אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת

 אֶת

הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת.

(במדבר ל"א, כ"ב)

ואנשי כנסת הגדולה, אשר קטלו ועקרו ליצרא דעבודה זרה וליצרא דזנות, ולא רצו לעקור גם כן יצרא דממונא, לפי שאי אפשר לעקור את כולם. כי לא ניתנה התורה למלאכי השרת. וראו, שיותר

טוב לבחור בהתחדשות שטיפת יצרא דממונא,

כי בין כך ובין כך האדם טורד בחיי השעה, ולא יהיה מחשבות האדם ולבו פנוי לפנות אחר

עבודת האלילים, וגם אחר הזנות. וזהו "כחלינהו

לעיניה" (נקר את עיניו) שהוזכר שם, כי רדיפת הממון, בוודאי הוא סמוי עין

השכל, ואם כן ממילא יתבטלו חכמת אמונות הרעות והדעות הנפסדות, התולין בשכל האדם. גם תאוות הזנות, יהא בטל קצת בביטול חכמת

השכל. כי מקורו ממקור השכל, כענין שנאמר "וידע אדם

את חוה". אבל קנייני הכסף, אינו מצד הידיעה, רק מצד שטיפות התאוה והחמדה היתירא, והוא

מלשון "נכספה נפשי וגם כלתה":

ולפי דעתי, שזהו שנאמר בשלמה "אין כסף לא נחשב בימי שלמה

למאומה". דיש להסתפק, דמאי "אין כסף לא נחשב" ולא הוה ליה למימר רק "אין כסף

נחשב" מאי "אין כסף לא נחשב"? אבל לפי שהיו בני דורו דורשין אחר חכמת שלמה, ולא היו דורשין

אחר ריבוי הכסף ולא היה נכסף אצלם, אמר "אין כסף" כלומר, אין שמו עליו,

ולמה? משום שלא נחשב בימיו למאומה.

ומצינו שהצדיקים נקראו על שם הכסף, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בפרק גיד

הנשה גבי "ואכרה לי בחמשה עשר כסף" וכן "צרור הכסף לקח בידו"

נדרש על מיתת הצדיקים, שנקראים כסף. וכל זה, לפי שאין להחזיק שום אדם לאיש צדיק, אלא

אם כן ידוע שהוא נקי וצדיק על ענין הממון והכסף.

ויש בזה רמז מקרא זה של "זאת חקת התורה אשר צוה ה' וגו' אך את הזהב ואת הכסף" כלומר, "כל חקת התורה" וודאי מתוקן ומקובל וטוב ויפה בפני כל איש

ישראל לעשותו, "אך" בענייני "הכסף והזהב" פסו אמונים מבני

אדם.

 (ספר

החיים לרבי חיים בן בצלאל (אחי המהר"ל) – חלק חיים טובים)

על גברים נשים ונדרים

משה מאיר

פרשת מטות פותחת בפרשת נדרים:

אִישׁ כִּי יִדֹּר

נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל

דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.  וְאִשָּׁה

כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ. וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ

וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל

נַפְשָׁהּ יָקוּם.

וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ

וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַה' יִסְלַח

לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ

וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ. וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ

נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ.

וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ

אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַה' יִסְלַח לָהּ. וְנֵדֶר אַלְמָנָה

וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ. וְאִם

בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה. וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ

כָּל-נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם. וְאִם

הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ

וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח

לָהּ. כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ

יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ. וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ

אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ

אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ. וְאִם

הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ וְנָשָׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ. אֵלֶּה הַחֻקִּים

אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ

בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ (במדבר ל', ג-יז).

עולמנו העכשווי נחלק לשתי קבוצות: הקבוצה

הראשונה מכילה את הרואים את עולם הגברים והנשים כעולם שוויוני. הללו ירגישו ניכור ביחס

לפרשה, שכן היא לא שוויונית בעליל. לא רק שיש מערכות חוקים שונות לגברים ולנשים, אלא

שהאישה כפופה לרצונו של הגבר; אביה ולאחר מכן האיש שלה, יכולים להפר את הנדרים שהיא

נדרה.

