לך לך תשע"ד (גליון מספר 820)




פרשת לך-לך

גליון מס' 820 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ

וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו

וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן

 וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ

אַרְצָה כְּנָעַן.

(בראשית יב, ה)

 

 

ואת לוט בן אחיו, כי היה נשמע אליו והניח זקנו והלך לו עם אברם. אשר רכשו, הוא ולוט,

והרכוש כולל כסף ושאר המטלטלים. ואת הנפש אשר עשו בחרן, העבדים והשפחות

שקנו בחרן ויהיה עשו כמו עשה לי את החיל הזה (דברים ח, יז), ודעת אונקלוס על אותם האנשים שהחזירו לאמונה טובה היא אמונת אברהם אבינו,

כי לוט היה מאמונתו לפיכך נתחבר עמו, והוא גם כן היה קורא לאנשים ומראה להם טעמים

שיאמינו בה' ויעבדו אותו לבדו ולא הגלולים, לפיכך אמר 'אשר עשו ולא אשר

עשה'. ורז"ל (ב"ר

לט, יד) דרשו 'אשר עשו' על אברהם ושרי; הוא מגייר את האנשים והיא הנשים, 'אשר עשו' כמו 'אשר עשה את משה ואת

אהרן' (שמואל א' יב, ו) שגדלם ולמדם. ויצאו ללכת וגו', כלם היה לבם נכון ללכת ארצה כנען עם אברהם

וכן עשו.

(רד"ק שם, שם)

 

ואת הנפש אשר עשו – אמרי'

בשמעתא דתנא דבי אליהו: כאן מתחיל מתן תורה, והתרגום ראיה.

 (חזקוני שם, שם)

 

ודבר אברם ית רי אתתיה

וית לוט בר אחוהי וית כל קנינהון די קנו וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן ונפקו

למיזל לארעא דכנען ואתו לארעא דכנען.

(תרגום אונקלוס שם,

שם)

 

 

 

לך לך: האלוהים של אברהם

יוסי הטב

אברהם אבינו היה רמבמ"יסט. כפי שהרמב"ם עצמו כותב בהלכות תשובה (י, ו): "לפיכך

צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש

באדם להבין ולהשיג, כמו שביארנו בהלכות יסודי התורה ומעלה זו היא מעלה

גדולה עד מאוד, ואין כל חכם זוכה לה. והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך

הוא אוהבו, לפי שלא עבד אלא מאהבה".

הבנתו של אברהם את האלוהים שהוא גילה הייתה הבנה שכלתנית. סקירה קצרה של פועלו

והתנהלותו בעולם, כפי שמשתקפים במדרש ובתורה עצמה, תוכיח לנו שהשכל, ההיגיון, ההבנה

היו מורי הדרך בחייו.

הוא גילה את אלוהים כבורא עולם, כאל שדי. "ושמי ה' לא נודעתי להם"

תאמר לנו התורה בפרשת "וארא". ההיגיון הוכיח לו את קיום סיבת הסיבות לאור

התחלפות השמש לירח.

כמו כן, לא מתקבל על דעתו, על השכל, שפסל גדול ישבור פסלים קטנים, או שהפסלים

רבו ביניהם. בלעדיות של אלוהים מובנת שכלית.

והנה בפרשתנו, בעניין "הנפש אשר עשו בחרן", אומר לנו מדרש תנחומא

(לך לך יב): "ומהו הנפש אשר עשו? שהיה מלמדן יראת שמיים ומורה להן

את התורה" ומוסיף ריש לקיש: "כל המעשה את חברו לדברי תורה מעלה עליו הכתוב

"כאילו עשהו". ועוד מקורות שעשייה היא עשייה בשכל, "בתיקון הדבר למתכונתו"

לפי הרמב"ן, אני מניח שאברהם ושרה לא רקדו ולא צעקו ביערות חרן וברחובותיה אלא

למדו תורה, חשבו ביחד עם אותן " הנפשות".

אף התחבולה במצרים עקב הרעב הייתה פרי הגיונו של אברהם כאשר היה לחוץ ובין מוות

מרעב למוות ברצח על רקע רומנטי. הוא בוחן את מנהגי המקום ובונה תסריט שגם מציל אותו

ואת אשתו וגם מעשיר אותו מאד, בדיעבד. לא מתפלל, לא זובח, לא מכשף חלילה אלא חושב ומתכנן-

ומה שעובד עם פרעה יעבוד עם אבימלך.

