מטות-מסעי תש"ף, גיליון 1161

וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה',

 וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ.

(במדבר ל', ד)

איור: הרי לנגבהיים

בִּנְעֻרֶיהָ – יסוד פסיכולוגי עמוק יש לאותה הלכה, שאין לה דוגמה בכל התורה כולה: תקופת הבגרות לעניין נדרים קודמת לבגרות לעניין שאר המצוות. שהרי זו ההלכה הנוהגת בשאר המצוות: הזכר נחשב גדול משעברו עליו שלוש עשרה שנה; והנקבה נחשבת גדולה משעברו עליה שתים עשרה שנה; כי התורה מכירה שהאישה מגיעה לכלל דעת בגיל מוקדם יותר, שניהם נחשבים גדולים רק אם הביאו – נוסף על כך – סימנים של גדלות.אולם תוקפו של נדר מתחיל שנה אחת קודם לכן: בתוך השנה השלוש עשרה לנער, בתוך השנה השתים עשרה לנערה,זאת בתנאי ש"יודעין לשם מי נדרו" (נידה מה, ע"ב). הבגרות לעניין נדרים, המתחילה שנה אחת לפני הבגרות הרגילה, קרויה "עונת הנדרים", ומי שהגיע לעונת נדרים קרוי "מופלא סמוך לאיש"… בשנים אלההילד נעשה בחור והילדה נעשית בחורה, ויש משמעות גדולה לנדרים שהם נודרים באותה תקופה. הרי אלו נדרים הנאמרים בחשאי ורק ה' לבדו מכיר בהם, אך לא פעם נדרים אלה מכריעים לכל החיים; יש שכל עושר החיים של איש אציל ושל אישה אצילה הוא רק פרי הילולים של נדר שהם נדרו לה' בשחר נעוריהם. וכך תובן רצינות האהבה שה' מקבל בה את נדריהם של נערים ונערות המתבגרים לעבודתו.

(הרש"ר הירש שם, שם)

נֶדֶר / אברהם שלונסקי

עַל דַעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְׁכוֹל

וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָׁחוּחַ

עַל דַעַת רַחֲמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל

עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאִיְמוּ מִלִסְלֹחַ,

נָדַרְתִי הַנֶּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל

לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.

דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי

עַד שֹׁךְ עֶלְבֹּונַי עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַם

עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי.

קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם

קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי

וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם


מקלט, מזבח, סנהדרין

פנחס לייזר

לקראת סופה של פרשת מסעי, בפרק לה, המסיים את ספר במדבר, אנו קוראים על הציווי לבנות ערי מקלט עבור ההורגים נפש בשגגה.

ערים אלה, כשמם, נועדו לשמש מקלט עבור הרוצה בשגגה ולהגן עליו מפני גואל הדם, והתורה מצווה על הנס לערי מקלט להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, כלומר: גם אם ההורג נפש בשגגה אינו חושש מפני גואל הדם, הוא מחויב להישאר בעיר המקלט, כל ימי חייו של הכהן הגדול "אשר משח אֹתוֹ בשמן המשחה". משתמע מכך שיש לשהייה בערים אלו מטרות נוספות מלבד ההגנה מפני גואל הדם.

הפרק השני במסכת מכות, "אלו הן הגולין", דן בהרחבה בפרטי ההלכות והמשמעויות של ערי המקלט. מכיוון שהרוצח בשוגג חייב להישאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול , מתארות משניות ה-ו את המצבים השונים, וכך לשון המשנה:

מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ, חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי. נִגְמַר דִּינוֹ בְלֹא כֹהֵן גָּדוֹל, הַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְאֵינוֹ יוֹצֵא לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה וְלֹא לְעֵדוּת מָמוֹן וְלֹא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) 'אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה', שָׁם תְּהֵא דִירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ.

כלומר, המשניות מתייחסים לזמן של "גמר הדין" כמועד קריטי לגבי הקשר בין מותו של הכהן הגדול ושחרורו מעיר המקלט. חז"ל ופרשנים דנו בהרחבה בקשר בין שני אירועים אלו. בגיליון זה גם הבאנו את דברים המעניינים של הפרשן האיטלקי מהמאה ה-19, רבי יצחק שמואל רג'יו בנושא זה.

ברצוני להתעכב דווקא על המילים שהדגשתי במשנה: המשנה קובעת להלכה שכל אדם, גם אם תפקידו הציבורי חשוב ביותר, חייב להישאר בעיר המקלט כל ימי חייו, במידה ולא היה כהן גדול בעת גזר הדין שחייב אותו ללכת לעיר מקלט.

