לך לך תשע"ז, גיליון 977

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה

וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ:

 הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ.

(בראשית יב, יא)

lech-lecha-2016

 איור: הרי לנגבהיים

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה – במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

(רמב"ן בראשית יב, י)

אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל; ודווקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמ. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת – בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו. ללא תאווה וללא מאבק פנימי – היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת.

 (הרש"ר הירש יב, י-ג)


טראומת הרן

יונתן מוס

מי לא מכיר את הסיפור הידוע על הצלתו הנסית של אברם הצעיר מכבשן האש לאחר שהושלך לשם על כפירתו באלילי תרח אביו? למרות הפרסום הרב של הסיפור ישנם פרטים מסוימים שלעתים נשכחים. פרטים אלו חשובים כיוון שיש בהם להצביע על ההשראה המקורית לסיפור והם טומנים בחובם את המפתח להבנתו.

לפני שאברהם יוצא למסע הגדול של תחילת פרשתנו, מסופר בסוף פרשת נח שהיו שתי תחנות קודמות. התחנה הראשונה הייתה נקודת המוצא של המסע, אור כשדים, ארץ מולדתם של תרח ובניו אברם, נחור והרן. על שהות המשפחה במקום הזה נאמר: "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים" (בר' י"א, כ"ח). לאחר מכן, נדדו אחדים מהנותרים – תרח, אברם ושרי, ולוט בנו של הרן – לחרן. משם, לאחר שנפטר אבי המשפחה תרח, המשיכו אברם וסיעתו לארץ כנען. הסיפור על כבשן האש נסוב על הפסוק המתאר את מיתת הרן, אחי אברם. מסופר בבראשית רבה (ל"ח, י"א) שלאחר שאברם חיבל בעסקי הצלמים של אביו, נמרוד השליך אותו לכבשן האש. ואז קרה כך, אם נאמץ את ניסוחו של רש"י, המעבד את המדרש:

"והרן יושב ואומר בלבו: 'אם אברם נוצח, אני משלו ואם נמרוד נוצח, אני משלו'. וכשניצל אברם אמרו לו להרן: 'משלמי אתה?' אמר להם הרן: 'משל אברם אני'. השליכוהו לכבשן האש ונשרף."

סיפור זה מבוסס, כאמור, על הכתוב בפסוק: "וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים." הרן נשרף למוות בנוכחות אביו, ועל כן נקרא שם מקום ההתרחשות "אוּר (משלון 'אש') כשדים." עיקר הסיפור, אם כן, אינו הצלתו הנסית ממוות של אברם, אלא מותו הטראגי של אחיו, הרן.

מהי מטרת הסיפור הזה? ישנם גלגולים מאוחרים יותר של המעשה המבליטים את הניגוד בין אמונתו השלמה של אברם לאופורטוניזם של הרן. באמצעות השחרת דמותו של האח האחד, והאדרת דמותו של השני, גירסאות אלו מלמדות שיעור במידת האמונה. אבל גרסאות אחרות של הסיפור (כולל הגרסה המוקדמת מבראשית רבה אותה הצגנו), וצדדים נוספים בדמותו של הרן הנחשפים ברחבי הספרות המדרשית, מלמדים שיעור אחר.

כך, לדוגמא, לפי פרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ו), הרן הסתיר את אברם בילדותו מפני הקוסמים שרצו להורגו, ובמהלך שנות שהותו אצל הרן למד אברם לדבר בלשון הקודש, למאוס באלילים ולבטוח ביוצרו. כמו כן, בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) אבלם וכאבם של הורי הרן על מותו הפתאומי של בנם מוצבים בשורה אחת עם אבלם של אדם וחווה על הריגת הבל, עם אבלו של יעקב על התגברותו של עשו ומותו של אברהם, ועם האבל הלאומי על חורבן הבית וגלות ישראל.

נוכל להבין את סיפור מותו של הרן אם ניקח בחשבון את הקשרים המשפחתיים שנרקמו בינו לבין אברהם ואם ניזכר בסדרת האירועים בחייו של אברהם לאחר שהגיח ללא פגע מכבשן האש. מלבד היות הרן ואברהם אחים (ישנה מחלוקת בסנהדרין ס"ט ע"ב מי היה גדול יותר) הרן היה גם אביהם של שתי הדמויות המרכזיות בחייו של אברהם (לפחות עד הולדת בניו). לפי פשט הכתובים, היה לוט בנו של הרן (בר' י"א, ל"א) ולפי הבנת חז"ל הייתה שרה בתו של הרן, שכן הם הבינו שיסכה, בתו של הרן (בר' י"א, ל'), הרי היא שרי (סנהדרין ס"ט, ע"ב ובמקומות אחרים). ניתן גם להוסיף לקשרים אלו את העובדה שאברהם השיא את בנו יצחק לנינתו של הרן, רבקה (בת בתואל, בן מלכה, בת הרן – בר' י"א, כ"ט ובר' כ"ב, כ"ב-כ"ג).

