ישראל עשו שלום ביניהם". ומוסיף על כך רבינו בחיי: "משל לשני כלבים שהיו

צהובין זה לזה. בא זאב על אחד מהם. אמר בלבו: אם איני עוזרו היום – הורג את זה

ולמחר בא עלי. נתחברו שניהם על הזאב". כלומר: שני האויבים התלכדו יחדיו כנגד

אויבם המשותף, עם ישראל.

לא רק על סיפור בלעם נדרש משה לנקום במדיינים.

לפי דברי משה לחיילים שנצחו את מדיין, ישנה סיבה נוספת לרצון לנקום במדיין:

"הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר

מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה' " (במדבר ל"א 16).

החטא של בעל פעור נחשב לאחד החטאים החמורים

בתקופת המדבר. המעשה מתואר בבמדבר כ"ה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל

בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ

לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:

וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל…

וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (פס' 9-1).

הסיפור מתחיל בזנות של העם עם בנות מואב,

אך בהמשך מתואר המעשה הפרובוקטיבי של איש ישראל עם אישה מדיינית, ואת האופן

הנורא בו מגיב פנחס בן אהרון: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא

וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל

עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וַיַּרְא פִּינְחָס

בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח

בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת

שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ, וַתֵּעָצַר

הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (שם)

בהמשך מתגלה לנו מי הם בני הזוג שחטאו:

"וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי

בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי, וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה

הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן

הוּא" (שם, פס' 15-14). כלומר: שני בני הזוג באים ממשפחות מיוחסות.

חטא חמור זה גורם לאל לומר למשה: "צָרוֹר

אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם

בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי

בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר

פְּעֹר" (שם, פס' 18-17).

אם כך, נפתרה התעלומה: מדיין קשורים למואב.

בגלל מעורבותם בסיפור בלק ובחטא של בעל פעור גזר האל על משה להכות את המדיינים. מסביר

הרמב"ן (בעקבות חז"ל):

וטעם

'בנכליהם' (פס' 18) כאשר פירשתי (לעיל כה א) כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת, כמו

שנאמר (לעיל, כ"ב ד) 'ויאמר מואב אל זקני מדין', כי בהם נתייעצו מתחילה, והם נתנו עצה זו

למואב, שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם… ועוד ששלחו להם

בת מלכם לזנות עמהם, וזה טעם 'ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם', כי לולי מדעת

יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדיין. מה תבקש בשטים בערבות מואב לבוא אל מחנה

עם אחר? כי ישראל בערבות מואב, בשטים היו, ומאין תבוא שם המדיינית הזאת? אבל היתה

יפת תאר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו: בתואר אשה יפה רבים הושחתו.

כלומר: רמב"ן רואה במדיינים את היוזמים

של חטא בעל פעור. לכן האל מצווה להכותם. ורש"י, בעקבות חז"ל, מוסיף עוד

נקודה: "ואת מואב לא ציווה להשמיד, מפני רות שהייתה עתידה לצאת מהם".

והמעגל אכן נסגר כאשר בפרקנו בני ישראל הורגים

את אביה של כזבי, וכן את בלעם: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל

חַלְלֵיהֶם… חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר

הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר

ל"א 8).

אבל למה דווקא על משה, שיש לו קרבה משפחתית

למדיין, מצווה האל שיכה את המדיינים? ולמה חשוב שמשה יבצע זאת לפני מותו? אלו

שאלות קשות.

רש"י כותב על במדבר כ"ב: "ומה

ראה מואב ליטול עצה ממדיין? כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו:

מנהיגם של אלו – במדיין נתגדל. נשאל מהם מה מידתו. אמרו לו: אין כוחו אלא בפיו.

אמרו: אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו".

