לך לך תשפ"ב, גיליון 1221

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר.

וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת,

 בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה;

וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי.

וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה': הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן,

וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ

וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם, בֵּן; וַיִּקְרָא אַבְרָם

 שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר, יִשְׁמָעֵאל.

(בראשית טז א-ב-יא-טו)

איור: הרי לנגבהיים

אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה – בִּזְכוּת שֶׁאַכְנִיס צָרָתִי לְתוֹךְ בֵּיתִי.

 (רש"י שם, שם)

לְקוֹל שָׂרָי. לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּהּ (בראשית רבה).

(רש"י שם, שם)

ויאמר, אחר שגם על זה לא שתה לבה הבטיח לה שלא תעונה עוד, ועל זה אמר שתקרא שם הנולד ישמעאל כי שמע ה' אל עניה, ויתן בלב שרה שלא לענותה עוד.

(מלבי"ם שם, שם)

אע"פ שהמלאך אמר להגר שהיא תקרא אותו ישמעאל, אמרה היא לאברהם; והיא קראה אותו ישמעאל, ואברהם גם כן קראו כך כמו שאמרה היא לו בשם המלאך, וכן ראינו בשת שאדם וחוה קראו אותו שת, וראינו שהאב קורא בשם אחד והאם בשם אחד, כמו שאמר שקראה רחל שם בנה הקטן 'בן אוני' ואביו קרא לו 'בנימין'.

(רד"ק שם, שם)

…הרעיון היסודי שהיא תיטע בלב הבן – ובו הוא יזכה בחירות, – הרי הוא ישמעאל: ה' משגיח על כל אדם – בין פעיל ובין סביל: אין הוא רק רואה, אלא גם שומע; הוא שוקל ודן לא רק מעשים ומצבים, אלא גם מלים ורגשות.

(הרש"ר הירש שם, שם)


לוט ואברהם

פנחס לייזר

אברהם אבינו ולוט אחיינו התחילו את מסעם ביחד, ככתוב: "וילך אתו לוט" (בראשית י"ב, ד). ניתן להבין מההליכה המשותפת שלוט בתחילת דרכו הצטרף לאברהם וקשר את גורלו וייעודו לגורל דודו, אשר הלך בעקבות צו הא-ל מארצו וממולדתו אל ארץ לא נודעת.

התורה ממעטת לספר לנו מה אפיין את לוט ובאיזו מידה הפנים את החזון בעקבותיו היה מוכן אברהם לעזוב את המוכר לו ולבנות תרבות חדשה, תרבות של אמונה וחסד. לוט התלווה לאברהם במסעו מחרן לארץ כנען, כנראה הצטרף לירידתו למצרים, בעקבות הרעב ששרר בארץ וחזר אתו לארץ כנען, כאשר שניהם צברו רכוש גדול (בר' י"ג, ב-ה). לאברהם יש, כביכול, בן-לוויה נוסף במסעו. בכל תחנה, קיים קשר בין אברהם לבין הקב"ה, לעתים בצורת התגלות של ה' אל אברהם, לעתים בצורת בניית מזבח על-ידי אברהם "לה' הנראה אליו". ה' הוא המעניש את פרעה על שלקח את שרי, אשתו-אחותו של אברהם, ובעקיפין גורם לחזרתו של אברהם לארץ. לוט לא היה שותף לקשר בין ה' לאברהם.

עם חזרתם לארץ, אנו עדים לתפנית ביחסים בין לוט לאברהם (פסוקים ו'-י"ב). תפנית זו מסתיימת בהפרדה ביניהם, כאשר כל אחד הולך לדרכו. בקריאה ראשונה, פשטנית נראה שהצפיפות לא אפשרה להם להתקיים אחד ליד השני. רש"י, בעקבות חז"ל בבראשית רבה, מאיר את המתח בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט" באור שונה, וזו לשונו:

'ויהי ריב': לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר). (רש"י בראשית יג, ז)

