לך לך תשע"ח, גיליון 1026

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו

וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן

וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

(בראשית יב, ה)

איור: הרי לנגבהיים

 

ואת לוט בן אחיו – כי היה נשמע אליו והניח זקנו והלך לו עם אברם. אשר רכשו, הוא ולוט, והרכוש כולל כסף ושאר המטלטלים. ואת הנפש אשר עשו בחרן – העבדים והשפחות שקנו בחרן ויהיה עשו כמו 'עשה לי את החיל הזה' (דברים ח, יז), ודעת אונקלוס על אותם האנשים שהחזירו לאמונה טובה היא אמונת אברהם אבינו, כי לוט היה מאמונתו לפיכך נתחבר עמו, והוא גם כן היה קורא לאנשים ומראה להם טעמים שיאמינו בה' ויעבדו אותו לבדו ולא הגלולים, לפיכך אמר אשר עשו ולא אשר עשה. ורז"ל (ב"ר לט, יד) דרשו אשר עשו על אברהם ושרי, הוא מגייר את האנשים והיא הנשים, אשר עשו כמו אשר עשה את משה ואת אהרן (שמואל א' יב, ו) שגדלם ולמדם. ויצאו ללכת וגו' – כולם היה לבם נכון ללכת ארצה כנען עם אברהם וכן עשו.

(רד"ק שם, שם)

וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם – …והזכיר הכתוב שלקח עמו כל רכושו להודיע מעלת אברהם, כי אף על פי שיצא מארץ מולדתו ולא ידע איזה מקום יהי מנוחתו, לא השאיר דבר בבית אביו מכל קנייניו, כאילו יהיה מסופק בהליכתו ודעתו לחזור, אלא לקח עמו כל אשר לו ונשען באלהיו שיכין לו מקום לישיבתו.

(רבי יצחק שמוא רג'יו שם שם)


הוא צריך לכבודינו

נַחֵם אילן

המשל הוא מן הצורות הספרותיות הקדומות ביותר בתרבות הכללית ובתרבות ישראל. אחד ההיבטים החשובים ביותר במשל הוא מידת ההתאמה בינו לבין הנמשל. פעמים רבות ההתאמה היא חלקית בלבד, ועל הקורא לקבוע היכן עליו לעצור ולחדול מלחשוף ולזהות את פרטי המשל. יתירה מזו: פעמים העוקץ טמון דווקא במרחב אי ההתאמה שבין המשל לנמשל. להלן אדון במשל אחד הקשור לפרשתנו.

במה זכה אברהם להיבחר? התורה סתמה ולא פירשה, בשונה מיחסה כלפי נח, שלגביו נאמרו שתי לשונות: 'וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה" (בראשית ו, ח); 'נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ' (שם שם, ט). ובכל זאת, נח לא ייסד שושלת וסופו היה עגום למדי. דווקא במקום שבו סתם המקרא נפתח פתח גדול לדרשנים לדרוש. על השאלה במה יָתֵר היה כוחו של אברהם על זה של נח הציע כבר המדרש הקדום כמה תשובות. אתמקד כאן בשתיים מהן.

את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט) – ר' יודה אמר: למלך שהיה לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטון. אמר לקטון 'הלוך עימי', ולגדול 'הלוך לפניי'. כך אברהם שהיה כוחו יפה – 'התהלך לפני' (בראשית יז, א), נח, שכוחו רע – 'את האלהים התהלך נח'.

ר' נחמיה אמר: לאוהבו שלמלך שהיה משתקע במבואות אפילים. [הציץ המלך וראה אותו משתקע. אמר לו: עד שאתה משתקע במבואות אפילים בא והלך עימי. אבל אברהם למלך שהיה משתקע במבואות אפילים.]

הציץ אוהבו והתחיל מאיר לו דרך החלון.

אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון בֹּא וְהָאֵיר לי בפניי.

כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: עד שאתה מאיר לי ממספוטמיה ומחברותיה בוא וְהָאֵיר לפניי בארץ ישראל.

הה"ד [הדא הוא דכתיב=זהו שכתוב] 'ויברך את יוסף ויאמר: האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו' וגו' (שם מח, טו) – ר' ברכיה אמר: ר' יוחנן וריש לקיש.

ר' יוחנן אמר: לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו; ריש לקיש: לנשיא שמהלך וזקינים לפניו.

על דעתיה דר' יוחנן אנו צריכים למקומו; על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודינו (בראשית רבה, מהדורת תיאודור ואלבק, ירושלים תשכ"ה, סוף פרשה ל, עמ' 276-277 ובהערות שם).

ר' יהודה הבחין במילית היחס השונה שנקט המקרא כלפי נח ואברהם. שעה שעל נח נאמר 'את' (בהוראת 'עִם'), לאברהם נאמר 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית יז, א), וזה הבדל מכריע, מפני שממנה משתמע הבדל חשוב מבחינת האמון שרוחש לו הכתוב. ר' יהודה בחר להבהיר את ההבדל באמצעות משל הדן בילד קטן הזקוק לחניכה ולהשגחה צמודה, לעומת ילד 'גדול' שמרשים לו לנוע בחופשיות וללא יד צמודה. המשל שמרני ואין בו שום תחכום או הפתעה.

