מטות-מסעי תשע"ח, גיליון 1060

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן

וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

(במדבר לב, לב)

איור: הרי לנגבהיים

 

ויענו בני גד ובני ראובן לאמר וגו' נחנו נעבור חלוצים. פי' הרמב"ן אמרו לו אין אדוני צריך לצוות עלינו בתנאי כפול חלילה לעבדיך לעבור מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצותו וזה טעם 'את אשר דבר ה" כי מתחלה אמרו 'כאשר אדוני מצוה'.

(הטור הארוך שם, שם)

נחנו נעבור חלוצים לפני ה'. היה לו לומר אנחנו, אבל מפני שהיו בני גד בעלי הכח והגבורה בכל המקומות לטרוף טרף האויבים, ושבחו עצמם בלשון חלוצים לפני ה', לכך המעיטו עצמם בלשון נחנו, דרך ענוה ושפלה, כלשון (שמות טז) ונחנו מה, זה אפשר לומר בדרך הפשט.

(רבנו בחיי שם, שם)

נחנו נעבור חלוצים. בלי שום ערמה ומרמה אלא בחשק וברצון.

(העמק דבר שם, שם)

נחנו נעבור. חסר האל"ף ולא אמרו אנחנו, כי לא כולם עברו כי אם גיבורי החיל, וכמאמר משה כל חלוץ. וכן משה אמר ונחנו מה, כי בענותנותו לא רצה לכלול את הכל לומר שכל בני אדם הבל המה, כי אפשר שיהיה אחר חשוב לפניו ית', לכן חסרו האל"ף. וכן השבטים אמרו כלנו בני איש אחד נחנו, כי יוסף ובנימן לא היה אתם. וכן נחנו פשענו ומרינו, כי היה בהם שלא פשעו ומרו החרש והמסגר והזקנים אשר פתח הבית וירמי' וברוך בן נרי' וכדומה, לכן חסרו האל"ף לשלול כללות ישראל, כי יש קצתם שאינם בכלל (רמ"א), ועמ"ש בפ' מקץ.

(הכתב והקבלה שם, שם)


 

איך נוהגים בגרזן?

מרסל לנגבהיים

בחמישה מקומות במקרא1 מוזכרים ערי המקלט ודיני הרוצח בשגגה, נושאים מרתקים שגם היום לא איבדו את האקטואליות, (למרות שבמבט ראשון זה לא ברור כלל וכלל. ארצה להראות את זה.)

בדיני ישראל קיימות שלוש צורות של עונשים, מלבד עונש המוות: תשלום ממון, מלקות וחובת גלות לעיר מקלט. בולטת היעדרותו של עונש מאסר בדין תורה, אף שלעיתים היו עוצרים את החשוד כדי שלא יברח2, לצורך חקירה, או לבירור העונש, אבל לא כעונש.

בהעדר כליאה, "עונש" הגלות משמש כהרתעה לרוצח, כאלטרנטיבה לעונש מוות, אבל גם ככפרה, וגם כהגנה מפני גואל הדם.

התורה רוצה בעיקר לעורר את מודעותינו לערך החיים ולכן מכנה כ"רוצח" כל מי שמעשיו גורמים למות אדם, בכל תנאי שהוא, בין אם הוא התכוון להרוג, בין אם עשה זאת בשוגג; התורה קוראת לו תמיד "רוצח". למשל: "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו כבלי דעת והוא ולא שנא לו מתמול שלשום" (דברים יט', פסוק ד')

במסכת "מכות" בפרק שני "אלו הן הגולין" נידון הנושא בהרחבה. בפועל מבחינים בין ארבעה מצבים:

  • מזיד: הוא יכול לברוח לעיר המקלט לפני המשפט, אך אם במשפט מתקיימים הכללים הנידרשים להרשאתו (עדים, התראה), הוא נהרג , ומלשון המקרא משתמע שביצוע ההריגה מוטל על גואל הדם.
  • המקרה הראשון שאין לו אזכור מפורש במקרא דן ברוצח שכנראה רצח בכוונה תחילה, אבל אין את התנאים שמאפשרים לבית משפט להוציא אותו להורג. רוצח זה מוגדר "קרוב למזיד"; הוא אינו זכאי להגנה מפני גואל הדם בעיר המקלט, ואם גואל הדם הורג אותו, אין עליו דין רוצח ועונש מוות.
  • רוצח "בשגגה".:

הגמרא ב "מכות" מבררת בהרחבה את הגדרת המושג " בשגגה". הרוצח בשגגה נס לעיר מקלט גם אחרי המשפט. שם מתברר לפני שופטים או לויים אם נסיבות הרציחה עומדות בקריטריון של "בשוגג" ומחליטים אם הוא רשאי "לגלות", ז.א. לנוס לעיר מקלט.

