"וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה"

(שמות לב, כד)

כיון שנעשה המשכן – אמר ר' יהודה ברבי סימון – הלך משה והרכין אזנו במשכן. אמר משה: תאמר שיש בלבו של הקב"ה על ישראל? זהו שכתוב: "אשמעה מה ידבר האל ה' " (תהלים פה ט). מהו "האל ה' "? אמר משה: תאמר שעד עכשיו הוא עומד בכעסו כנגדם והוא בקושי עמהם? ואין "האל" אלא לשון חוזק … או שהוא מתרצה להם והוא נוהג במידת רחמים עמהם? זהו שכתוב: "ה' " … מיד פייסו הקב"ה שאין בלבו על ישראל כלום, כמה דכתיב: "ויעבור ה' על פניו" (שמות לד) שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם. אמר ר' סימון: … שפייסו הקב"ה ואמר לו למשה: מה לשעבר הייתי נוהג עמהם במידת רחמים עד שלא עשו אותו המעשה, כך עכשיו במידת רחמים אנהיג עמהם.

(במדבר רבה פרשה יב סימן א)

מ"בראשית" ל"לעיני כל ישראל"-   הצעת קריאה ברש"י

פנחס לייזר

בספרו "כמו רומן", כתב הסופר הצרפתי דניאל פנאק עשרת הדברות לקורא, המאפשרים לקורא חירות מסוימת בקריאת ספר. בין יתר הדברות הוא מונה: הזכות לדלג על עמודים. חשבתי להציע "וואריאנט" לזכות הזאת ולבדוק מה ניתן ללמוד מקריאת המשפט הראשון והמשפט האחרון של ספר.

אני בוחר לקרוא את פירושו של רש"י על הפסוק הראשון בתורה כמעין "פתיח", מעין הקדמה או מפתח, לאופן בו הוא מציע לקרוא תורה, ואת פירושו של הפסוק האחרון כמעין "סיכום" של התורה כולה.

כידוע לכולנו, רש"י פותח את פירושו לתורה במילים אלו:

" בראשית. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁהִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִשׂרָאֵל, וּמַה טַּעַם פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית? מִשׁוּם "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים קי"א), שֶׁאִם יֹאמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְיִשְׁרָאֵל לִסְטִים אַתֶּם, שֶׁכְּבַשְׁתֶּם אַרְצוֹת שִׁבְעָה גוֹיִם, הֵם אוֹמְרִים לָהֶם כָּל הָאָרֶץ שֶׁל הַקָּבָּ"ה הִיא, הוּא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם, וּבִרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ"

ועל הפסוק המסיים את התורה "וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל, כותב רש"י:

" לעיני כל ישראל. שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט') וְהִסְכִּימָה דַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות ל"ד) — יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ"

ידוע שרבים בוחרים לקרוא את דברי רש"י על הפסוק הראשון כהוכחה ניצחת לזכותנו על הארץ ואף לזכותנו הבלעדית עליה. לדעתי, רש"י מביא את דברי האגדה של רבי יצחק ואומר לנו: אין לאף אדם או אומה קניין מוחלט ובלעדי על ארץ ישראל, או על כל חבל ארץ אחר, "כל הארץ של הקב"ה היא" והקב"ה נותן את זכות המגורים בארץ  "לאשר ישר בעיניו". בעצם, רש"י מקדים את פירושו באמירה עקרונית: הספר הזה ניתן לכם, עיקרו הוא המצוות, כלומר מה שהקב"ה מצפה מכם, אך יש בו סיפור רחב יותר: יש אנושות, יש בני אדם, והתורה מכילה את תפקידנו הייחודי כלפי העולם כולו, ארצו של הקב"ה ותושביה.

רעיון זה בא לידי ביטוי במצוות השמיטה והיובל ובמיוחד במילים "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי " (ויקרא כה, כג). ועל מילים אלו כותב רש"י בעקבות מדרש ההלכה ספרא :

  "כי לי הארץ. אַל תֵּרַע עֵינְךָ בָהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ (ספרא)"

אם הדבר נכון לגבי כל העולם, הוא נכון ביתר שאת לגבי ארץ ישראל (ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה) מפאת קדושתה. הרי קדושתה מוציאה מכלל אפשרות כל בעלות אנושית, וכל המצוות התלויות בארץ מדגישות את הערך החשוב הזה.