כלומר: דווקא בגלל שמשה הפך למנהיג כשהיה

במדיין (מעמד הסנה התרחש כשהיה רועה את צאן יתרו חותנו) – המואבים התייעצו עם

המדיינים. אם ננסה למצוא בזה רמז לשאלתנו – אולי דווקא בגלל שמשה הפך למנהיג כשהיה

במדיין – האל מטיל עליו "לסגור מעגל" ולסיים את מנהיגותו במעשה הקשור

למדיינים. ייתכן שזה מסביר את לשון היחיד בדיבור האלוהי: "נקום" – דווקא

אתה, משה.

וייתכן שיש בדברי רש"י רמז נוסף:

המדיינים אמרו למואבים שכוחו של משה הוא בפיו, ולכן המואבים פנו לאדם שכוחו בפיו

(בלעם). קצת אירוני שדברים אלו נאמרים על משה, האיש שטען שהוא כבד פה וכבד לשון

כדי לנסות להתחמק משליחותו. אבל משה עבר כברת דרך. הוא כבר לא כבד פה וכבד לשון.

החטא שלו ושל אהרון, שבגללו נענשו בכך שלא ייכנסו לארץ, קשור לאופן שבו דיברו

אל העם והכו בסלע, במקום להסתפק בדיבור אל הסלע.

האל אמר למשה בקצרה: "נְקֹם נִקְמַת

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר ל"א

2). משה אומר לעם:

"וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (שם,

פס' 3),

וממשיך ומפרט מי יצא למלחמה (מידע שהאל לא מסר לו). "אור החיים" שואל:

"למה שינה [משה] מדברי ה'? כי ה' אמר אליו: 'נקום נקמת בני ישראל', והוא אמר:

'נקמת ה" והיה צריך לדייק מאמר ה'". ותשובתו: "ומשה נתחכם לעשות

הדבר בדרך זה, לקיים הנקמה של ישראל שנצטווה עליה במאמר 'נקום'".

כאשר חוזרים החיילים אחרי הניצחון על מדיין עם

השלל, הנשים והילדים, משה כועס עליהם: "וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל פְּקוּדֵי

הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא

הַמִּלְחָמָה" (שם, פס' 14). הוא שולח אותם להרוג את כל התינוקות הזכרים

ואת כל הנשים שאינן בתולות. רק התינוקות ממין נקבה והנערות הבתולות נשארו בחיים.

מה אנחנו למדים מזה? בסוף ימיו משה יודע לדבר

בצורה מתוחכמת כדי להכות במדיינים. משה כועס. אולי יש כאן ביטוי לאכזבתו מכך שנגזר

עליו לא להיכנס לארץ (וראו בפרשת "ואתחנן"), ואולי המסע הקשה במדבר גרם

למשה ללמוד לדבר יותר ולהכות יותר. משה הפך לאיש קשה.

בהקשר זה מעניין לציין שעל פי התנ"ך,

עמים רבים איתם היו לנו סכסוכים בתקופת התנ"ך הם צאצאי אברהם או קרובי משפחתו

(עמון ומואב – בניו של לוט, ישמעאל – בנו של אברהם, אדום, הוא עשו – בנו של יעקב).

האם זה מלמד אותנו שקרבה עלולה להפוך לעוינות? ואולי המסר הוא הפוך: כיוון שאנו

קרובים, אנו עשויים להתגבר על המחלוקות ולמצוא פתרון?

משה לא ניצל את קרבתו למדיינים כדי לנסות

להתפייס עימם. להפך: קרבתו אליהם הפכה את הנקמה לקשה ביותר. אולי קשה לנו יותר

לסלוח לקרובים לנו כאשר הם חוטאים. משה הוא אדם גדול, אבל גם הוא אנושי.

1. כשאברהם הצטווה על ידי האל לציית לשרה

ולשלח את ישמעאל נאמר: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל

אוֹדֹת בְּנוֹ" (בראשית כ"א 11). הפעם אברהם משלח את ששת בניו ללא התלבטות.

הרב ד"ר איריס יניב היא רב

חילונית-הומניסטית. היא מרצה, מנחה סדנאות ועורכת טקסים בהשראת ארון הספרים

היהודי.