  • קטגוריה נוספת שאינה מזוכרת במקרא היא "אונס" : בית המשפט מקבל את טענת הרוצח שהוא אכן הרג "בבלי דעת" ומדובר "בתאונה" שלא ניתן היה למנוע אותה. כאמור, זה מצב שאינו מופיע בתורה, אבל נידון בגמרא. אם בית המשפט מקבל את טענותיו של הרוצח שהוא נקט בכל אמצעי הזהירות, ולא יכול היה למנוע את התאונה, אז הוא פטור מלגלות לעיר המקלט. מקרה זה נקרא "אנוס" והרוצח יוצא לחופשי ולגואל הדם אסור לפגוע בו. איך אפשר לטעון שהסוגיה הנלמדת כאן היא אקטואלית גם היום?

בתורה וגם בגמרא נידון מקרה מפורט של "בלי-דעת": "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן-העץ ומצא את רעהו ומת, הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים יט, ה).

קשה לראות במקרה של איש שבא לחטוב עצים ביער או במקושש עצים עבור תנור עץ שלו, פעילות אופיינית לזמננו. לעומת זאת דוגמה מאוד אקטואלית היא נהיגה ברכב, פעולה יום יומית. גם פה מדובר בכלי משחית והתנאי הבסיסי שמופיע בתורה בדברים פרק יט' פסוק ד': "אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמול שלשום". וגם בפרשתנו בפרק לה' פסוק ב': "והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו"! חל עליו.

נבדוק עד כמה מתיישב המקרה של תאונה קטלנית ברכב, עם מה שנידון במסכת "מכות" פרק שני. כתוב בתורה בדברים בפרק יט', פסוק ה': "ואשר יבוא את רעהו ביער". בגמרא מפורט: "מה יער רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם, אף כל רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם!"

במקרה שלנו מדובר לא ביער, אלא בכביש, אבל התנאים הם זהים. בלה'  בפסוק כב' כתוב: "ואם בפתע בלא איבה הדפו". הגמרא כותבת: תנו רבנן "אם 'בפתע' – פרט לקרן זווית". רש"י מפרש שמדובר באיש שהולך עם סכין שלופה ללא כוונת זדון, והוא נפגש עם רעהו בפינה והורג אותו. "הפתע", לפי רש"י הכוונה גם מבחינת זמן וגם מבחינת מקום ז.א. הפתעה גמורה: בכל זאת ההורג אינו גולה כלומר. אינו רשאי לברוח לעיר מקלט היות והיה לו סכין בידו והיה צריך להיזהר וזה קרוב ל"מזיד". זאת אכן ההלכה לדעת הרמב"ם, הריטב"א באותו דיון מסתכל על המקרה של רש"י בצורה קצת שונה. הוא טוען כי הכוונה היא שהמאורע היה בלתי צפוי גם להורג וגם להרוג, וגם מי שנהרג היה צריך להיזהר. כך היה אפשר להימנע מהאסון. במצב כזה נחשב ההורג כ"אנוס" ואינו גולה.

אם נתרגם זאת לדוגמה שלנו, הרכב הוא הסכין השלופה וחל על הנהג להיזהר מכל "קרן זווית" ולהיות מודע למסוכנות של הנהיגה ברכב. אבל גם הולך הרגל מחויב להיות מודע לסכנה של הסכין השלופה "על ארבעה גלגלים".

הגמרא מביאה דוגמה נוספת של קצב שחותך בשר ועצמות. על מנת להגביר את עוצמת המכה, הוא "לוקח שוונג" לאחור, וכך כתוב במכות בדף ז' עמוד ב': "קצב שהיה מקצב, תנא חדא: 'לפניו חייב ולאחריו פטור'" אבל בבריתא חולקים: "לאחריו חייב ולפניו פטור". כביכול יש פה סתירה למרות שכל טענה למעשה הגיונית. הקצב חייב לבדוק שאין אף אחד לפניו וגם שאין אף אחד מאחוריו.

הגמרא מבררת את הסתירה בין שתי הגישות בכך שמדובר, במקרה של טענות הברייתא שהוא צריך להיזהר בזמן שהוא עושה את התנועה אחורה על מנת להתחיל עם התאוצה מאחורה ובגמרא מדובר שהקצב מכה קדימה על הבשר וצריך אז להיזהר גם קדימה. המקרה הזה מבהיר שבנהיגה יש לנו אותה האחריות גם כשאנחנו נוסעים קדימה וגם אחורה.

כדוגמה בולטת של מיקרה של "אנוס" הגמרא מביאה דוגמה של חוטב עצים שהכה על העץ באמצעות גרזן ומעוצמת המכה על העץ "מתבקעת" חתיכת עץ והורגת את רעהו שעומד בקרבת מקום. במקרה זה המכה הוא "אנוס" ופטור מגלות, היות ולא הפעולה הישירה שלו גרמה להרג אלא מדובר "בכוח-כוחו". למה זה דומה? למישהו שעצר להולך רגל לפני מעבר חצייה ורכב אחר נכנס בו מאחור ודוחף את רכבו והוא הורג את הולך הרגל.