מה גרם לכך שייווצר קשר כה עמוק בין אברם לצאצאים של אחיו? לא מצאנו קשרים דומים בין אברהם לבני משפחתו של אחיו האחר, נחור. לא מצאנו אצל דמויות אחרות במקרא קשרים מרובים וחזקים כל כך בין קרובים ממדגרה ראשונה כמו שהיו בין אברהם להרן. ניתן להציע שחז"ל עיצבו את סיפור שריפת הרן כמענה מסוים לתעלומה הזו.

כיצד? למדנו במסכת אבות (ה', ג') שאברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות. המשנה באבות אינה מפרטת מה היו הניסיונות הללו, וישנן הצעות שונות בקרב הפרשנים כיצד למנותם. אבל מוסכם על כמעט כולם (למעט הרמב"ם) שאחד הניסיונות – ולפי רוב הדעות, הראשון שבהם – היה כבשן האש באור כשדים. מה היה הניסיון בכך? לפי דברינו, מותו של הרן באור כשדים היה לא פחות חשוב, אם לא יותר, מהצלתו של אברם. שמא הניסיון של אברם היה בדיוק בכך: לראות שהוא, אברם, ניצל ושאחיו האהוב שעשה כמעשהו והלך בעקבותיו ובהשראתו, נשרף. להבין שאמונתו בה' אינה רק עניין שבינו לבין המקום, אלא שהיא כרוכה ושזורה באחריות כבדה כלפי הזולת.

אולי הטראומה הזו שיחקה תפקיד במה שמתואר בפסוק שבא מיד לאחר מותו הפתאומי של הרן: "ויקח אברם ונחור להם נשים, שם אשת אברם שרי…" (בר' י"א, כ"ט). אברם תפס אחריות על מעשיו. הוא "מינף" את מאבקו בעבודת אלילים לעשיית חסד עם הזולת, ונשא לאשה את שרי, בתו היתומה של הרן. לאחר מכן הוא פרש את חסותו על לוט, יתומו השני של הרן. מכאן ואילך, רוב מעשיו של אברהם במהלך פרשיות לך-לך, וירא וחיי שרה, נסובים סביב אחריותו המוסרית כלפי בני-משפחתו ושכניו. מעשים אלו הלא הם 'ניסיונותיו'.

שני הסיפורים הראשונים בפרשתנו, לאחר ההתיישבות בכנען, מדגימים כיצד אברם הפנים את "טראומת הרן" ועשה הכול כדי למנוע חזרה על מצב שבו הוא עצמו יינצל וילדיו של הרן יינזקו.

לאחר שנאלצה משפחתו לרדת מצרימה מפאת הרעב, ברור היה לאברם ששרי תילקח ביתה פרעה. לא הייתה לו דרך למנוע זאת מבלי לחשוף אותה לסכנה (במאמץ מלחמתי, לדוגמא). ניתן להבין את "וויתורו" על שרי כהקרבה עצמית מצדו של אברם על מנת להגן עליה. זו הייתה מטרתו המרכזית. רק מאחר שהיה מובטח שבעקבות וויתורו על שרי לא יאונה לה רע ("ואותך יחיו"), ביקש ממנה אברם לומר שהיא אחותו על מנת להציל גם את עצמו. לבסוף, כמובן, גרם ה' לכך ששניהם יינצלו ואף יישארו ביחד, אולי מפני שאברם "עמד בניסיון" ולא הקריב את חייה של שרי על מנת להציל את חייו שלו.

התערבותו של אברם בסיפור הבא בפרשתנו מדגים שוב את הפנמתו את "טראומת הרן". גם לאחר שלוט נפרד ממנו, ולכאורה יכול היה להסיר את אחריותו ממנו, כאשר אברם שמע שבן-אחיו נשבה במהלך מלחמת המלכים הוא חרף את נפשו להצילו. גם כאן הוא עמד בניסיון. בסיום המלחמה אברם מדגיש בפני מלך סדום שהתעקשותו האצילית לוותר על רווחים חומריים מהשתתפותו בלחימה אינה חלה על "האנשים אשר הלכו איתי". על אף שהוא מוותר על חלקו שלו, לנערים שסייעו לו בלחימה מגיע לקחת את חלקם (בר' י"ד, כ"ד). כמו שנוכח אברם בעקבות "טראומת הרן" שקיום מצוות בין אדם למקום אסור לו שיחבל ביחסים בין האדם לחברו, כך גם הוא הבין שהתנהלות מופתית של האדם עם חברו האחד אסור לה שתבוא על חשבון התנהלותו הצודקת עם חברו האחר.

