לך לך תשע"ט, גיליון 1073

 וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָהּ

וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם;

 וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.

(בראשית ט"ו, ה)

איור: הרי לנגבהיים

ויוצא אותו החוצה – גילה לו שהוא וזרעו אינם נתונים תחת משטרי הכוכבים והמזלות. והגם שהמערכות שולטים על עניני העולם, הוא יוצא החוצה מן הנהגת העולם הזה ואינו נתון תחת המזל, וחז"ל במליצתם שהעלהו למעלה מכפת הרקיע.

(המלבי"ם שם, שם)

וספר הכוכביםמאמר 'וספור' נראה כמאמר בטל, כי על דבר שעשייתו בלתי אפשרי במוחלט לא יאמר אדם לחברו עשה זאת, כי לא יוציא דבריו לבטלה (עמ"ש בפסוק 'אם יוכל איש למנות את עפר הארץ'), ונ"ל כי מלת וספור הוא מקור אף שהסמ"ך בשו"א, כמו 'עת ספוד ועת רקוד', והמקור נקרא ג"כ שם הפעל (נאמען ווערבי) והוראתו כשם דבר כמו 'עֲשה צדקה ומשפט' (משלי כ"א) במקום עשיית צדקה, 'קנה חכמה מה טוב' (שם) קניית חכמה, וכן 'וספור הכוכבים' כמו ומספר הכוכבים, והוא מחובר למה שאמר 'הבט נא השמימה', וטעמו יביט אל השמים ואל מספר הכוכבים (שטערנע צאהל) אם תוכל לספור אותם, ויתכן לומר ג"כ כי ענין ספירה שאמר כאן לא על הכמות כי אם על האיכות, כמו 'כי עתה צעדי תספור' (איוב י"א) וכל צעדי יספור (שם ל"א), שאין ענינם לדעת כמות מצעדי רגליו אבל ענינם העיון והשגחה על איכות צעדי והנהגותי וכן שבעה שבועות תספר לך ענינם על כמות ואיכות הימים כמ"ש, וכן משמע ממה שסיים כאן לאמר כה יהיה זרעך, כי מלת כה לא מצאתיו על שיעור הכמות רק על איכות, כמו למה תעשה כה לעבדך, כה אמר עבדך יעקב, והטעם על איכות הכוכבים המאירים לארץ ולדרים עליה, וכמאמר הכתוב) דניאל י"ב) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'.

 (הכתב והקבלה שם, שם)


 

לך לך – לעצמך

מנחם קליין

פרשני המקרא החל מהמדרשים ועד לבני זמננו מציירים את אברהם בשני אופנים מנוגדים. כמובן שאין מדובר באברהם הפרטי אלא בסמל, באב-טיפוס שמעשיו חורצים מראש את גורל בניו או בדמות אידיאלית ומושלמת שיש ללכת בעקבותיה ולחקות אותה. מחד, מתואר אברהם כמי שעומד בניגוד לאנושות. אברהם נקרא העברי לדעת רבי יהודה כיוון שכול העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד (מדרש רבה פרשה מ"ב י"ג). מאידך, רבי ברכיה מתאר את אברהם כמי "שאיחה את כול באי העולם" (שם, פרשה ל"ט, ג'). פרשנות זו תואמת למשמעות השם אברהם כאב המון גויים (בראשית י"ז ד') ואת המדרשים שהוא ושרי נדדו ממקום למקום ועסקו בגיור המוני. מאז ומתמיד הושפעה הבחירה בין שתי האפשרויות הפרשניות מניסיונו ההיסטורי ומתפיסת עולמו של הפרשן. לאורך השנים נתנו פרשנים בולטים ובראשם רש"י עדיפות לגישה הבדלנית על פני האינקלוסיבית והיא עיצבה את התודעה הקולקטיבית של יהודים.

הלאומיות המודרנית, החילון והאמנציפציה נתנו דחיפה לפרשנות שמחברת את העם היהודי עם האנושות. מצד שני פרשנות אורתודוכסית מחמירה מזהה את המודרנה כסכנה חמורה, ולכן היא מדגישה ביתר שאת את קווי החיץ בין יהודים ללא-יהודים ובין מודרנה לאורתודוכסיה.