בברית בין הבתרים שהיא חוויה מיסטית, מסתורית, הוא לא מתרשם במיוחד, אלא שואל

ליתר ביטחון: "במה אדע כי אירשנה?!" אברהם מבקש הוכחות משכנעות.

ההכרזה על לידת יצחק שלה חיכה 100 שנים, הייתה אמורה למלא אותו שמחה עילאית,

הודיה לה', להעלות איזה קורבן, משהו. אך לא! זה לא מסתדר עם ידיעותיו בפיזיולוגיה הגברית

והנשית "ויאמר בליבו הלבן מאה שנה ייוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?!".

ובפרשה הבאה אף שרה מוסיפה כדרך בעלה: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדוני זקן!?"

נו… באמת?!

ליתר ביטחון אברהם מציע לאלוהים: "לו ישמעאל יחיה לפניך".

הצעתו ללוט להיפרד על מנת למנוע ריב, מבוססת על ההיגיון בשמירת היחסים התקינים

ביניהם, ללא כעס, ללא ויכוח סרק, אלא כפיתרון מתבקש.

גם בפנייתו להצלת סדום משתמש אברהם בשכל כדי לשכנע את אלוהים לוותר על תכניתו

ההרסנית: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה

משפט". לא הגיוני- לא מתקבל על הדעת.

אבל עם התרבות התערבויותיו של אלוהים בחייו של אברהם, מערכת היחסים ביניהם משתנה

והמעורבות נהיית יותר ויותר רגשית. בסכסוך בין אשתו לשפחתה הגר, הוא פועל על בסיס רגשי

נגד הבנתו ואפילו נגד הערכים שלו, כדי לשמר את שלום ביתו, בעצתו של אלוהים עצמו.

עם אבימלך, ובפעם הראשונה, אברהם עצמו פונה לאלוהיו בשם "ה'" כשכורת

ברית עם אבימלך בבאר-שבע "בשם ה' אל עולם" בפרשה הבאה, פרשת "וירא".

שיא המהפך מההתקשרות לאל על בסיס שכלתני להתקשרות על בסיס רגשי מתחולל בעקדת

יצחק שהוא המעשה הכי לא הגיוני, הלא שכלי, והלא מתקבל על הדעת שה' יכול לדרוש מאברהם

ושאברהם להפתעתנו, מסכים לבצע. בהתמסרות המוחלטת הזו אברהם היה מוכן ללכת יותר רחוק

מאלוהים. בניגוד לפרשנים הטוענים שהכוונה "להעלות אותו לעולה" לא היתה אלא

תפילה, עולה רוחנית, הוא לקח עצים ומאכלת על מנת לשחוט ולשרוף!

לטענת ישעיהו לייבוביץ יראת ה' של אברהם היא תועלתנית-פרגמטית מלכתחילה.

"אין יראת אלוהים במקום הזה" לכן ככה מתנהגים. תפקידו של אלוהים להסדיר יחסי

אנוש כאשר לדידו אין לה תפקיד. לנו, לבני האדם יש תפקיד.

ליבוביץ מוסיף לנו: "העקדה באה להשמיענו את ההבדל שבין שני סוגים של

"יראת אלוהים" או של אמונה, שהוא כהבדל שבין משמעות מעמד לפני מלך גרר בארץ

פלישתים ובין משמעות המעמד לפני ה' בארץ המוריה. כאן, בעקדת יצחק, נעלמה כל הבחינה

התועלתנית שביראת ה', היראה שהביא את אברהם אבינו למעשהו" לעשות את הנורא מכול.

לומר לנו: אמונה, התקשרות שכלתנית לאל, יכולה לשכנע לזמן מה, לעורר התעניינות

בקיום כוח רוחני על-אנושי אבל עמדה שכלתנית יכולה להישלל ע"י עמדה שכלתנית נגדית.

ראו טעוניו החכמים מאוד של ריצ'ארד דאוקינס ושל אתאיסטים אחרים. ומנגד: אמונה, התקשרות

לאל שתהיה מושתתת כולה על חוויה, על מיסטיקה, על רגשי התמזגות, מסוכנת אף היא. ראו

מלחמות עקובות מדם בין הקתולים לפרוטסטנטים בעולם הנוצרי ובין השיעים לסונים בעולם

המוסלמי.