שמא בעיצובם את סיפור כבשן האש באור כשדים קראו חז"ל את סיפורי חייו של אברהם כמשקפים התמודדות פוסט-טראומטית. בעשותם כך, הם שיבצו את אברהם ברשימה ארוכה של דמויות בראשית, כגון נח (לאחר המבול), יצחק (לאחר העקידה), יוסף (לאחר המכירה), ואחרים, שגם את מעשיהם ניתן לפרש כתגובות פוסט-טראומטיות.

הפרשה הבאה, פרשת וירא, מדגימה, בין השאר, את עומק הפנמתו של אברהם את הלקח מ"טראומת הרן" בסיפור ניסיונו האצילי לשכנע את הקב"ה לחוס על סדום. אבל אותה פרשה מכילה גם את סיפור עקידת יצחק, שלכאורה עומד בניגוד מוחלט לאותו הלקח. האם השינוי בא מכך שלראשונה עמד אברהם לחוות את "טראומת הרן" לא מנקודת מבטו של אח, אלא מנקודת מבטו של אב?

ד"ר יונתן מוס, עמית מרטין בובר למדעי הרוח והחברה, מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.


ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי.

(רמב"ן בראשית טז, ו)


ותענה – "ענה": להשיב תשובה לפלוני, או : להיות תלוי בו. הצד השווה שבשתי ההוראות: הויה או מחוה, שאחרים גרמו להם. ומכאן "ענֵה" בלשון פיעל. אין "עינוי" אלא הרגשת תלות…

"ותענה": היא העירה את לבה בכל עת על יחס התלות הזה. אך שרה רצתה להשיג דבר שאיננו בגדר האפשרות. אשת אברהם ואם בנו לא תוכל להיות שפחה. קרבת אברהם ורוח אברהם מערערת את רוח העבדות , מעוררת את הרגשת הכבוד האנושי, את השאיפה לחירות ומנתקת כבלי עבדות. הגר לא סבלה עוד להיות שפחה.

(הרש"ר הירש שם, שם)


אור ל-(בעצם חושך ל-) יב בחשוון

לפני 21 שנה נפל דבר בישראל וקרה דבר שלא חשבנו שיכול לקרות: ראש ממשלת ישראל נרצח ע"י יהודי הנחשב לאדם דתי, שומר מצוות בשם אמונתו הדתית. הרצח הזה לא היה מעשה מבודד של איש אחד ש"לקח את החוק לידיים"והחליט לעשות מעשה, מבחינתו לטובת עם ישראל, אלא רבין נרצח באווירת הסתה ודלגיטימציה שקדמה לרצח בהפגנה בה נכחו פוליטיקאים שהיו אז באופוזיציה. כמו-כן, יש עדויות חשובות ואמינות לגבי החלת "דין רודף" על רבין בידי רבנים מסוימים.

דומני שהחברה הישראלית לא השכילה לעבד את הטראומה מאז הרצח; יש אמנם ניסיונות מרשימים של הידברות ושיח בין אנשים וקבוצות שהדמוקרטיה (לא רק כשלטון הרוב, אלא כתרבות ) חשובה להם, אך גם היום יש אווירה קשה ואלימה של דלגיטימציה.

מלבד הדלגיטימציה אנו עדים, לצערנו, לטשטוש הטראומה; באופן מוזר התחילו לציין ולהזכיר מאז את יום פטירתה של רחל אמנו בחינוך הממלכתי-דתי שחל בי"א במרחשוון.

כמו-כן, מאז שרחבעם זאבי נרצח בפעולת טרור, החליטו משום מה "להנציח" את זכרו ואת "מורשתו" מתוך מגמה של "סימטריה", כאילו מדובר כאן בשני סיפורים דומים, ואינני מתייחס אפילו לדמותו של רחבעם זאבי ולתהיה לגבי הפיכתו לאדם שיש להקדיש לו ולמורשתו שעת חינוך.

האם מדובר במבוכה וברגשי אשמה שאינם מאפשרים חשבון נפש של ממש והפקת לקחים ? האם מדובר במניפולציה מכוונת?

דומני שיש כאן החמצה רצינית של הדמנות לחשבון נפש ולתשובה, וזאת ללא כל התייחסות לבחירה הפוליטית שעשה רבין או להסכמה עם דרכו; חברה בוגרת ודמוקרטית חייבת ללמוד להתווכח ולנהל מחלוקת מתוך כבוד לעמדות השונות ולאמץ את גישתם של הלל ושמאי, לגביהם נאמר בתוספתא יבמות (א, ג):

"אע"פ שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל בצרות ואחיות ובספק אשת איש ובגט ישן והמקדש את האשה] בשוה פרוטה, והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן שנא' (זכריה ח) 'האמת והשלום אהבו'."

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.