מטות תשע"ט, גיליון 1111

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ

לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

(במדבר ל׳, ג׳)

איור: הרי לנגבהיים

החלק הו' – המבטיח את חבירו להיטיב עמו ישקר דבריו וישים לאל מלתו. כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו כי זה דרך שקר. והוא כאדם עבר ברית שנאמר (צפניה ג׳, י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו כי [יש] בו [משום] מחוסרי אמנה. כי לב חבירו סומך עליו ובוטח בו אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן. ואם איש עני הוא אף על פי שהמתנה מרובה. אם יחזור בו רעתו רבה. כי נדר נדר ונאמר (במדבר ל׳, ג׳) לא יחל דברו. וכן מי שיתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם. והנה הוא כמתהלל על נדיבותו בזה. והנה זאת כמו הבטחה ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר. כענין שכתוב (משלי כ״ה, י״ד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. פירושו – כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם ולא בא הגשם כן ענין איש המתהלל במתת שקר. כי מה שהתהלל בדבר הוא דסימן קיום הדבר. על כן יצטער האיש שהבטיחהו על המתנה בהכזיב תוחלתו.

(רבנו יונה הגירונדי: שערי תשובה ג׳:קפ״ג)

לאסור איסר על נפשו (במדבר ל, ג). נראה פירוש שאסור לידור שום נדר רק כשיצרו מתגבר לעבור עבירה אזי מותר לידור ולישבע כמו שעשה בועז ליצרו שנשבע חי ה' (רות ג, יג) וזהו פירוש לאסור איסר, היינו שנדר הוא איסר על נפשו והוא נשבע לבטל יצרו.

לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל, ג). מי שאינו עושה דבורו חולין עושה תקונים בכל היוצא מפיו ויגזור אומר ויקם לו צדיק מושל ביראת אלהים על ידי שמירת ברית הלשון. וזהו מטות שיוכל להטות מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדין לרחמים.

(קדושת לוי, במדבר, מטות ב- ג׳)

אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַה' – שני מיני נדרים הם, כי הנודר בכעסו לאסור על עצמו איזו דבר נדר, זה אינו לה', ודווקא איש כי ידור כשהוא איש מיושב בדעתו, קרינן ביה האדם בשבועה (שבועות כו ע"א) והוא הנודר לה', אבל הנודר בכעסו מאחר ש'כעס בחיק כסילים ינוח' (קהלת ז ט), אם כן אינו איש ונמשל כבהמה. ורז"ל (נדרים כב ע"א) ספרו בגנות הנודר ואמרו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה. וכדמות ראיה לדבריהם כי רש"י פירש נאמר כאן 'זה הדבר' ונאמר בשחוטי חוץ 'זה הדבר' כו', ואומר אני דון מינה ומינה מה להלן במה, אף כאן במה, כי שחוטי חוץ היינו המקריב בבמה, אף זה הדבר הנאמר כאן בנודר מדבר במקריב בבמה, כי הנודר דומה כאילו בנה במה. וטעמו של דבר הוא שירדה התורה לסוף דעת הנודר כי הוא אוסר על עצמו מה שכל העולם נוהגין בו היתר, מסתמא רום לבבו השיאו שמכל העדה יבדל והוציא את עצמו מן הכלל.

 (כלי יקר שם, שם)


 

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר" (במדבר ל, ב)

דוד גודמן

עמדו הפרשנים על אופיו המיוחד של פסוק זה – ברוב פרשיות התורה הפונה הוא ה' ומושא הפנייה הוא בני ישראל (באמצעות משה). על-כן חוזר ונשנה הנוסח – "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל". בפסוק המצוטט, לעומת זאת, הפותח את פרשת הנדרים, פונה משה אל ראשי המטות אשר לבני ישראל. הפונה איננו ה', אלא משה, ומושא הפנייה אינו העם, אלא נשיאיו. יש לעמוד על משמעותה של פנייה זו ולשאול מדוע דווקא פרשת הנדרים פונה אל הנשיאים, כלומר אל יחידי הסגולה, ולא אל כלל הקהל?

הרמב"ן מסביר כי פרשה זו נאמרת אל ראשי המטות בכדי למנוע קלות ראש בנדרים. על-כן קבע משה סייג ובחר לגלות את פרשת הנדרים ואת האפשרות להתיר נדרים לראשי המטות, המומחים יחידי הסגולה הנושאים את ראש בני ישראל. "אולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט". אם יידע האדם כי ניתן להתיר את נדרו, הרי שימצא את עצמו נודר בלי לשאת באחריות.