מעניין ביותר שחכמי המשנה בחרו ביואב בן צרויה כדוגמה לאדם ש"ישראל צריכים לו". מלכים א, פרק ב, מסופר על צוואתו של דויד, ועל ביצועה על ידי שלמה:

וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו.  וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

יואב היה כידוע מהמצטרפים לאדוניהו במרד נגד דויד וכשאדוניהו ביקש דרך בת שבע לקבל את אבישג השונמית, הבין שלמה שיש איום של ממש על מלכותו וציווה לבניהו בן יהוידע להרוג את אדוניהו. לאחר מכן, הבין יואב שגם הוא, כחלק מ"מחנה אדוניהו" על הכוונת והוא בורח.

וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה, וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר: לֵךְ פְּגַע בּוֹ.  וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: צֵא, וַיֹּאמֶר: לֹא, כִּי פֹה אָמוּת. וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה'אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה. וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם יְהוָה. וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר. 

יואב, המבין ששלמה יהרוג אותו, בורח אל אוהל ה' ומחזיק בקרנות המזבח. הגמרא (בבלי מכות יב, ע"א) מתייחסת ליואב שהוזכר במשנה ורואה בבריחתו של יואב לאוהל ה' כדי להינצל טעות, וכך לשון התלמוד:

אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב (מלכים א ב, כח) 'וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח'; טעה שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו. טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה.

לעומת הבבלי, סבורים אמוראי התלמוד הירושלמי שלא יתכן שיואב שהיה תלמיד חכם, טעה, אלא מדובר בשיקול דעת מחושב, וכך מספר התלמוד הירושלמי את הסיפור:

סבור היה יואב שקרנות המזבח קולטות ואינו קולט אלא גגו… ואני אומר: לא מזבח קולט ולא גגו קולט, לא של שילו קולט, ולא שלבית העולמים קולט, אין לך קולט אלא שש ערי מקלט בלבד. ואיפשר יואב דכתיב ביה 'תחכמוני ראש השלישי' היה טועה בדבר זה?! אמר רבי תנחומא: לסנהדרין ברח. כהדא דתני: הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין, הרוגי מלכות נכסיהן למלכות. אמר יואב: מוטב שאיהרג בבית דין ויירשוני בניי, ואל יהרגיני המלך ויירשיני. כד שמע שלמה כן, אמר: לממונו אני צריך?! מיד 'והסירותי דמי חנם' אין ממונו חנם'… 'וישלח ביד בניהו ויפגע בו וימיתהו ויקברוהו בביתו במדבר' – וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיון שמת יואב שר צבא ישראל, נעשו ישראל כמדבר.ומניין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח? 'ולא תעלה במעלות על מזבחי' ומה כתיב תמן? 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'.

גם המדרש (במדבר רבה כג) אינו סבור שיואב ברח למזבח מתוך טעות, אלא מסביר את בריחתו כתוצאה משיקול אחר, וכך לשון המדרש:

וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה' – וְלֹא בְזָדוֹן, וְאִם יַהֲרֹג בְּזָדוֹן וְיֹאמַר בִּשְׁגָגָה הָרַגְתִּי וִיהֵא בּוֹרֵחַ לְעָרֵי מִקְלָט, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִלּוּ בּוֹרֵחַ וְנִכְנַס בַּמִּזְבֵּחַ שֶׁלִּי הִרְגּוּ אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וגו', וּמִי הָיָה זֶה שֶׁבָּרַח לַמִּזְבֵּחַ וְנֶהֱרַג, יוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר )מלכים א ב, כח( 'וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב וגו' אֶל אֹהֶל ה', וְאוֹמֵר (שמואל ב כג, ח) 'תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי', לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה 'וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וגו', שֶׁהָלַךְ וְהֶחֱזִיק בְּקֶרֶן הַמִּזְבֵּחַ'. אֶלָּא אָמַר: הֲרוּגֵי בֵּית דִּין אֵין נִקְבָּרִין בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתֵיהֶם אֶלָּא הֵם לְעַצְמָן, מוּטָב לִי שֶׁאָמוּת כָּאן וְאֶקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבוֹתַי (מלכים א ב, ל לא) 'וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: כֹּה דִּבֶּר יוֹאָב, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי,וְלָמָּה נֶהֱרַג? שֶׁכֵּן צִוָּהוּ דָּוִד אָבִיו (מלכים א ב, ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵּם.

הסוגיה בבבלי מתכתבת עם המשנה ומייחסת ליואב "טעות", אבל בעצם מניחה שיש למזבח – בתנאים מסוימים – את היכולת להגן על אדם ; המזבח הקבוע בבית המקדש כאשר הכהן עסוק בעבודת הקודש וזאת בהתאם לדרשה (שבת פה, ע"א ובמקומות אחרים): נענה ר"ע ואמר (שמות כא, יד) 'וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות' – מעם מזבחי ולא מעל מזבחי.