תודה לאל ותודה למסורת התורנית והתלמודית שלנו, עם ישראל ייסד את אמונתו וקיום

אמונתו גם על לימוד שכלתני, ויכוח הגיוני וגם על חוויות קרבה ודבקות בה' בתפילה, בחגים

ועוד. אבל סכנה זו של קיצוניות דתית חווייתית עורבת לנו בתקופות שונות, השבתאות היא

דוגמה לגכך וגם בימינו אנו איננו מחוסנים מפני סכנה זו. לכן לימוד התורה הוא כנגד שניהם;

השכלתנות הקיצונית והמיסטיקה הקיצונית. כעצת הרמב"ם: "והיא המעלה שציוונו

בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל

נפשך, ובכל מאודך ובזמן שיאהוב את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה".

בסופו של דבר, צודק הרמב"ם באומרו באומרו בהילכות דעות:"הכרת האלוהים האמיתית היא בכך שהאדם מכיר שהוא אינו מסוגל להכיר את

אלוהים."

מעשה אבות סימן לבנים, הוא הוא המסר של אברהם אבינו לנו: הישארו שפויים באמונה

שלכם ותהיו קשובים לרחשי לבכם בקרבכם אל ה'. אל תגיעו לקיצוניות המסוכנת שלי.

ובשביל הזהב המוצע ע"י הרמב"ם נלך, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה

שלום.

 

