וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים

וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב

 עַל

יַרְדֵּן יְרֵחוֹ.

(במדבר לג, מח)

בארבעה שמות נקרא הר

נבו; הר העברים, הר נבו, הר ההר והר הפסגה.

 (בתי מדרשות חלק ב – מדרש שלשה וארבעה – אות לב)

'העברים' דרך מעבר

העוברים שם אל הר נבו אל ארץ כנען, שהיה מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמוריים. שהרי

בפרשת האזינו כתוב, "עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני

יריחו וראה את ארץ כנען" ובפרשת מסעי כתוב, "ויחנו בהרי העברים לפני

נבו. ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב על ירדן

יריחו", הרי שפירש שמן העברים עוברים את הר נבו אל ארץ כנען. ואף על פי

ש"הרי העברים" לחוד ו"עיי העברים" לחוד, הנה כתוב "ויחנו

בעיי העברים בגבול מואב", למדנו שהרי העברים ועיי העברים שניהם בגבול מואב

היו. ובשניהם יחד עוברים את הר נבו אל ארץ כנען, ועל כן נקראו שניהם עֲבָרִים.

(מזרחי במדבר כא, יא)

ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב. ערבות

לשון עריבות ומתיקות. רצה לומר שהרגישו בשם עריבות ומתיקות בהתורה הק'. מוא"ב אותיות מ"ו

א"ב. מ"ו מילוי שם ע"ב. אב, הוא אבינו שבשבמים.

היינו שעל ידי התגלות אלקותו יתברך שהיה שם, על ידי זה

הרגישו שם עריבות ומתיקות התורה הקדושה.

(ספר תולדות

יצחק – פרשת מסעי)

"עד מות הכֹהן הגדול"

פנחס לייזר

לזכרם של

אייל, גל-עד ונפתלי

שנרצחו בדמי

ימיהם

אחת ההלכות התמוהות המופיעות בפרשת מסעי מתייחסת לעונשו

של הרוצח בשוגג, הנידון לישיבה בעיר מקלט "עד מות הכֹהן הגדול". התורה

איננה קובעת זמן קבוע לעונש אלא תולה את העונש במותו של הכוהן הגדול. פרשני

המקרא, החל מחז"ל התמודדו עם הקושי בהצמדתו של העונש למות הכוהן ודרשו את

הקשר בין אורך העונש לבין אירוע שלכאורה איננו תלוי במעשיו של הרוצח, באופנים

שונים.

רש"י מביא שני הסברים, הלקוחים מספרות

חז"ל:

עד מות הכהן הגדול: א. שהוא בא

להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי

החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. ב. דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל

שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו. (רש"י במדבר לה

, כה)

הסיבה הראשונה מתייחסת לרמתו הרוחנית הירודה של הרוצח

בשוגג שיש להרחיקו מהכוהן הגדול, דוגמת האיסור להניף חרב על המזבח כי "אין

להניף את המקצר (החרב) על המאריך (המזבח)". הכוהן הגדול, שתפקידו להשרות

שכינה ולהאריך חיים אינו יכול לסבול בקרבתו אדם שקיצר חייו של אדם (צלם אל-הים)

ועל-ידי כך מסלק את השכינה מהעולם.

הסיבה השניה מייחסת לכהן הגדול

אחריות עקיפה למעשיהם של ישראל. אם רמתו הרוחנית של הכהן היתה

גבוהה יותר, השפעתו על בני דורו היתה מונעת מצבים בהם

בני אדם היו נהרגים על-ידי רשלנות ולכן מקשרת התורה בין עונשו של הרוצח בשגגה למות

הכהן הגדול.

רבי עובדיה מסולפרינו, בעל

פירוש ה"ספורנו" אינו תולה

הדבר ברמתו הרוחנית של הכהן או של הרוצח אלא רואה בהלכה זו את האפשרות להשאיר

לקדוש ברוך הוא, "בוחן כליות ולב" את קביעת אורכו של העונש, וזו לשונו:

עד מות הכהן הגדול: כבר באר שהגלות

היא על השוגג ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות

אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים כי מהם

שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן, וזה במשפט

האל יתברך היודע ועד שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'. (ספורנו במדבר לה , כה)