אולי ניתן להבין "טעות" זו לא כבורות בהכרח, אלא כתפיסה המאמינה שה"מזבח", דהיינו שההקפדה היתרה על מצוות פולחניות עשויה לכפר על פשעיו המוסריים של אדם, כאילו "קדושתו" של אדם הופכת אותו לחסין מפני שיפוט מוסרי.

הירושלמי שולל את האפשרותהזו מכל וכל, ומייחסת ליואב – כמובן שגם הם מודעים לאנכרוניזם ההיסטורי , לא פחות מאיתנו – את הרצון להישפט; הוא אינו בורח ל"מזבח", אלא לסנהדרין הנמצא ליד המזבח. אולי מדובר באדם שרוצה לזכות במשפט צדק וגם אם דינו יהיה מוות, הוא מעוניין שהדבר לא ייעשה מתוך נקמה פוליטית שרירותית כדי שגם בניו לא ייפגעו.

לעומת זאת, במדרש מוצג יואב כאדם המעוניין להציג את הריגתו כמעשה של נקמנות פוליטית מצד שלמה ולא כמעשה צודק, דבר התואם אולי את הכתוב בספר מלכים. הוא מאתגר את בניה בן יהוידע ואומר לו: "נראה אם תעיז להרוג אותי כאן", ואכן אין דבר מזעזע יותר מהריגתו באוהל ה' ממש, דבר הנוגד אפילו את הנאמר בפרשת משפטים, שם כתוב: 'מעם מזבחי תקחנו למות'.

דומני שגם הירושלמי וגם המדרש שוללים מכל וכל את יכולתו של המזבח לכפר או להגן על אדם שרצח. ומדגישים שרק עיר מקלט יכולה להגן ולכפר על הריגה בשוגג ותחילת המדרש אף מציגה את עצם היכולת של עיר המקלט להגן ולכפר כ"חסד", כאשר בעצם לאדם שגרם למותו של אדם אחר אין "זכות" לחיות.

אם ננסה להבין דברים מורכבים אלו בשפה עכשווית, נוכל אולי לומר שחכמים קבעו בצורה ברורה את ערכם של חיי אדם, כי בצלם אלהים ברא את האדם, וספר במדבר מסתיים במילים "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יֹשבים בה, אשר אני שֹכן בתוכה, כי אני ה' שֹכן בתוך בני ישראל". השכינה אינה במקדש, אלא "בתוך בני ישראל", כלורמ בתוכנו, אם איננו מסלקים אותה מקרבנו.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג


מסעי בני ישראל; זכות, קלקול האמונה או כפרה?

"אלה מסעי": רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ.

(ספורנו במדבר שם, שם)

"אלה מסעי בני ישראל": בשביל שחטאו ב"אלה א-להיך ישראל", בשביל זה יסעו בני ישראל. נמצא כל הנסיעות של אדם, הוא בשביל קלקול האמונה, הנו בחינת עבודה זרה. כי אם היה מאמין באמונה שלֵמה, שיכול הקדוש ברוך הוא להזמין לו כל צרכו, לא היה נוסע שום נסיעה. נמצא כי הנסיעה היא קלקול אמונה, הנו בחינת עבודה זרה.,

(ליקוטי מוהר"ן פרשה מ)

"אלה מסעי בני ישראל": כתוב במדרש שמסעי בני ישראל, דהיינו הנסיעות שבני ישראל נוסעין ממקום למקום, הם מכפרין על "אלה א-להיך ישראל", הנו על פגם עבודה זרה. כי אפילו כשאין עובדין עבודה זרה, יש פגם עבודה זרה, כי קלקול האמונה היא גם כן בחינת עבודה זרה, וכמו שמובא (בשם הבעל שם טוב) על פסוק "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שתיכף כשסרים מהשם יתברך הוא בחינת עבודה זרה, ועל ידי הנסיעות של ישראל נתכפר. 'וכל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי ראה והובא ברש"י). נמצא כשנתכפר פגם עבודה זרה, נמתק החרון אף, ונמשך רחמנות. ועיקר רחמנות הוא בבחינת "וא-ל שדי יתן לכם רחמים" 'לכם' דיקא. הנו שהשם יתברך יתן לנו הרחמנות, שימסור את הרחמנות בידינו. כי אצלו יתברך יכול להיות, שגם החולאת הקשה וכל היסורין הם הרחמנות שלו, כי בודאי כל מה שהשם יתברך עושה להאדם, אפלו יסורין קשים, הכל הוא רק רחמנות. אבל אנו מבקשים, שיתן וימסר בידינו את הרחמנות, כי אין אנו מבינים הרחמנות שלו, וגם אין אנו יכולין לקבל אותו הרחמנות שלו, רק שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ואצלנו הרחמנות בפשיטות, להתרפא מן החולי וכיוצא בזה.

(לקוטי מוהר"ן תנינא פרשה סב)

וישב בה עד מות הכהן הגדול

כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן לב להבחין בין שוגג למזיד.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר לה, כה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.