אַבְרָם, אַבְרָהָם

לֵךְ אַבְרָם לֵךְ

מְקוֹמְךָ בַּדֶּרֶךְ

בֵּינֵינוּ אֵינְךָ רָצוּי

מִמְּקוֹמוֹתֵינוּ דָּחוּי

לֵךְ אַבְרָם לֵךְ

כּוֹכָבְךָ דּוֹעֵךְ

הָיֹה הָיָה זוֹהֵר

לְמַיִם חַיִּים הָיִיתָ

בְּאֵר

חָכְמָה וּמוּסָר כֻּלָּנוּ

הִשְׁקֵיתָ

עַד תְּחוּשַׁת הַשְׁפָּלָה

וּבְכָךְ לְהִתְנַקֵּם

עַל הֱיוֹתְךָ מִתְרוֹמֵם

סְגַרְנוּךָ בְּגֵטָאוֹת

חִסַּלְנוּךָ בְּהַפְרָעוֹת

בִּיַּשְׁנוּךָ בְּכוֹבָעִים

הִכְאַבְנוּךָ בְּסַנְוְרִים

הִשְׁפַּלְנוּךָ עַד

עָפָר

עַד שֶׁנִּדְרְךָ הוּפַר

וּבְכָל זֹאת נוֹתַרְתָּ

מְאֻשָּׁר

מַאֲמִין בְּתוֹרָתְךָ

אַךְ מִתְקַשֶּׁה לְהוֹכִיחַ

לֵךְ אַבְרָם לֵךְ

עוֹד אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ

עַד שֶׁתִּקָּרֵא אַבְרָהָם

אָהוּב וְרָצוּי עַל

כָּל עַם

לְכָל אִישׁ רָצוּי

דְּמוּת לְחִקּוּי

הַתְּפִלִּין שֶׁלָּנוּ

אִשְׁתִּי וַאֲנִי מַנִּיחִים

תְּפִלִּין

כָּל יוֹם מַחֲלִיפִים

לְסֵרוּגִין

הַיּוֹם הִיא שֶׁל רֹאשׁ

לְמַחְשָׁבוֹת

וַאֲנִי שֶׁל יָד לִפְקֻדּוֹת

יְלָדֵינוּ יוֹדְעִים

כָּל יוֹם לְמִי לִפְנוֹת

לְהִתְיַעֵץ לְהִתְפַּלְסֵף

לְהִשְׁתַּנּוֹת

וּמִמִּי לְהִזָּהֵר

מֵעוֹד חֻמְרוֹת

וּבְפִנָּה שְׁקֵטָה

עַד מָחָר לְחַכּוֹת

יְלָדֵינוּ הִנָּם חֲכָמִים

יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאָנוּ

יוֹדְעִים

אֶתְכֶם וְאוֹתָנוּ יוֹם

יוֹם הֵם בּוֹחֲנִים

רְצוֹנוֹתֵינוּ וּמִשְׁאָלוֹתֵינוּ

מְגַלִּים

וּבְהֶתְאֵם מִתְנַהֲגִים

לָרֹב, לִפְעָמִים

תַּמְהִיל מֻרְכָּב וּמְסֻבָּךְ

שֶׁל אֶפְשָׁר וְהֶכְרֵחַ

שֶׁל קַח וְתֵן

שֶׁל חֵמָה וְחֵן

שֶׁל מַקֵּל מֵקֵל

שֶׁל גֶּזֶר גּוֹזֵר

שֶׁל בִּטָּחוֹן וְהִתְלַבְּטוּת

שֶׁל כֹּחֲנוּת וְסַפְקָנוּת

בְּלַחַשׁ וּבִצְעָקָה

 לעולם? וְתָמִיד בְּאַהֲבָה.

 

הָגָר שִׁפְחָתִי

לִי לָךְ גְּבִרְתִּי

מַתָּנָה

שְׂמֵחָה הָגָר לְשָׂרָה

לְבַעֲלֵךְ הָאָהוּב

אֲנִי הָרָה

לָךְ פְּקֻדָּה וּמִשְׁאָלָה

בְּקָרוֹב וְלָאֵל הָעֶזְרָה

בֵּן יִהְיֶה לְאַבְרָהָם

וְשָׂרָה

וַאֲנִי לְתָמִיד לָךְ

שִׁפְחָה

שָׂרָה אֶת אֹשֶׁר הָגָר

לֹא הֵבִינָה

מֵרֹב עַצְבוּתָהּ וְקִנְאָתָהּ

אֶת הָגָר בְּנִאוּף

הֶאֱשִׁימָה

אֶת בַּעְלָהּ כְּאִלּוּ

גָּנְבָה

וְעוֹרְרָה בּוֹ אַהֲבָה

וּמִבַּעֲלָהּ הַתָּמִים

נִבְגְּדָה

קִנְאַת נָשִׁים מֵרֶצַח

סַכָּנָה

שָׂרָה אֶת הָגָר לִרְאוֹת

לֹא יָכְלָה

וּמִיָּד גֹּרְשָׁה הִיא

וּבִטְנָהּ

הָאֵל הָרַחוּם הֶחְזִירָהּ

וְאֵין בְּרֵירָה לְשָׂרָה

אֶת הָגָר הִיא יִלְּדָה

וּבוֹ בַּזְּמַן אֶת

הַיִּלּוֹד קִלְּלָה

וּבְכָל זֹאת שָׁנִים

מִסְפָּר גִּדְּלָה

אַךְ לְלֹא חֹם וְאַהֲבָה

וְלֹא פֶּלֶא שֶׁלְּפֶרֶא

אָדָם נִהְיָה

וְאָחִיו הַקָּטָן הִצִּיק

וְגֵרָה

וְהִנֵּה לְשָׂרָה סוֹף

סוֹף סִבָּה

לְגָרֵשׁ אֶת בֶּן הָאַמָּה

וּלְאַבְרָהָם בְּרֵירָה

לֹא הָיְתָה

כִּי הָאֵל לוֹ נָתַן

פְּקֻדָּה

עֲשֵׂה כָּל מַה שֶׁתֹּאמַר

לְךָ שָׂרָה

לִשְׁמֹר עַל שְׁלוֹם

בַּיִת רָצָה

בְּלֵב כָּבֵד שִׁלַּח

בְּנוֹ וְאִמּוֹ הַשִּׁפְחָה

אַךְ לָהֶם בְּלִבּוֹ

אַהֲבָה

לְשָׁנִים רַבּוֹת אַבְרָהָם

חִכָּה

עַד שֶׁאִשְׁתּוֹ הַשֻּׁתָּפָה

מֵתָה וְנִקְבְּרָה

וְאֶת הָגָר חִפֵּשׂ

וּמָצָא

וְהַפַּעַם לַחֲתֻנָּה

שְׂמֵחָה

וְאֶל יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק

הִתוָסְפָה

אַחִים וַאֲחוֹת חֲבוּרָה

וְהִנֵּה בָּעוֹלָם שָׁלוֹם

נִהְיָה.

דר' יוסי הטב

הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי

 

 

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ

כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה.

תניא, אמר

רבי אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד, ואמר

לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך: מהם טִבְּעוּ בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו

בבנין.

ועל דבר זה

נענש משה רבינו, שנאמר (שמות ה') 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך

הרע לעם הזה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים

נגליתי על אברהם יצחק

ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי 'מה שמך'.