הבחירה של רש"י לסיים את פירושו על התורה באזכור שבירת הלוחות מעניינת ביותר. נראה לי שהיו לרש"י לא מעט אפשרויות אחרות לפרש את המילים "לעיני כל ישראל", ולכן אני נוטה לקרוא את דבריו כמעין סיכום של התורה על ידי גדול פרשני המקרא המסורתיים. 

דומני שגם לפני הכניסה אל  הספר הראשון בכתבי הקודש וגם בסיומו של ספר דברים, מבקש רש"י לומר לנו משהו על קדושה.

אם כפתיחה לבראשית רש"י בא לומר לנו: "לה' ארץ ומלואה", שום דבר אינו מובטח לנו והחוזה בינינו לבין הבורא, כדי שנוכל לחיות בארץ וליהנות מפירותיה,  הוא קיום רצונו, שזוהי אפשרותנו להתקרב לקודש ולהגשים את ייעודינו בעולם ובארץ,  אחרי קריאת הספר כולו, אומר לנו רש"י: קדושתה של התורה, בדומה לקדושתם של הלוחות היא בקיומה, ולא במילים הכתובות בה, גם אם מילים אלו הן דברי  אלהים חיים. על האדם מוטלת האחריות להבין ולפרש מילים אלו כתורת חיים.

פנחס לייזר, פסיכולוג מאמין, עורך שבת שלום לשעבר.     

משכן ושכינה ושמחת פורים

פרשת כי-תשא מבליטה ומדגישה את קישורם של כל ישראל בהשראת השכינה בארץ – במשכן.

 …אנו מוצאים יסוד זה בכל אותן הפרשיות של פרטי המשכן שמופיעות בפרשתנו לאחר סיכום עניין המשכן, כליו ועובדיו, במזבח הקטורת החותם את פרשת תצווה ומאחד אותה עם פרשת תרומה למקשה אחת, שנאמרה בדבור אחד.

יסוד הקשר בין המדרגות השונות בעולם, באדם ובישראל, מתגלה לנו בקטורת הכוללת סממנים ממדרגות שונות שבעולם, מן הצרי החשוב ועד החלבנה שריחה רע, ומתמתקת היא רק בקישורה עם יתר הסממנים. בזה נרמז הקשר שבין המדרגות בישראל, כמאמר האר"י ז"ל: "צבו"ר – ראשי-תיבות: צדיקים, בינונים ורשעים", כשכוח הציבוריות המקשר בין כל המדרגות ומאחד אותם, מביא להשלמת החסרונות שישנם בכל מדרגה נפרדת מצד עצמה באופן טבעי ("אורות התחייה", פרקים י"ח, כ', מ"ג, מ"ה).

כל זה ביטאו חז"ל באמרם: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת" (כריתות דף ו', ע"ב), וכבר למדנו מהם על "האומר (בתפילתו) יברכוך טובים, הרי זו מדרכי המינות", שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום (מגילה כ"ה, ע"א, עיין רש"י ותוס' שם). כמו כן הם דברי ריש לקיש: "אין אור של גיהנום שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב" (חגיגה כ"ז, ע"א).

אם הקטורת מבטאת את קישור המדרגות בעולם וכנגדו בישראל, הרי קישור המדרגות באדם המוסרי מופיע בכיור וכנו שנעשו מ"מראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (שמות ל"ח, ח'. ועיין רש"י ורמב"ן שם). מראות הנחושת של הנשים, שמאס בהם משה מפני שעשויים ליצר הרע, ואמר לו הקב"ה: "קבלן, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים", ללמדנו כי "גם ממנו נקח לעבוד את ה'", והקדושה צריכה להתפשט על כל הכוחות והנטיות שבאדם המוסרי למדרגותיהן, ולקשור את כולם.