מה עושה פרשן שמבקש לאמץ את הלאומיות המודרנית, אך לא לוותר לגמרי על זהותו האורתודוכסית ועל ייחודו הדתי-מוסרי? עד היכן ניתן לאמץ ברוח הנאורות האירופית גישה אוניברסאלית – הומנית שמצמצמת את המרחק שבין יהודים ללא-יהודים? ובאיזו מידה פרשנות שכזו רלבנטית למציאות ימינו במדינת ישראל? בשורות הבאות אני מבקש להציג את עמדתו של הרב שמשון רפאל הירש בשאלות אלה. הרש"ר הירש חי בגרמניה בין השנים 1808-1888. פירושו לספר בראשית הופיע ב-1827, כלומר לאחר המהפכות הצרפתית והאמריקאית ומלחמות נפוליאון ולפני אביב העמים. זו תקופת ההבשלה של רעיונות הלאומיות במרכז אירופה שמאוחר יותר יעצבו גם את הציונות. הרב הירש כתב את פירושו כאזרח הקונפדרציה הגרמנית שהייתה איחוד רופף בין עשרות מדינות ריבוניות, חלקן לא יותר מאשר ערי-מדינה. ברקע תססו רעיונות הלאומיות הרומנטית בגרמניה בהשראת הגותם של פיכטה והרדר שפיארו את רוח העם ואת ההתאמה בין העם הילידי לסביבתו הפיסית.

אברהם הצטווה להתנתק מארצו, מולדתו וביתו כדי לבנות מחדש אישיות משלו. את החלוקה של הרש"ר הירש בין שלושתם אפשר להבין רק על רקע מבנה הקונפדרציה הגרמנית בה התקיימה הבחנה בין המדינה ללאום הקונפדרטיבי. הירש מזהה את הבית עם המרחב הפרטי. את המולדת הירש מזהה עם העיר. העיר-מולדת מעניקה מעמד אזרחי ועצמאות. הארץ היא מרחב גדול יותר הזהה עם הלאום או האומה. קיימת התאמה בין רוח העם לבין ארצו הפיסית. שניהם מעצבים את הפיסיולוגיה של הפרט ואת אישיותו.

בניגוד לפרשנות נקודתית המתייחסת בנפרד לכול פסוק או קבוצת פסוקים קטנה, הרש"ר הירש פורש בתחילת פרשת לך לך יריעה רחבה ועקרונית. לדבריו בשלושת הפסוקים הראשונים בפרשה "מקופלת כול תמצית ההיסטוריה היהודית".

את הצו לך לך מפרש הרב הירש "לך לעצמך, בדרכך שלך". מדובר לא רק על אברהם שצריך להתנתק מעברו הוא, אלא על צו קיומי, הליכה מתמדת בדרך עצמאית. זו אינה הפניית עורף לעבר אלא מבט עצמאי קדימה. וכפי שנראה לא מדובר על הסתגרות יהודית אלא בהליכה שפניה אוניברסאליים.

הניתוק של אברהם היה מחברה שלא העריכה את הפרט, "אלא ריכוז השלטון – זו הייתה רוחו של הדור שהחל לבנות בנין פאר בסיסמת 'ונעשה לנו שם' (כלומר בניית מגדל בבל), כך ניטל מן האדם ערכו האישי וסופו שהפך למכשיר גרידא, ללבנה בבניין הפאר של נציגות מדומה של הציבור. רוח זו מטפחת את אמונת השווא בסמכותו הבלעדית של הרוב". הרוב כופה על היחיד לקבל כול ערך שרוב זה מקדש, וכך הופך הוא לרוב דורסני שכופה דפוס אחד וקו מחשבה אחד. מחברה זו אברהם היה חייב להתנתק. "איך יכולנו להתקיים ואיך נוכל להתקיים אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט!" (הדגשה במקור)