בעל "דעת זקנים מבעלי התוספות" רואה כאן

הגנה על הכהן הגדול מפני דעת קהל לוחצת וזו לשונו:

כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול: פשט

כדי שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא

חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראו זה שהרג הנפש ואין כהן גדול עושה בו נקמה, ועליו הדבר חל

כדכתיב 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם' אבל כשמת הכהן

הגדול, אין לחוש על הכהן הבא אחריו כי מה ירננו עליו אחרי שלא נעשה בימיו. (דעת זקנים מבעה"ת במדבר לה , כח)

רבי יצחק שמואל רג'יו (צפון

איטליה- המאה ה-19) רואה

במות הכהן הגדול אירוע עצמתי בעל חשיבות לאומית העשוי להשקיט את תאוות הנקם של

גואל הדם, וכך לשונו:

כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא

יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך

רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב

חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת

הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח

את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל

תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה

לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן

לב להבחין בין שוגג למזיד.

המדרש (שיר

השירים רבה ד) רואה במותו של הכהן הגדול כפרה (אולי סימן לכפרה?)

וההורג בשגגה לא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה

זו מיתת כהן גדול שנא' (במדבר ל"ה) 'וישב

בה עד מות הכהן הגדול'.

מעניין לציין שהתורה עצמה אולי רומזת לנו דבר מה על

המשמעות שיש לתת למותו של הכהן הגדול. התורה מאזכרת בקצרה (במדבר לג, לז-לח) את

מותו של אהרון, הכהן הגדול

הראשון וזו לשון התורה בפרשתנו:

ויסעו מקדש

ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום. ויעל אהרן הכהן אל הֹר ההר על פי ה' וימת

שם, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש. (בעצם ראש

חודש אב)

אזכור קצר זה מרמז שהדבר אירע אחרי שבני ישראל נסעו

מ"קדֵש" ובפרשת חוקת, בה מתוארת פטירתו של אהרון

בצורה דרמטית, נאמר:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל

הזה אל הארץ אשר נתתי להם. (במדבר כ , יב)

וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר:

"ויסעו מקדש ויבאו

בני ישראל כל העדה הר ההר. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ

אדום לאמר: יֵאסף

אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה. (שם, שם, כב-כד)

ייתכן שיש קשר בין התביעה מאהרון

וממשה "להקדישני" לבין הנסיעה מקדש, מקום בו

התרחשה פרשת מי מריבה.

תפקידה של המנהיגות הרוחנית היא לקדֵש שם שמים ולכן, כאשר

העם עומד בפני הכניסה לארץ, על המנהיגות שלא עשתה זאת בצורה מספקת לפַנות את

מקומה.

אהרון

הוא אם-כן הכוהן הגדול הראשון שהיה צריך למות כי "לא התפלל על דורו"

ולכן מכפרת מיתתו על עוון בני דורו.

חז"ל מתארים את מותם של משה, אהרן ומרים כ"מיתת

נשיקה", שהיא מיתתם של צדיקים "על פי ה'" ומפרשים את סמיכות

הפרשיות בין פרשת "פרה אדומה" לפרשת מיתתה של מרים ואת סמיכות הפרשיות

בין מיתתו של אהרון לבגדי כהונה בגלל

האופי המכפר והמטהר של מיתת צדיקים, וזו לשונם:

אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר

לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן

לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים

מכפרת. (בבלי מועד קטן כח,

ע"א)

מוטיב הכפרה של הפרה האדומה שהיא גזֵרה "על פי

ה'" מזכיר במובן מסוים את מוטיב הכפרה של מיתת צדיקים "על פי ה'":

הצדיקים מתים מכיוון שכך היה רצונו של הא-ל. כמו-כן, גם הפרה האדומה

"אשר לא עלה עליה עול" מטהרת מטומאת מת ומכפרת – על לא עוול בכפיה – על

חטא העגל, כי כך רצונו של הא-ל והמשמעות שאנחנו יכולים לתת להיטהרות זו קשורה

לאחריות שה"גדולים" צריכים לקחת על ה"קטנים" וכלשון המדרש

"תבוא אמו ותקנח את הצואה".