הויכוח בין רועי אברם – שכנראה הפנימו את ערכיו ונשמעו להנחיותיו – לבין רועי לוט מתנהל לפי התפיסה הזאת, במישור הערכי. יש כאן שתי הבנות שונות של ההבטחה הא-לוהית, ויתכן שהבנתו של אברהם מושפעת מהקשר הממושך והישיר עם הא-ל, ואולי גם כי הבין שדרך ה' היא "לעשות צדקה ומשפט" (יח, יט). לוט, ובעקבותיו רועי מקנתו, מבינים הבטחה א-לוהית זו כדבר מוחלט ממנו ניתן להפיק רווחים וכוח, הניתן למימוש מיידי והדוחה כל שיקול אחר; על-פי תפיסה זו, אין להתחשב במציאות או בשיקולים מוסריים העומדים בסתירה למימוש מיידי של ההבטחה, כאן ועכשיו, כי הרי ההבטחה הא-לוהית דוחה הכל ועומדת מעל הכל.

לעומתו מבין אברהם – ובעקבותיו, רועי מקנתו – שיש להבחין בין הבטחה לבין מציאות וששיקולים מוסריים לעולם אינם נדחים מפני ההבטחה הא-לוהית, כי א-לוהי אברהם הוא "שופט כל הארץ" ולכן, לא ייתכן ש"לא יעשה משפט". אברהם חש, לצד הכרת התודה על ההבטחה שניתנה לו, חרדה עמוקה לנוכח מימושה של ההבטחה. כאשר מגיע אברהם לאלון מורה, נראה ה' אליו ומבטיח לו שיתן לזרעו את ארץ כנען; אברהם מגיב בבניית מזבח ל"ה' הנראה אליו" ורש"י, בעקבות המדרש, מפרש: "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", כלומר תגובה דתית של הכרת תודה (י"ב, ז). בפסוק הבא (י"ב, ח), מוזכר שאברהם בונה עוד מזבח, וכאן מפרש רש"י, שוב בעקבות המדרש:

'ויבן שם מזבח': נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם. (רש"י בראשית יב, ח)

אברהם מבין שלמרות ההבטחה הא-לוהית, עלולים בניו לעוות את המשמעות המוסרית של הבטחה זו, ולהיגרר אחרי מעשים הנובעים מיצרים המתעוררים בעת כיבוש הארץ (עכן) והמזבח השני אותו הוא בונה, מבטא חרדה זו ומביע תקווה ותפילה שבסופו של דבר, יהיו ראויים להבטחה (אכן, בין בית -אל ובין העי, התרחש האירוע של עכן בעת כיבוש הארץ).

גם כאשר הארץ הובטחה לאברהם פעם נוספת, בברית בין הבתרים, שואל אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" ומפרשי התורה, רמב"ן ורבי עובדיה מסולפרינו, ה"ספורנו", מפרשים:

במה אדע, כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש. (ספורנו בראשית טו, ח)

…ולכן אמר 'במה אדע כי אירשנה': ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה' (ירמיה יח ז), והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים. (רמב"ן בראשית טו, ז)

אברהם חושש, אם כן, שמימוש ההבטחה תלוי במעשיהם של בניו ולכן הוא מודאג. ההבטחה מקבלת חיזוק על-ידי הברית, כאשר גם הברית הזו משמעותה הדדיות, כפי שמפרש רש"י:

והקימותי את בריתי: ומה היא הברית? להיות לך לא-להים. לאחזת עולם: ושם אהיה לכם לא-להים. (רש"י בראשית י"ז, ז-ח)

כלומר, גם ההבטחה על-ידי הברית איננה תעודת ביטוח או מסמך של רישום בטאבו. קיום הברית בין הקב"ה לבין זרעו של אברהם מותנה ב- "להיות לך לא-להים". אמנם, יש הטבעה של הברית במסורת העוברת מדור לדור על-ידי ברית המילה, שהיא "בריתו של אברהם אבינו" אבל האחוזה, שהיא, במישור הרוחני, אחוזת עולם איננה פרס אלא עוגן מציאותי, המאפשר מימוש של חזון רוחני ומוסרי – "ושם אהיה לכם לאל-הים".