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג). הכתוב מלמד כי מי שקבע לעצמו חוק וגבול, אינו יכול לחזור בו מנדרו ומשבועתו. הנדר מבטא את יכולתו של האדם לקבוע, באופן אוטונומי, את דרך חייו. האדם הנודר איסור על נפשו, קובע לעצמו חוק מוסרי שאיש מלבדו אינו כפוף לו. על-כן קובע הכתוב כי 'לא יחֵל דברו' – שאסור לאדם לחלל את נדרו ולהפֵר אותו. עם זאת, מיד בהמשך הפרשה מסופר על נדרים אותם ניתן להפר ולדחות. מעבר לכך, חז"ל מלמדים כי אף את הנדרים ניתן להתיר ולמחול.

במסכת חגיגה בתלמוד הבבלי – 'היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו'. אולם, אנו לומדים הלכה למשה מסיני כי ניתן לפתוח פתח ולהתיר את הנדר. התרת נדרים אינה דבר של מה בכך – אדם שאסר איסר על נפשו, מחוייב להשלים את נדרו. על-אף שהאדם מצֻווה על נדרו באופן מוחלט, משום 'לא יחֵל דברו' – הרי ישנו עוד פתח למחול על הנדר. פתח זה אסור שיהיה גלוי, כפירצה הפונה אל רשות הרבים, שהרי יוביל הדבר לחוסר אחריות ולקלות ראש. אם יפורסם ברבים כי ניתן למצוא מחילה לנדרים, יהיו הכל נוהגים בהם קלות ראש ויאבד הנדר את תוקפו.

'אל ראשי המטות' – התרת נדרים, דורש רב חסדא את הכתוב, נעשית באמצעות "יחיד מומחה" (נדרים עח). מכאן מוצא רב חסדא סימוכין מן התורה לכך שהחכם יכול לבדו להתיר את הנדר. על-אף שתוקפו של הנדר הוא מוחלט, הרי שישנם יחידי סגולה שיש באפשרותם למחול. עצם זאת שמושא הפנייה בפרשייה זו הם ראשי המטות, כלומר, הנשיאים יחידי הסגולה. יחידים אלו, על-פי רב חסדא, אינם אלא המומחים הבקיאים בדיני התרת נדרים. משה מלמד את פרשיית התרת הנדרים, אך הוא אינו מפרסמה ברבים, אלא מוסר אותה באופן אינטימי, אל אלו הראויים ללומדה. רק אלו המובילים את העם יכולים לשאת באחריות העצומה של שחרור האדם מן הנדר שאסר על עצמו. משה מכנֵס את ראשי המטות בכדי ללמדם את הסוד השמור של התרת נדרים: "כתיב 'אל ראשי המטות' וכתיב 'לא יחל דברו' אבל ראשי המטות מוחלין לו" (רש"י, נדרים עח).

מה גדול כוחו של חכם, הפותח פתח ומתיר לנודר את איסורו. פרשת הנדרים, בה פונה משה אל ראשי המטות, מקנה ליחידי הסגולה הראויים לכך את הדרך להשיב אדם מנדרו, לסייע בידו למחול לאיסוריו. פרשת הנדרים היא 'סוד' אותו נותן משה פנים בפנים לגדולי ישראל. בעצם הנדר והתרתו נמצאת הנהגה חשובה; סודיות זו הלהיבה את הדימיון של ר' משה חיים אפרים מסדיקלוב, נכדו של הבעל-שם טוב, בעל ספר 'דגל מחנה אפרים'. בדרשתו על פרשת מטות מהרהר 'הדגל מחנה אפרים' על פרשת הנדרים כפרשה מלֵאת מיסתורין: "'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר': דהנה משה רבינו עליו השלום היה רוצה לאמר כאן סתרי תורה… והיה ירא לנפשו לאומרם לכל המון עם, כי לא כל הרוצה ליטול את השם… ולכך 'וידבר משה אל ראשי עם בני ישראל המטות לבני ישראל' היינו שהם מטים עצמם רק אל הצורך לבני ישראל, והם הם זכי הדעת ושלימי הנפש ולהם גילה מצפוני סתרי התורה הקדושה התלוים בזה הפרשה".

החכמים הם נשיאי העדה, על-אף שאלו משמשים כשופטים המצווים לדון ללא כל משוא פנים וללא כל הטיה, אסור כי יוגבלו החכמים על-ידי החוק היבש בלבד. ראשי המטות, דורש 'דגל מחנה אפרים', אלו היודעים להטות את עצמם. מה שמכשיר את הנשיא לדון דין של צדק, איננו רק התוקף המוחלט והבלתי משתנה של החוק, אלא אף היכולת להגמיש אותו ולשחק בו. דיני התרת נדרים מלמדים אותנו מה רב כוחו של החסד על כוחו של הדין. החכם השואל את האדם על נדרו ומוצא לו פתח למחילה מוציא מן הדין את העוקץ הנוקשה הטמון בו. אם נשיאי העדה יראו בעצמם רשות שמטרתה היא לאכוף את הדין בלבד, הרי יהיה קשה הדבר מנשוא. התרת נדרים היא היכולת להטות את הדין, למצוא את היוצא מן הכלל. החכם איננו פוגש את המעשה ואת החוק אלא את האדם, מתוך כך מלמד החכם זכות כי אף החוק והאיסור נתונים תמיד מתוך הקשר.