לא קל לעתים להבין את רצונו של הקדוש ברוך הוא. מותם ללא

עת של אנשים חפים מפשע במלחמות, בפעולות איבה, באסונות או במחלות מציב בפנינו

שאלות אמוניות מורכבות . ואולי מה שנאמר לגבי מצוות פרה אדומה "חוקה חקקתי,

גזרה גזרתי" מלמד אותנו שאין ביכולתנו להבין את כוונותיו ואת רצונותיו של הקב"ה

במקרים אלו. דברים אלו קורים לרוב למורת רוחנו ואין לנו כל שליטה על עצם התרחשותם.

אך שומה עלינו "לדרוש ולקבל שכר", כלומר לתת גם לאירועים קשים בחיינו את המשמעות המאפשרת לנו להיטהר

להתעלות ולקחת אחריות על המשמעות שאנחנו רוצים להעניק לחיינו. איננו שולטים

בהתרחשותם של חלק מהאירועים בחיינו,

איננו מסוגלים תמיד להבין אותם, אך יש באפשרותנו לבחור את המשמעות שאנחנו רוצים

להעניק להם ואת הלקחים שנבחר להפיק מהם.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.

גורלו הרוחני של דור

המדבר – הכניסה לארץ ישראל והכניסה לארץ החיים

וַיִּחַר אַף ה בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל

הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'.

(במדבר לב)

תנו רבנן: דור המדבר אין להם

חלק לעולם הבא, שנאמר 'במדבר הזה יתמו ושם ימתו' 'יתמו' – בעולם הזה, 'ושם ימתו' – בעולם הבא. ואמר (תהלים צ"ה) 'אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי' – דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: באין הן לעולם

הבא, שנאמר (תהלים נ') 'אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח', אלא מה אני מקיים 'אשר נשבעתי באפי'? באפי

נשבעתי, וחוזרני בי.

רבי יהושע בן קרחה אומר: לא נאמר

פסוק זה אלא כנגד דורות הבאים 'אספו לי חסידי' – אלו צדיקים שבכל דור ודור, 'כרתי

בריתי ' – אלו חנניה מישאל

ועזריה, שמסרו עצמן לתוך כבש האש, 'עלי זבח' – [אלו] רבי עקיבא וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: באים הן לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו ל"ה) 'ופדויי ה' ישבון

ובאו ציון ברנה.' אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

שבקה רבי עקיבא לחסידותיה (רבי עקיבא הניח את חסידותו ואמר דברים קשים), שנאמר (ירמיהו ב') 'הלך וקראת באזני ירושלים לאמר… זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך

לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.' ומה אחרים באים בזכותם – הם עצמן לא כל שכן?

(בבלי סנהדרין קי,

ע"ב)

קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה

לסדרת מסעי

מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו – ירמיהו נביא החורבן… בין הדברים המרובים שבסדרת

"מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי

הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם

יושבים בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל." ה' איננו שוכן בארץ,

הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים

עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו

שוכן בהם באופן אוטומטי…

וכ-700 שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש

לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: "ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר:

"ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן" ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי)

ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה

ואת נחלת ה' לתועבה.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ'

108-109)

"ולא תטמא

בתוך בני ישראל."

(במדבר לה לד)

'ולא תטמא': החנופה את הארץ או הוא ציווי בעבור כי אני שוכן בתוכם

ולא לכבוד הארץ, רק לכבוד בני ישראל על כן אמר 'שוכן בתוך בני ישראל'.

(אבן עזרא במדבר שם,

שם)

'ואני הנני מקים

את בריתי': על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי, אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ,

אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ, כאמרו 'כי הדם הוא יחניף את

הארץ', ולארץ לא יכופר וגו', אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ.

(ספורנו בראשית ט , ט )

גם

לרוצח מגיע משפט צדק

'והיו לכם הערים

למקלט מגואל ולא ימות הרצח וגו" למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ורצח גואל הדם את הרוצח

אין לו דם' שומע אני בינו לבין עצמו יהרגנו? ת"ל 'ולא ימות הרוצח עד עמדו

לפני העדה למשפט'.

 (ספרי מסעי פיסקא קס)

רבי עקיבא אומר:

מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, שאין ממיתין

אותו מיד, עד שיעמוד בבית דין? ת"ל 'עד עמדו לפני העדה למשפט' – עד שיעמוד בבית

דין אחר .

(מכות יב, ע"א)