ר' נחמיה הביא משל הרבה יותר מורכב ומשוכלל מבחינת מבנהו, אך בעיקר נועז מבחינת משמעותו. נח נמשל לדמות אהובה על המלך שנלכדה במבוך, ומתוך החיבה שהמלך חש כלפיה נחלץ להצילה. יחסי המרות ניכרים כאן היטב. עד כאן גם ר' נחמיה שמרן. אולם במשל על אברהם, המלך הוא הלכוד במבואות האפלים! האור נמצא בידי האדם, ובכוחו של האדם וברצונו תלויה הצלתו של המלך! גם על פי הדימוי שהציע ריש לקיש, מעמדו המיוחד והבכיר של הנשיא ניכר רק מחמת פמליית הזקנים ההולכת לפניו ומכריזה על נשיאותו. לשון אחר: ההכרה במעמדו הבכיר תלויה תלות מוחלטת בנתיניו הזוטרים ממנו…

לדעת ר' נחמיה השפעתו של אלוהים בעולם תלויה בפועלו של האדם המאמין יותר מאשר בפועלו של האל עצמו. וכאן אני שב לראשית דבריי: עד כמה רצה הדרשן שהקורא והמאזין יחתרו לפענח את המשל? אם נחוצה סימטריה מלאה? ומה הגבול? במשל של ר' נחמיה יש משמעות תאולוגית נוקבת למה שמשתמע ממנו. קורא תמים או טירון עלול למצוא את עצמו במבוכה ואולי אפילו במצוקה לנוכח הלקח המשתמע מן המשל, ויתמה אם מותר לדבר כך על האל. האל תלוי באדם?!

אכן, לא רק רבי נחמיה סבר כך אלא גם ריש לקיש, שהבין דבר או שניים בהלכות שררה ומנהיגות. מתברר שדעתם התקבלה כסבירה או למצער נסבלת בקרב עורכי בראשית רבה כמאתיים שנה ויותר אחרי ימיהם של ר' נחמיה וריש לקיש. משל דומה, המביע אותו רעיון, השתמר לפחות בשני מקורות נוספים: סדר אליהו זוטא פרשה כה (=פרקי ר' אליעזר פ"ז, ואין זה החיבור הקרוי פרקי דרבי אליעזר!) ומאוחר יותר במדרש במדבר רבה (ב, יב). תהודת הרעיון הזה רחבה אפוא הרבה יותר. מתברר כי תפיסה מעין זו הילכה לה בקהלים יהודיים מגוונים במשך כשמונה מאות שנה לפחות: מן המחצית של המאה השנייה בארץ ישראל (זמנו של ר' נחמיה), דרך עריכת התלמוד הבבלי בבבל (בראשית המאה השישית) ועריכתם של פר"א בארץ ישראל או בבבל (סביב המאה התשיעית), ועד לימיו של במד"ר בנרבונה שבפרובנס (במאה השתים עשרה). המסרנים השונים והעורכים למיניהם סברו כי אין בעמדה זו משהו בלתי סביר או בלתי קביל; נהפוך הוא, מתברר כי גם בהקשרים תרבותיים שונים מאוד זה מזה (בעולם האלילי, תחת שלטון האסלאם ובאירופה הנוצרית) התקבלה עמדה זו ונחשבה ראויה, ועל כן שובצה בבראשית רבה, בפר"א ובבמד"ר. היקרותה ביותר מקובץ מדרשי אחד מעידה על השתרשותה כחלק אינטגרלי מן המסורת המדרשית.

יותר משר' נחמיה מסביר במה נבדל אברהם מנח הוא מציב אתגר דתי בפני המאמין, כל מאמין. לשיטתו, אמונה נעלה יותר ניכרת דווקא במודעות עצמית לאחריותו של האדם לעולמו ולסובב אותו. המשל מטיף להסתכל לא רק על מרכז הדרך ועל הנתיב הסדור והמואר אלא לפעול מתוך תחושת אחריות גם למה שמתרחש במבואות האפלים. עוד תובע ר' נחמיה מן המאמין לסמוך על חושיו גם אם מפתה לומר שמדובר בטעות אופטית ולהימנע מנקיטת צעד שיכול להתפרש כיוהרה. אלה אתגרים היפים לכל אדם, בכל מקום ובכל עת. שמא אין זה מופרז לומר שתמצית האתגר הדתי על פי ר' נחמיה היא להכיר בריבונות האל ובה בעת באחריות הכמעט אין סופית של האדם למתרחש בעולם ולמשמעויותיו התאולוגיות.

פרופ' נחם אילן עומד בראש בית הספר ליהדות בקריה האקדמית אונו – קמפוס ירושלים

לקריאה נוספת: נחם אילן, "'אילן, אילן! במה אברכך?': בין משל לנמשליו", דפים למחקר בספרות 14–15 (תשס"ו), עמ' 41–55.