הקבוצה השניה

מכילה את הרואים את עולם הגברים והנשים כעולם שאיננו שוויוני. קבוצה זו נחלקת לשתי

קבוצות משנה: האחת – תמונת עולמה הלא שוויונית נגזרת מהתבוננות במציאות, השניה – תמונתה הלא שוויונית נגזרת מהתבוננות בתורה. קבוצה זו

על שתי קבוצות המשנה שלה, יכולה להזדהות עם הפרשה ולראות בה מקור השראה.

בואו ונתבונן בפרשה ונראה מה באמת כתוב

בה. אינני בא להגן על הכתובים, אלא ללמוד אותם. נתחיל במושג הנדר. הנדר הוא מושג יוצא

דופן ביחס לקבוצת המצוות, הוא יצירה עצמית של האדם הפרטי. ראובן נודר שלא לאכול עגבניות;

לכל העולם העגבניות מותרות ורק לו הן אסורות. מופע פרטי של מושג הנדר הוא נדר הנזירות,

בו האיש הפרטי יוצר את עצמו כשונה ביחס לכל קבוצת האנשים. כל האנשים הם קצרי שיער,

ורק הוא ארך שיער. מעניין שפרשת הנזיר נמצאת בתחילת ספר במדבר, ואילו פרשת הנדרים

– בסופו. בספר שהוא יותר מיתר ספרי התורה ספר הכלל, מופיעות שתי מצוות של היחיד היוצר

ויוצא הדופן.

נחזור למושג הנדר, ועתה נבחן אותו ביחס

לגברים ולנשים. את הנדר יכולים לנדור גברים ונשים, אין כל הבדל ביניהם. משמע – הן איש

יחיד והן אישה יחידה, יכולים להביא לידי ביטוי את עצמיותם הייחודית.

ההבדל בין גברים ונשים בא לידי ביטוי לא

בנדר, אלא באפשרות הפרתו. ביחס לגבר מופיע הצו: אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר

עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא

מִפִּיו יַעֲשֶׂה. כלומר – ביחס לגבר, אין אפשרות להפר את

הנדר. בעולם חכמים נוצרה אפשרות להתיר את הנדר, אבל היא מחוץ לתחום ההתבוננות

שלנו כאן.

אישה בוגרת העומדת ברשות עצמה – אישה לא

נשואה או אישה גרושה, גם ביחס אליה תקף כלל אי ההפרה. אם היא נדרה נדר, הרי שאסור לה

להפר אותו ואיש לא יכול להפר אותו.

ההבדל בין גברים ונשים בא לידי ביטוי בשני

מקרים, האחד – נערה שהיא בבית אביה, והשני – אישה נשואה בבית בעלה. בשני המקרים האלה,

בידי הגבר – האב או הבעל, יש יכולת להפר את הנדר. היכולת הזאת מוגבלת, רק אם ביום בו

שמעו האב או הבעל את הנדר הם מפירים אותו.

בואו ונדייק: קבוצת הנדרים שנודרות נערה

בבית אביה או אישה בבית בעלה, נחלקת לשלוש קבוצות משנה: האחת – נדרים שהאב והבעל שמעו

ולא הפרו מכיוון שלא רצו להפר, הם נדרים קיימים שאין להם הפרה. השניה – נדרים שלא הופרו 'ביום שומעו', הם נדרים שאין להם הפרה,

גם אם האב או הבעל רוצים להפר אותם. השלישית – נדרים שהאב והבעל שומעים ומפירים ביום

שמעם, הם הנדרים המופרים.