להיות במיעוט אין פירושו להיות מבודדים. הלאומיות היהודית אינה מנותקת מהאנושות. את זאת הירש לומד מלשון הפסוק "והיה ברכה". האל אינו אומר והיית ברכה או ותהייה ברכה אלא והיה ברכה. "דבר ה' לעשותך לעם שיהיה מאור לגויים: העמים יביטו אל העם הזה ומיד יזכרו את תפקידם: ותפקיד זה המוטל עליך בניגוד לכול שאיפות העמים הרי הוא להיות ברכה… יושר, אנושיות ואהבה הם מצוות המוטלות על הפרט: אך הם נחשבים כאיוולת ביחסי האומות ואין הם חשובים לכלום בעיני מדינאים ודיפלומטים. בעוון מרמה ורצח ייכלא וייתלה היחיד, אך מדינות רוצחות ומרמות בקנה מידה גדול, וכול רוצח ורמאי "לטובת המדינה" יבוא על שכרו השלם. לא כאלה חלק אברהם. לעם אברהם אין מדיניות לאומית ולא כלכלה לאומית". עמי העולם רוצים להאדיר את כוחם ולהתפשט טריטוריאלית "ללא התחשבות". לעומת זאת, חייו של עם אברהם "יהיו קודש למטרות האלוהיות של שלום אדם ועולם" ולא מוקדשים לשליטה על שטחים ואוכלוסייה.

עתידו של עם אברהם, ברכתו וקללתו, תלויים במעשיו. אם הוא יבקש להיות ככול הגויים אין הוא זוכה לברכת ה'. אדרבא, אויביו גוברים עליו. האל מבטיח לאברהם שאין ביכולת עמי העולם לשלול מבניו "את כוחם החיוני הפנימי", את הפוטנציאל לממש יום אחד את ייעודם. "אך יש לאל ידם להציק לבניך, להגביל את תנאי קיומם ולשלול מהם את האמצעים להתפתחותם". כלומר, עמי העולם יכולים לשלול מעם ישראל את עצמאותו אם הוא יבגוד בייעודו ולאומיותו.

בסביבה הפיסית של ארץ ישראל טמונה האפשרות לחיות חיים מוסריים על פי דבר ה'. יש להדגיש כי על פי הרש"ר הירש אפשרות זו אינה מוגבלת לעם היהודי בלבד. היא פתוחה בפני כול עם. "רצה הקב"ה לחדש את האנושות (לאחר המבול) ולהחזיר את שכינתו לתחום האדם ולשם כך בחר בארץ שהייתה אמנם מסוגלת לכך ואנשים החיים בה על פי רצון ה' יכולים להשיג כול מעלה מוסרית. אך… חיו בה בני אדם שהשחיתו דרכם ונתחייבו כלייה… אמת, טיב הארצות יש בו כדי להשפיע על טיב האומות ותכונתן. אולם הסגולה האלוהית שבאדם, הכושר לזכות בקרבת ה' הם בהישג ידה של כול אומה ולשון, בלפלנד כמו ביוון". הארץ אינה נתונה בלעדית לעם היהודי. העמים שישבו בה מימשו את עצמם ואת הפוטנציאל של הארץ עד אשר היא הקיאה אותם. "מרובים פיתוייה של הארץ הזאת, יושביה הגיעו עד לשיא ההשחתה והארץ הקיאה אותם… אכן יושבי הארץ הזאת חייבים לבחור בין שיא העלייה המוסרית לבין שיא ההשחתה הבהמית" ה' נטע בארץ זו את עמו "שביסוד אופיו הוא קשה עורף" ויכול לבגוד בייעודו וכך לאבד את הארץ. זכות על הארץ מותנת בהתנהגות ואינה נחלת עם ישראל לבדו. לעם ישראל יש שליחות מוסרית – אוניברסלית שאינה מתבטאת בשליטה על שטח וכיבוש עמים אחרים ולא בזכות בלעדית על ארץ ישראל.

פרופ' מנחם קליין מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן


23 שנים אחרי רצח רבין – מבט מתבונן

בתפילת 'יעלה ויבא' אנו אומרים:

… יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ. וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע. וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ. וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ. וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל. לְפָנֶיךָ. לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה. לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים. לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם …

כלומר: לצד זיכרון העבר, אנו מזכירים גם את הציפייה לגאולה עתידית ('זכרון משיח בן דוד עבדך') ודבר זה מערער את התפיסה המקובלת לפיה הזיכרון מתייחס רק לדברים שאירעו בעבר, הרי איך ניתן "לזכור" דברים שעוד לא התרחשו?!