לוט, כאמור, איננו שותף לחזון זה, כדברי רש"י, בעקבות המדרש: (רש"י בראשית י"ג, י"א)

ויסע לוט מקדם": הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: 'אי אפשי לא באברם, ולא באלהיו'.

היעדרו של א-לוהי אברהם ממסעו של לוט, שופט כל הארץ, א-לוהי החסד הוא הגורם לתפיסתו הקונקרטית והמוחלטת של ההבטחה הא-לוהית על-ידי לוט. אברהם יודע להבחין בין ההבטחה בה הוא מאמין, הבטחה המותנית בברית, לבין האפשרויות המעשיות והמוסריות למימושה של הבטחה זו וחרד מאד מהסכנות האפשריות הכרוכות בהפיכת ההבטחה למציאות ממשית.

הדרך היחידה, בסיפור המקראי, להתמודדות עם קונפליקט זה המוצעת על-ידי אברהם היא "הפרד נא מעלי". ייתכן שאברהם הבין שאותה ארץ לא יכלה 'לשאת אותם לשבת יחדיו' ושהמריבה, כלומר הקונפליקט האידיאולוגי העמוק בין שתי התפיסות איננו מאפשר את המשכו של המסע המשותף, ועלול חלילה להידרדר למלחמת-אחים עקובה מדם, ולכן ההפרדה היא הפתרון האפשרי המאפשר לכל אחד מהם ללכת בדרך בה הוא מאמין. הפרדה זו מאפשרת לבחון את התוצאות האפשריות של הדרכים השונות של לוט ושל אברהם:

בסופו של הסיפור מגיע לוט לסדום, עיר של אנשים רעים וחטאים ונזקק לעזרתו של אברהם כדי להצילו. הארץ כולה, גם חלקו של לוט, הובטחה לאברהם, שידע לקיים את תנאי הברית. סיפור זה, בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים", מאפשר התבוננות מעמיקה ונוקבת בהבחנה החשובה שקיימת אצל אנשי אמונה בין הבטחה א-לוהית לבין מציאות מוחשית, בה יש להתחשב בערכי מוסר, המהווים חלק חשוב של הבטחה זו. דבקות קיצונית באמונה שההבטחה האלהית גוברת על כל שיקול מוסרי עלולה לגרום לעמדה כוחנית, לדלגיטימציה של דעות אחרות, לשסעים בחברה ולרצח אידיאולוגי לו היינו עדים לפני 26 שנים.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג


האם חלפה הסכנה?

לעתים, כאשר אדם או חברה עוברים אירוע טראומטי, מהווה האירוע הקשה "חיסון" מפני הישנות אירוע דומה בעתיד. לעומת זאת, יש מצבים בהם נפרץ מחסום כאשר קרה פעם דבר שהיה נחשב בעבר כבלתי מתקבל על הדעת ואז, הופכת הסבירות להישנות האירוע בעתיד גבוהה יותר.

הרמב"ם (הלכות תשובה ב, א) מגדיר את הקריטריון לתשובה גמורה וזו לשונו: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ומכישלון כוח".

יתכן, אם כן, שהאירוע הטראומטי יכול להוות גורם מחסן, כאשר החברה בה התרחש האירוע עברה תהליך של תשובה. והשאלות המתבקשות הן:

  • האם רצח רבין, שהיה ללא ספק אירוע שזעזע את הרוב המכריע של תושבי המדינה, עורר תהליך של התבוננות וחשבון נפש?
  • מי צריך לעשות חשבון נפש?

כל מי שעיניו בראשו, מתבונן בכתובות על הקיר (תרתי משמע) ומקשיב להתראות של גורמי ביטחון, אינו יכול להתעלם מהתחושה שמה שנתפס לפני עשור כבלתי מתקבל על הדעת, הוא אפשרי ואף סביר. שפת המחאה הפוליטית אלימה לא פחות מאשר לפני עשור והאיומים על חייהם של אנשי ציבור הלוקחים אחריות על החלטות שאינן לרוחם של כמה אנשים מצביעים על אווירה אלימה ובלתי סובלנית בשיח הציבורי הישראלי. לכן, לצערנו, יש להניח שסקר על הסבירות של רצח פוליטי נוסף במדינת ישראל יניב תוצאות לא מעודדות.