חשוב להתבונן לא רק במקור הכתוב, אלא גם

במקור האלטרנטיבי שיכול היה להיות כתוב. אילו היתה התורה

מתאימה לתמונת העולם של בעלי השוויון בין גברים לנשים, לא היתה

לאב או לבעל אפשרות להפר את נדרי האישה. אילו היתה התורה

מתאימה לתמונת העולם של בעלי אי השוויון בין גברים לנשים, היתה

לאב או לבעל אפשרות להפר את נדרי האישה גם לאחר יום שמעם. אולי אם היתה התורה מתאימה לתמונת העולם של בעלי אי השוויון, לא היתה לנערה בבית אביה או לאישה בבית בעלה בכלל אפשרות לנדור נדר,

והמימוש העצמי המקופל בתורת הנדר היה נתפש כמתאים לגברים ולא לנשים. אולי אם היתה התורה מתאימה לתמונת העולם של בעלי אי השוויון, גם לאישה

בוגרת שאיננה ברשות גבר לא היתה אפשרות לנדור. מכאן נובע

שהתורה קובעת מקום לעצמה, מקום שאיננו מתאים לא לתמונת בעלי השוויון ולא לתמונת בעלי

אי השוויון.

המחלוקת היום בעולם בכלל ובעולם היהודי

בפרט, היא בין בעלי השוויון ובין בעלי אי השוויון. כדרכן של מחלוקות, כל צד מבליט מימד

של קיום שאיננו מושג על ידי בעל מחלוקתו. ערך השוויון הוא ערך חשוב, הוא מעמיד את צלם

אלוהים של האדם מעבר לשאלות המגדר [כמו גם מעבר לשאלת הזהות הלאומית]. הופעתו והמלחמה

על מימושו [וזאת כמובן עמדה אישית שלי], הוא ביטוי להתפתחות החברה מבחינה אנושית ומוסרית.

אבל כמו לכל ערך ובמיוחד למימושו של ערך, יש לו מחירים. המחיר הוא טשטוש ההבדל שבין

גבר ובין אישה. הן על פי התיאור שבתורה והן על פי המציאות, גבר הוא גבר ואישה היא אישה.

הבלטת המכנה המשותף – האדם, מטשטשת את הזהות הייחודית של גברים כגברים ושל נשים כנשים.

ולאידך גיסא: ערך הזהות הייחודית של גברים כגברים ושל נשים כנשים ובמיוחד מימושו, אף

הוא חשוב וראוי [ושוב – זאת עמדה אישית]. גם לערך זה ולמימושו, יש מחיר. המחיר של הבלטת

הזהות השונה, הוא טשטוש של הזהות המשותפת – האדם – והשוויון הנגזר ממנה.

פרשת הנדרים היא ביטוי לניסיון, לאזן בין

שני הערכים הסותרים. יש בניסיון הזה כדי לאתגר את שני בעלי המחלוקת: את בעלי תמונת

השוויון ובעלי תורת אי השוויון. יש כדי לעורר אותם מתרדמתם הדוגמָטית, כדי להבליט את

הסכנה שבמימוש של אחד הערכים בלבד. אנשי הלכה יקבלו את הכרעת האיזון של התורה, אבל

גם הם וגם אנשים שאינם אנשי הלכה – ראוי שלא ישקטו על שמריהם ויחפשו דרכים בסוגיות

הרבות של שוויון ואי שוויון, כיצד לאזן בין הערכים ההפוכים.

משה מאיר. מחנך, מנחה

קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו", פילוסופיה

דתית-חילונית יצא לאור בהוצאת מאגנס בשיתוף מכון ון ליר בשנת 2012.

וַיְדַבֵּר

מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'.

(במדבר ל, ב)

זֶה הַדָּבָר

אֲשֶׁר צִוָּה ה' – דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה,

וכן כמה נבואות, כגון: 'כה אמר ה" דמכת ארבה (שמות י, ג) וכגון: 'כה אמר ה' כחצות הלילה' (שם יא, ד) וכגון: 'שימו

איש חרבו על ירחו' דגבי עגל (שם לב, כז), ועוד הרבה נביאים נתנבאו ב'כה אמר ה' ולא מצינו היכן נאמר, ועל זה נאמר (ישעיהו מד, כו): 'מקים דבר עבדו'.

