיובי), אלא להיפך: כדי לקרוא

אותה פעמיים, ולשם הידור מצווה.

ומי שמעוניין במאמרי המפורט, יואיל לפנות

אלי, ואשלח לו בדוא"ל: amnonsh@tiratzvi.org.il

בברכה, אמנון שפירא, קב' טירת צבי

 

פרופ' ג'רלד קרומר ז"לפועל צדק ודובר אמת בלבבו

זמן קצר לפני הבאת גיליון זה לדפוס, הלך

לעולמו חברנו היקר ג'רלד קרומר

אחרי מאבק קצר אך קשה עם מחלה אכזרית.

כל מי שהכיר את ג'רלד

ידע להוקיר את השילוב הנפלא שהיה בו בין איש החזון לאיש המעשה. במובנים רבים הוא

היה החלוץ לפני המחנה וכמעט ולא ניתן לחשוב על מפעל חשוב שג'רלד

לא היה מיוזמיו וממייסדיו: עוד לפני עלייתו ארצה, הוא יזם את הקמתה של חבורה

בלונדון, שהיוותה בבוא הזמן את הגרעין המייסד של קהילת ידידיה בירושלים.

בבוא הזמן, כאשר הרגיש שיש צורך בקהילה

דתית-הלכתית המתאפיינת בחיפוש רוחני, בשאיפה לשותפות גדולה יותר של נשים בבית

הכנסת ובמעורבות חברתית, הוא היה בין מייסדי קהילת ידידיה.

כאשר ילדיו הגיעו לגיל בית ספר, יזם עם קבוצה

של "משוגעים לדבר" את הקמתו של בית ספר אפרתה,

בו יתחנכו הילדים לאהבת התורה, האדם והארץ באווירה של כבוד וסובלנות.

בתקופת מלחמת לבנון הראשונה וגילוי המחתרת

היהודית, הוא הרגיש, עם חברים אחרים, שיש צורך בתנועה דתית המקדמת את ערך השלום

והוא היה בין מייסדי "נתיבות שלום" ומפעיליה הבולטים במשך שנים רבות.

כאשר עמד בראש התנועה, הוא יזם את פרסום "שבת שלום" קצת לפני ראש השנה

תשנ"ח וביקש ממני לערוך את הגיליון.

היריעה קצרה מלהכיל את כל פעלו למען חברה

ישראלית יפה, סובלנית וצודקת יותר; גם כאשר חלה, הוא המשיך לחשוב על מה עוד ניתן

לעשות לטובת החברה.

ירושלים איבדה את אחד מטובי בניה. לוחמי

השלום והצדק החברתי איבדו את הטוב שבלוחמיה ואני, יחד עם חברים רבים, מבכה את

הליכתו בטרם עת של חבר יקר ואהוב.

תנחומינו לחנה, לילדים ולמשפחותיהם.

יהי זכרו ברוך

פנחס לייזר, עורך

מערכת שבת שלום – נתיבות שלום