מי, אם כן, צריך לעשות חשבון נפש? בגמרא (בבלי יומא כ"ג, ע"א) מסופר על כהן שנרצח בעזרה מתוך "להט דתי" ותחרות על מילוי תפקיד בתרומת הדשן מעל המזבח, וזו לשון הגמרא:

"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו – נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא): 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך' – אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים."

ניתן לראות בשאלתו הנוקבת של רבי צדוק "על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרה?" שאלה רלוונטית ואקטואלית ביותר. האם האחריות על מה שקורה גם מחוץ לבית המדרש על ידי חובשי בית המדרש רובצת לפתחו של בית המדרש ואז רצוי שבית המדרש יתבונן באווירה השוררת בו או שמא "העיר", דהיינו האווירה ברחוב היא זו המשפיעה גם על בית המדרש?

מעניין לראות שאין תשובה חד-משמעית בגמרא לשאלתו של רבי צדוק; לא נאמר שה"עזרה" מטילה את האשמה על ה"עיר" ולהפך. העם כולו גועה בבכיה. על פניו, בשלב הראשון, כולם מזועזעים ממה שאירע בין כותלי העזרה, ומרגישים אשמה ואחריות.

יתכן שהיה קורה דבר דומה בחברה הישראלית – או לפחות ברובה – אם לא הייתה מתגברת הנטייה להאשים את ה"אחר" (בעקבות אמירתו הידועה של הפילוסוף הצרפתי סרטר: "הגהינום – אלו האחרים"). אך, עוד לפני תום ימי השבעה, התחיל כל "מחנה" להאשים את זולתו ולכפות עליו חשבון נפש.

יתכן שבאמצעות אי-מתן תשובה, הגמרא מלמדת אותנו שאין תשובה חד-משמעית לשאלתו של רבי צדוק. אולי כל יחיד וכל קבוצה חייבים להתבונן בעצמם ולבדוק מה היתה תרומתם למה שאירע ומה הם יכולים לעשות כדי למנוע את הישנותו. יתכן שבגמרא יש רמז נוסף לאווירה ציבורית שאפשרה את הרצח: סדר העדיפויות הערכי והדתי. האבא של הנרצח "מציל" את הסכין שטרם נטמאה, מכיוון שהוצאה מגופת בנו, לפני שיצאה נשמתו, והגמרא מסיקה ש"טהרת כלים" חשובה בעיניהם יותר משפיכות דמים.

יתכן שעלינו כציבור דתי וחילוני, בעלי השקפות פוליטיות שונות, לבחון מחדש את סדר העדיפויות הדתי והערכי שלנו; האם באמת הימנעות משפיכות דמים נמצאת בראש דאגותינו? האם נוכל, במידה ויתרחש עוד רצח פוליטי חלילה, לרחוץ בניקיון כפינו ולהצהיר, בלב שלם: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"?

פנחס לייזר, עורך


גם מלחמה צודקת אינה פוטרת את האדם מהתמודדות עם המחיר המוסרי

'אחר הדברים האלה': כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג (בראשית רבה) 'אחר הדברים האלה' אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום: 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' מן העונש, שלא תיענש על כל אותן נפשות שהרגת ומה שאתה דואג על קבול שכרך – 'שכרך הרבה מאד'.

(רש"י בראשית טו, א)

ויאמר דויד לשלמה: בני, (בנו) אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלקי. ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם.

(דברי הימים א ; כב)

'דם לרוב שפכת' – עם שנלחם מלחמות ה', מכל מקום מנעו מבנות את הבית כמו שמנע להניף ברזל על המזבח על שעושים מהם כלי רציחה.

(מצודת דוד דברי הימים א; כב, ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.