גם כל המדרגות שבישראל נקשרות בקדושה, בשמן המשחה שמחבר את קדושת המשכן ואת מלכות ישראל, ובאנשי חכמה המלאים רוח א-להים, היודעים סודות הבריאה (ברכות נ"ה, ע"א). מבצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה – הבכיר שבשבטים ובדגלים, אל אהליאב בן אחיסמך למטה דן – הפחות שבשבטים והמאסף לכל המחנות. "אמר ר' חנינא בן פזי: 'אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן… לפי שהגדול והקטן שוים לפני המקום'" (שמות רבה, סוף פרשה מ'). בכל המדרגות שבישראל, רוח אלהים פנימי חודר וקושר את כל ישראל בנפשותיהם, שתמורתם נעשית בסיס אבנים למשכן כולו. גולת הכותרת של מהלך זה לשייכותם של כל ישראל במשכן ה', באה במצות השבת שבעשיית המשכן, המכוונת לפרטי אבות ותולדות של מלאכות שבת המחיים בנו מידי שבת בשבתו את קדושת המשכן.

כל הבסיס הזה להשראת השכינה, בנשיאת ראש בני ישראל לפקודיהם ובכופר נפשותיהם, נעשה מוטל בספק עם שבירת הכלים בחטא העגל, עם הסרת העדי מישראל מגופם ומנשמותיהם, בגזירה הנוראה של "כי לא אעלה בקרבך". אמנם אבלם של ישראל, מסירות נפשו של משה בתפילתו – "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", אשר לצורך זה דווקא נזקק להבין ולהשיג בדרכי ה' בעולמו, החזירו לישראל את השראת שכינה בחידוש הברית בלוחות שניים, ובתמצית חוקים ומשפטים כאשר בראשונה. אולם, את פירעון החטא קיבלנו עלינו לדורות מעט מעט, בצער ובייסורים, בעבור השראת השכינה בתוכנו במשכן ובמקדש לדורות עולם, "הנה אנכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך". בזה נקשרים שני חצאי הפרשה למסכת אחת, שעיקרה בהיות כל ישראל כלי להשראת השכינה, בסיס אדנים למשכן, מרכבה לשכינה, והיה משכן אחד.

בתשתית זו עסוקים אנו בחודש זה, מפרשת שקלים לד' פרשיות ולפורים, בו ניצלו כל ישראל מגזירת השמדת גופם בכל מדינות מלכות אחשורוש, אשר כללו אז כמעט את כל עם ישראל. שוב הועמד בספק קיומו של הכלי, של הבסיס למשכן ולשכינה, והפעם מבחוץ, ע"י נצר עמלקי העורר מתמיד על הקדושה כולה, וחותר תחת יסודותיה.

על כן גם בפורים, בהצלת גופם של כל היהודים, חזרו וקבלוה (לתורה) בימי אחשורוש (שבת פח) מצד גופם בשלמות רצונם. שתי הקבלות המאירות בתוך הספקות והסיבוכים, זו שבפרשת כי-תשא מתוך הסיבוך הפנימי, וזו שבפורים מתוך הסיבוך החיצוני, מתקשרות ומתאחדות בתוקף סדר הזמנים שלנו, בשבוע אחד (בשנים פשוטות) של גילוי השמחה בעומקה ובריבויה, שמחה אשר תמחה מהרה את אבלם של ישראל על חטא העגל, ותחזיר לנו את העדי הקדוש בשלמותו.

(הרב יואל בן נון, מאתר תורת הר עציון)

"את ובית אביך תאבדו" – למה הכוונה?

"מגילת אסתר" היא טקסט גלותי. גיבוריה שקועים בגלות, שכעת אנו מבינים שאינה רק גלות "גיאוגרפית" או "טריטוריאלית". הם לא רק גולים מארצם. הם מגורשים מגן-העדן של הקשר האינטימי עם אלוהים כל-יכול וכל-יודע, מנודים מן החסות של כנפי השכינה. הם חיים בעולם נוכרי ואדיש, ובנֵכָר זה עליהם להגן על קיומם ועל טעם קיומם.

ובכל זאת – מה בא הסיפור הזה ללמד אותנו? כמו רבים אחרים, אני מוצא את עיקרה של "מגילת אסתר" בדיאלוג (המתוּוך באמצעות שליחים) המתנהל בן מרדכי ואסתר לקראת אמצע המגילה. מרדכי שולח את אסתר אל המלך, להתחנן לביטול גזירת המן. אסתר משיבה לו שכל הבא אל המלך מבלי שנקרא מתחייב בנפשו. על כך עונה לה מרדכי במלים המוזרות הבאות: "אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת– רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ. וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".