 (חזקוני במדבר, ל, ב)

'מקים דבר

עבדו' – זה משה, שנאמר 'לדבר בעבדי במשה', ועצת מלאכיו ישלים זה משה, שנאמר

'וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים' – אמר הקב"ה למשה: לך אמור לישראל

'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה', הלך משה ואמר להם 'כה אמר ה': כחצות הלילה' – אמר

הקב"ה: אף אני אעשה בחצי הלילה, לקיים גזירותיו של משה, הוי: 'מקים

דבר עבדו'.

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תסא)

וטעם 'וידבר

משה אל ראשי המטות' – כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי

צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי

שבטיהם לימד המשפט.

וירמוז עוד

למדרש רבותינו (נדרים עח

א), כי לראשי

המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא

נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה, כמו שאמרו (חגיגה י א) 'היתר נדרים פורחין באויר

ואין להם על מה שיסמוכו', אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג) 'לא יחל דברו', כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל צוה

שלא יחלל דברו, שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח ונחם

עליו והם ימחלו לו, איננו מחלל אותו. והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה היתר הנדר

והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה….בכולן (בכל

הנדרים) 'לא יחל דברו', אבל אחרים מוחלין לו.

(רמב"ן במדבר ל)

אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו

למשה מסיני, אמנם משה לא אמרם מיד, אלא כפי הזמן והמקום הראוי, ודיני הפרת נדרים

לא היה צריך למוסרם לשום אדם עודנו בחיים, כי הוא ע"ה היחיד מומחה שבדור היה

מפר הנדרים והשבועות בעת הצורך, אולם עתה שקרב עת מותו, ראה ללמד אל ראשי העם דיני

הפרת הנדרים, כי הם יהיו במקומו לעניין זה, ומטעם זה ציווה רק אל ראשי המטות, כי

אין צורך ללמד לכל בני ישראל תורת הנדרים, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא

ינהגו קלות ראש בנדרים, אלא לחכמי ישראל ראשי שבטיהם למד המשפט.

(רבי יצחק שמואל רג'יו,

במדבר ל, ב)

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני ישראל…": כבר עמדנו בפירושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם"

ל"קום" (השוה "נדח" –

"דוח"; "נסג" – "סוג" וכו…) הנקמה מקימה את המשפט

שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר

שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה

תתבאר גם אות היחס "מ" – "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול

לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה

היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר

אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

(הרש"ר הירש

במדבר לא, ב)

בני גד ובני ראובן –

הקשר בין רכושנות לבין היבדלות

גִּדְרֹת צֹאן

נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.

(במדבר לב)

נבנה למקננו פה – חסים היו על

ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן עשו, העיקר

עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

 (רש"י במדבר לב, טז)

וְאָהַבְתָּ

אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ

וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

(דברים פרק ו, ה)

חייב אדם לברך

על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך';

בכל לבבך – בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע. ובכל נפשך – אפילו הוא

נוטל את נפשך. בכל מאדך – בכל ממונך. דבר אחר:

בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד.

(משנה ברכות ט, ה)

ואהבת את ה' אלהיך. תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר

'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך',

למה נאמר 'בכל נפשך'? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר 'בכל

נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר 'בכל מאדך'.

 (בבלי ברכות סא ע"ב)

…שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם; קרח מישראל והמן מאומות העולם

ושניהם נאבדו מן העולם, למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין

אותה להם. וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם

מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים,

שנאמר (דברי הימים א ה) 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה' ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם. מנין?

ממה שכתוב בתורה 'ומקנה רב היה לבני ראובן…'

(במדבר רבה כב ז)