 ואולי דווקא החיבור בין "זכרון אבותינו" ל"זכרון משיח בן דוד" מלמד אותנו עיקרון חשוב לגבי הקשר הקיים בין עבר לעתיד ומקומו-תפקידו של ההווה ביניהם. אולי ה"אבות" שאנחנו מזכירים לא רק בתפילת "יעלה ויבא", אלא גם בתחילת תפילת העמידה מייצגים ומסמלים תודעה דתית האמורה לפתח אצלנו שאיפה ל"תיקון עולם במלכות שדי", שהוא עולמו הרוחני של אברהם אבינו, "אשר יצוה את בניו… ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". בהקדמתו הנפלאה לספר בראשית, כותב הנצי"ב מוולוז'ין: "זה הספר הנקרא ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר… ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים", ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד ולא צדיקים או חסידים וכדומה…והעניין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא", דשבח "ישר" הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו איתם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית השנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם…"

הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין, בן המאה ה-19, מותח ביקורת חריפה על אנשי בית שני, למרות שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה ומנגיד את "צדקותם" המתנשאת והמתבדלת לגישת האבות שהיו "ישרים" ודאגו לטובת העולם כולו. דומני שבדרכו העדינה פונה הנצי"ב לא רק לדורות הקודמים, אלא גם לדורו וגם לדורות הבאים והוא כנראה הבין שאין דור המחוסן מפני תופעת הצדיקות המתבדלת והמתנשאת.

האם יש קשר בין דבריו החשובים של הנצי"ב לרצח רבין? האם יש לנו, כיהודים ישראלים וכציונים דתיים, מה ללמוד, בשנת תשע"ח, 23 שנים אחרי הרצח?

דומני שרצח רבין מבטא הלך רוח מסוכן השולל מכל וכל את קיומה של השקפת עולם אחרת בתחום האידיאולוגי והפוליטי. דבריו הנבונים של הראשון לציון, הרב בקשי דורון, ששמעתי ממנו לפני שנים רבות מהדהדים באוזניי. הוא אמר אז: אסור שהסכסוך המדיני יהפוך לסכסוך דתי, כי כאשר הסכסוך הוא בעל אופי דתי, קשה מאד להגיע להסדר ולפשרה. הרב עמיטל זצ"ל אמר אחרי הרצח שהציונות הדתית לא השכילה לחנך את הדור הבא לחשיבה מורכבת. פעולות אלימות נעשו מתוך קנאות על ידי אנשים שהאמינו בכל מאודם בצדקת דרכם, השוללת כל אמונה אחרת, ולכן מחד, עלינו להיאבק בנחישות נגד כל תופעה המצדיקה אלימות פיזית או מילולית, גם אם לכאורה מנסים להצדיק אותה מבחינה דתית או אידיאולוגית ודומני שאין צורך להביא דוגמאות מהתקופה האחרונה כדי להבין שיש כאן סכנה אמיתית.

יש לציין בצער שאווירת דלגיטימציה וניסיון להצר את צעדיהם של בעלי השקפות המנוגדות לקונסנסוס לאומני כבר אינם נחלתו של מיעוט שולי, אלא הדמוקרטיה הישראלית , שלטון החוק ואופיה היהדוי המוסרי של החברה בישראל בסכנה אמתית, ולכן מחויבים אנו להתמיד בשיח יהודי, המציע אלטרנטיבה ציונית-דתית, כי בנפשנו הדבר.

דומני שהאתגר שלנו, כציונים דתיים החיים במדינת ישראל, הוא להגדיר את החזון המשותף לכל שואפי השלום וצדק – חילונים ודתיים כאחד – ובמקביל ללמוד לנהל את המחלוקות מתוך כבוד הדדי, גם כאשר אנחנו בטוחים בצדקת דרכנו.

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.