 

מריבה בין אחים מביאה לחילול השם.

"והכנעני והפריזי אז ישב בארץ": והיה חילול ה' בדבר שהרי ידעו גדולת וקדושת אברהם וביתו לשם ה', והנה המה הכנעני והפריזי יושבים בלי ריב ומחלוקת, ובין אברם ולוט יש ריב ויהא חילול השם לומר דאמונת אברהם מביא לזה, וזה הגיע שלא יכול אברם לסבול עוד.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין ז"ל)


המטרה אינה מקדשת תמיד את האמצעים

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

(רמב"ן בראשית יב , י)


גם במלחמה צודקת יש מקום ללבטים מוסריים

'אחר הדברים האלה': כל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג (ב"ר) 'אחר הדברים האלה' אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום 'אל תירא אברם אנכי מגן לך' מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד.

(רש"י בראשית טו , א)


 

22 שנים אחרי רצח רבין – מבט מתבונן

בתפילת 'יעלה ויבא' אנו אומרים:

…יַעֲלֶה וְיָבוֹא וְיַגִּיעַ. וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע. וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ. וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ. וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל. לְפָנֶיךָ. לִפְלֵיטָה לְטוֹבָה. לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים. לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם …

כלומר: לצד זיכרון העבר, אנו מזכירים גם את הציפייה לגאולה עתידית ('זכרון משיח בן דוד עבדך') ודבר זה מערער את התפיסה המקובלת לפיה הזיכרון מתייחס רק לדברים שאירעו בעבר, הרי איך ניתן "לזכור" דברים שעוד לא התרחשו?!

 ואולי דווקא החיבור בין "זכרון אבותינו" ל"זכרון משיח בן דוד" מלמד אותנו עיקרון חשוב לגבי הקשר הקיים בין עבר לעתיד ומקומו-תפקידו של ההווה ביניהם. אולי ה"אבות" שאנחנו מזכירים לא רק בתפילת "יעלה ויבא", אלא גם בתחילת תפילת העמידה מייצגים ומסמלים תודעה דתית האמורה לפתח אצלנו שאיפה ל"תיקון עולם במלכות שדי", שהוא עולמו הרוחני של אברהם אבינו, "אשר יצוה את בניו …ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". בהקדמתו הנפלאה לספר בראשית, כותב הנצי"ב מוולוז'ין: "זה הספר הנקרא ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר… ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים", ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד ולא צדיקים או חסידים וכדומה… והעניין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא", דשבח "ישר" הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו איתם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף על גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית השנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם…"

הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין, בן המאה ה-19, מותח ביקורת חריפה על אנשי בית שני, למרות שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה ומנגיד את "צדקותם" המתנשאת והמתבדלת לגישת האבות שהיו "ישרים" ודאגו לטובת העולם כולו. דומני שבדרכו העדינה פונה הנצי"ב לא רק לדורות הקודמים, אלא גם לדורו וגם לדורות הבאים והוא כנראה הבין שאין דור המחוסן מפני תופעת הצדיקות המתבדלת והמתנשאת.

האם יש קשר בין דבריו החשובים של הנצי"ב לרצח רבין? האם יש לנו, כיהודים ישראלים וכציונים דתיים, מה ללמוד, בשנת תשע"ח, 22 שנים אחרי הרצח?

דומני שרצח רבין מבטא הלך רוח מסוכן השולל מכל וכל את קיומה של השקפת עולם אחרת בתחום האידיאולוגי והפוליטי. דבריו הנבונים של הראשון לציון, הרב בקשי דורון, ששמעתי ממנו לפני שנים רבות מהדהדים באוזניי. הוא אמר אז: אסור שהסכסוך המדיני יהפוך לסכסוך דתי, כי כאשר הסכסוך הוא בעל אופי דתי, קשה מאד להגיע להסדר ולפשרה. הרב עמיטל זצ"ל אמר אחרי הרצח שהציונות הדתית לא השכילה לחנך את הדור הבא לחשיבה מורכבת. פעולות אלימות נעשו מתוך קנאות על ידי אנשים שהאמינו בכל מאודם בצדקת דרכם, השוללת כל אמונה אחרת, ולכן מחד, עלינו להיאבק בנחישות נגד כל תופעה המצדיקה אלימות פיזית או מילולית, גם אם לכאורה מנסים להצדיק אותה מבחינה דתית או אידיאולוגית ודומני שאין צורך להביא דוגמאות מהתקופה האחרונה כדי להבין שיש כאן סכנה אמיתית.

דומני שהאתגר שלנו, כציונים דתיים החיים במדינת ישראל, הוא להגדיר את החזון המשותף לכל שואפי השלום וצדק – חילונים ודתיים כאחד – ובמקביל ללמוד לנהל את המחלוקות מתוך כבוד הדדי, גם כאשר אנחנו בטוחים בצדקת דרכנו.

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.