התורה לכאורה מצווה על האדם 'ככל היוצא מפיו יעשה'; מי שנדר אין לו כיצד להתיר את איסורו, אולם לצד מחויבותו המוחלטת של האדם לנדרו, מצווה משה לחכמים ציווי שונה בתכלית – מצאו מחילה למי שצריך לה. על-אף שאסור שאדם יקל ראש באיסורים ובנדרים, צריכים החכמים לדעת לתת חסד לאנשים. למצוא את מי שנדריו כולאים אותו, שאין באפשרותו לפעול על-פי החוק והדין. משה מלמד את הנשיאים לנטות מן הדין היבש, הוא מלמד כי 'לא יצדק לפניך כל חי'. מטרתו של החכם אינה להוכיח לאדם את רִשעותו, אלא להוביל אותו אל דרך הצדק והטוב. על-כן, החכם אסור שיילחם את מלחמתו של החוק, להֵפך, עליו למצוא את הדרך לסייע לנזקק להילחם בחוק הכובל אותו. הדין איננו אלא חזות הדברים החיצונית, אך מבעד לאותיות השחורות ישנם רווחים לבנים. הדין הוא האמצעי ואיננו המטרה. המטרה היא החסד, כלומר היכולת לגלות פנים חדשות ובכך למחול ולרכך את הנוקשות שבעולמנו. בכך מתחקים החכמים אחר דרכיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, כפי שמסופר במסכת עבודה זרה כי ההוא "יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה, עומד מכיסא הדין ויושב על כיסא רחמים" (ע"ז ג). דווקא בתוך הפרשה בה אנו מצֻווים על הדין המוחלט – 'לא יחֵל דברו' – בה באותו מקום מרומז על הרחמים ועל המחילה.

דוד גודמן הוא עמית בבית המדרש הראל ולתיד מחקר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.


וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'.

(במדבר ל, ב)


זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' – דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה, וכן כמה נבואות, כגון: 'כה אמר ה" דמכת ארבה (שמות י, ג) וכגון: 'כה אמר ה' כחצות הלילה' (שם יא, ד) וכגון: 'שימו איש חרבו על ירחו' דגבי עגל (שם לב, כז) , ועוד הרבה נביאים נתנבאו ב'כה אמר ה' ולא מצינו היכן נאמר, ועל זה נאמר (ישעיהו מד, כו) : 'מקים דבר עבדו'.

 (חזקוני במדבר, ל, ב)


'מקים דבר עבדו' – זה משה, שנאמר 'לדבר בעבדי במשה', ועצת מלאכיו ישלים זה משה, שנאמר 'וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים' – אמר הקב"ה למשה: לך אמור לישראל 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה', הלך משה ואמר להם 'כה אמר ה': כחצות הלילה' – אמר הקב"ה: אף אני אעשה בחצי הלילה, לקיים גזירותיו של משה, הוי: 'מקים דבר עבדו'.

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תסא)


וטעם 'וידבר משה אל ראשי המטות' – כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט.

וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים עח א), כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה, כמו שאמרו (חגיגה י א) 'היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו', אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג) 'לא יחל דברו', כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל צוה שלא יחלל דברו, שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו, איננו מחלל אותו. והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה… בכולן (בכל הנדרים) 'לא יחל דברו', אבל אחרים מוחלין לו.

(רמב"ן במדבר ל , ב)


"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני ישראל…": כבר עמדנו בפירושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השוה "נדח" – "דוח"; "נסג" – "סוג" וכו…). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ" – "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

(הרש"ר הירש במדבר לא, ב)


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.

(במדבר לב, ו)


בדרך כלל הכתוב נוקט לשון 'יצא למלחמה', ואילו 'בא למלחמה' הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה". מי שיוצא למלחמה, יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה, מי ש"בא למלחמה" – ובייחוד מי ש'בא מלחמה' (במדבר ט, י) מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה?!" – ובניגוד לכך: "ואתם תשבו פה!" – כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך, המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר – ואתם תשתמטו מן החובה?!

(הרש"ר הירש במדבר ט, י)


אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

 (רבינו בחיי במדבר לב, ב)


…כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'… פרשת הגלויות החלה בראש וראשונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קנינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.