עיון קצר זה בנהיגה בכלי מסוכן מראה את המורכבות בכל מה שקשור לתאונות דרכים כשאנחנו נוהגים עם "גרזן". לפי העיון בגמרא, בכלל לא בטוח שבתאונה עם תוצאות קטלניות היינו רשאים לגלות לערי מקלט, ורק במקרים מאוד מסוימים, בית משפט היה "פוטר" אותנו בכלל מגלות. בהרבה מהמקרים היינו חשופים לגואל הדם!

למי שהגלות בערי מקלט, שאומנם אפשרו לרוצח בשגגה חיים רגילים, נראה עונש לא כל כך נורא, כדאי להזכיר שהגלות בלתי מוגבלת בזמן, ונמשכת עד מות כוהן גדול, שאף אחד לא יודע מתי זה יהיה וכל טיול מחוץ לחומות עיר מיקלט הוא סכנת חיים. כל מי שדיבר פעם עם משהו שחל עליו "איסור יציאה מהארץ" במושגים של היום, יכול לשמוע שאפילו להיות "תקוע" בארץ לזמן קצוב נחשב כעונש כבד.

אם נצליח לחשוב על נושא של "הרוצח בשגגה" תוך כדי נהיגה, זה יגרום לנו לחשוב היטב לפני שאנחנו עושים פעולות שמסיטות את תשומת הלב שלנו למשל לטלפון הנייד. אולי כך גם לא נצטרך את הקנס של 1000 ₪ כהרתעה ולוואי שלא יהיו בנו שופכי דמים, לא במזיד לא בשוגג, ואפילו לא באונס.

  1. שמות כא' יג'; במדבר לה, ו-כט ; דברים ד, מא-מג; דברים ,יט א- יג; יהושוע כ, א-ט
  2. במדבר טו', פסוק לד.

מרסל לנגבהיים הוא כימאי


 

"וידבר משה אל ראשי המטות"

אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו למשה מסיני, אמנם משה לא אמרם מיד, אלא כפי הזמן והמקום הראוי, ודיני הפרת נדרים לא היה צריך למוסרם לשום אדם עודנו בחיים, כי הוא (משה) ע"ה היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות בעת הצורך, אולם עתה שקרב עת מותו, ראה ללמד אל ראשי העם דיני הפרת הנדרים, כי הם יהיו במקומו לעניין זה, ומטעם זה ציווה רק אל ראשי המטות, כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל תורת הנדרים, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, במדבר ל, ב)


מסעי בני ישראל; זכות, קלקול האמונה או כפרה?

"אלה מסעי": רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ.

(ספורנו במדבר שם, שם)


"אלה מסעי בני ישראל": בשביל שחטאו ב"אלה א-להיך ישראל", בשביל זה יסעו בני ישראל. נמצא כל הנסיעות של אדם, הוא בשביל קלקול האמונה, הנו בחינת עבודה זרה. כי אם היה מאמין באמונה שלֵמה, שיכול הקדוש ברוך הוא להזמין לו כל צרכו, לא היה נוסע שום נסיעה. נמצא כי הנסיעה היא קלקול אמונה, הנו בחינת עבודה זרה.

(ליקוטי מוהר"ן פרשה מ)


"אלה מסעי בני ישראל": כתוב במדרש שמסעי בני ישראל, דהינו הנסיעות שבני ישראל נוסעין ממקום למקום, הם מכפרין על "אלה א-להיך ישראל", הנו על פגם עבודה זרה. כי אפילו כשאין עובדין עבודה זרה, יש פגם עבודה זרה, כי קלקול האמונה היא גם כן בחינת עבודה זרה, וכמו שמובא (בשם הבעל שם טוב) על פסוק "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", שתכף כשסרים מהשם יתברך הוא בחינת עבודה זרה, ועל ידי הנסיעות של ישראל נתכפר. 'וכל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי ראה והובא ברש"י). נמצא כשנתכפר פגם עבודה זרה, נמתק החרון אף, ונמשך רחמנות. ועקר רחמנות הוא בבחינת "וא-ל שדי יתן לכם רחמים" 'לכם' דיקא. הנו שהשם יתברך יתן לנו הרחמנות, שימסור את הרחמנות בידינו. כי אצלו יתברך יכול להיות, שגם החולאת הקשה וכל היסורין הם הרחמנות שלו, כי בודאי כל מה שהשם יתברך עושה להאדם, אפלו יסורין קשים, הכל הוא רק רחמנות. אבל אנו מבקשים, שיתן וימסר בידינו את הרחמנות, כי אין אנו מבינים הרחמנות שלו וגם אין אנו יכולין לקבל אותו הרחמנות שלו, רק שהשם יתברך יתן בידינו את הרחמנות, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ואצלנו הרחמנות בפשיטות, להתרפא מן החלי וכיוצא בזה.

(לקוטי מוהר"ן תנינא פרשה סב)


וישב בה עד מות הכהן הגדול

כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן לב להבחין בין שוגג למזיד.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר לה, כה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.