אמרתי

לאברהם (בראשית י"ג) 'קום

התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' – ביקש מקום לקבור את שרה – ולא מצא, עד

שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי.

אמרתי

ליצחק (בראשית כ"ו) 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך

ואברכך' – ביקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כ"ו) 'ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים' – ולא הרהר אחר

מדותי.

אמרתי

ליעקב (בראשית כ"ח) 'הארץ אשר אתה שכב עליה לך

אתננה' – ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה – ולא הרהר אחר מדותי.

ולא אמרו לי 'מה שמך'.

ואתה אמרת

לי 'מה שמך' בתחילה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות

ה') 'והצל לא הצלת את עמך'. (שמות ה', ו') 'עתה תראה (את) אשר אעשה לפרעה' – במלחמת פרעה אתה רואה, ואי

אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.

(בבלי סנהדרין קיא ע"א)

 

 

18 שנים לרצח

יצחק רבין

לזכור ולא לשכוח!

במוצאי שבת פ' לך לך, לפני 18 שנה, אור לי"ב

במרחשוון תשנ"ו, נרצח ראש ממשלה בישראל בסיומה של עצרת שכותרתה היתה: "כן

לשלום, לא לאלימות".

משמעות הזיכרון ועוצמתו משתנות עם השנים החולפות

ולכן יש לשאול:

האם, בכל זאת, יש סיבה לזכור ולציין את תאריך הרצח ומהי אם כן משמעות

הזיכרון בתשע"ד?

דומני שדווקא פרשת המריבה בין רועי אברם לבין רועי לוט עשויה להציג בפנינו

באופן החד ביותר את האפשרויות בפניהן ניצבת החברה הישראלית.

הסכסוך הערכי בין הרועים מבית מדרשו של אברהם לבין הרועים לבית לוט נפתר

על ידי היפרדות שני ה"אחים", אך סופו העגום של לוט בסדום ידוע.

יתכן שהאפשרות

להיפרד כאשר אין הסכמה על הדרך עדיפה על "חיסול" היריב, אך גם היא אינה שיא

ההתגשמות של החזון הציוני. כנראה שהיכולת להכיל את חילוקי הדעות האידיאולוגיים הקשים

ביותר בחברה אחת היא האתגר המתבקש.

הגמרא (בבלי יבמות יד ע"ב) מתארת מחלוקות בין בית שמאי לבין בית בית הלל בסוגיות

עקרוניות, וזו לשון התלמוד:

אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל

בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף

ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל, ולא ב"ה

מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח') 'האמת והשלום אהבו'

דומני שהקשבה וכבוד ליריב האידיאולוגי והכרעה דמוקרטית בסוגיות הדורשות

הכרעה, תוך כדי חתירה מתמדת לאמת ולשלום, עשויים להעניק משמעות רלוונטית ובונה לזיכרון

הרצח.

פנחס לייזר

עורך

 

 

חברות וחברים יקרים

 

אנחנו עומדים בסיום

המחזור ה-16 של "שבת שלום"

הבאנו לכם מדי שבוע,

קוראים יקרים, מאמרים,

דברי תורה, דרשות

ופרשנויות

המבטאים, מתוך

מקורותינו והגותנו, מסרים של צדק, שלום

וכבוד לכל אדם שנברא

בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת

בשלום ובדו-קיום מאפשרת לנו

לעמוד בהוצאות

הכרוכות בהפקת הגיליון ובהפצתו

אנו שמחים בשותפותכם

הערכית, בתמיכתם הרגשית, בדברי התורה , בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות המסייעות

להמשך קיום מפעלנו

המשותף.

 

בשנים האחרונות, חלה

ירידה משמעותית

בשערי החליפין של

היורו ושל הדולר

והדבר משפיע על

תקציבנו

לכן, כדי שנוכל

להמשיך בפרסום

ובהפצת "שבת

שלום"

בארץ ובעולם, ללא

פרסומת מסחרית

אנו

זקוקים לכם יותר ויותר

כשותפים

נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה

ממס יש לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז

ושלום

לעוז ושלום (לידי

מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי 9,

דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים, ניתן לפנות

למרים פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של

צדק ושלום

 

מערכת "שבת שלום"          "עוז ושלום-נתיבות שלום"