ההתחלה ברורה. מרדכי מזהיר את אסתר לבל תשלה את עצמה שתוכל להסתתר בבית המלך מפני גזירת המן. "אם החרש תחרישי בעת הזאת…" אומר מרדכי לאסתר, ואנחנו מצפים לשמוע את ההמשך: "… תפגע הגזירה בכל היהודים ולבסוף תגיע גם אליך היושבת בארמון". אבל מרדכי אומר דבר אחר לגמרי: "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". האם יש למרדכי תכנית אלטרנטיבית להצלה? ואם כן, מדוע צריכה אסתר לסכן את עצמה וללכת אל המלך? עוד אנו מתחבטים בכך בא המשך הפסוק ומוסיף תמיהה על תמיהה: "… ואת ובית אביך תאבדו". אבל אם יזכו היהודים לרווח והצלה הרי תבוטל תכנית ההשמדה של המן. כיצד ומדוע יאבדו אסתר ובית אביה? ומיהו בכלל "בית אביה" של אסתר היתומה מאב ומאם? האין ביטוי זה מצביע על מרדכי עצמו?

נתחיל מההתחלה. אין לנו כל סיבה להניח שלמרדכי יש תכנית אלטרנטיבית. את הפסוק שלו אודות הרווח וההצלה אנחנו צריכים לפרש כביטוי של אופטימיות או של אמונה. מרדכי לא מתיימר להיות משה רבנו. הוא לא מכיר את התכנית האלוהית ולא מדבר בשם האל. אבל הוא יודע שבני אדם אינם רק קורבנות חסרי אונים של מזימות רשע או של גורל עיוור. הם יכולים לפעול ולשנות את הגזירה, ובדרך כלל יש יותר מדרך פעולה אחת. יש עוד כמעט שנה עד לביצוע גזר הדין, אומר מרדכי לעצמו ולאסתר. אם אסתר לא תושיענו, נמצא פתרון אחר. גישתו של מרדכי עלולה להשמע לנו כמו הבדיחה על היהודי שהבטיח ללמד את כלבו של הפריץ לדבר. אבל אפשר גם להבינה כגישתו של אדם הבוטח בעצמו ובעמו (וכן, גם באלוהיו).

אם ההצלה מובטחת, אי אפשר להבין את האבדן של אסתר ובית אביה כאבדן פיסי. אם יינצלו כל היהודים, על אחת כמה וכמה שתנצל מלכת פרס היהודייה. מכאן, שהאבדן שמרדכי מדבר עליו הוא אובדן רוחני או מוסרי, אובדן זהות.

(ד"ר יפתח גולדמן באתר מכון שיטים)

על הניסים הבלתי מופלאים

חנוכה ופורים לא מיוחדים רק בכך שאינם כתובים בתורה, אלא בכך שהם חגים שחוגגים ומברכים בהם על ניסים בלתי פלאיים.

…אותם הניסים שה' מעביר בדרך הטבע, בהשתלשלות טבעית ומובנת, אלו כנראה הניסים המובחרים, ואלו הניסים שפועלים עלינו יותר. בורא העולם מתגלה בכל פארו דווקא במציאות בה הוא פועל, מחייה ומשפיע את כל הקיום – ואף על פי כן אין רואים אותו. במובן זה דווקא הטבע, וההנהגה שעל פי הטבע הן שמגלות את שיאה של היצירה האלוקית.

…בשביל להיות מושפעים מניסים כאלו צריך לזהותם – לפתוח את העיניים ולשים לב. עצם העובדה שאדם יושב ועושה חשבונות היום והחודש, את מאורעות חייו, ומודד אותם, מצרף את כל הצרופים הקטנים והגדולים ורואה את "ניסך שבכל יום", מעלה אותו מעל ומעבר למקום שבו היה קודם.

תיקון הראייה הזה מתרחש בפורים, וסביבו כל העניין של "ונהוך הוא". "נהפוך הוא" הוא מצב בו אני יושב בתוך המציאות, במציאות שהיא דרך הטבע וסדר העולם, ויכול לקבל צורת הסתכלות אחרת על אותה מציאות. לחשוף את האלוקי שמסתתר בתוכה. הארה זו של "ניסך שבכל יום עמנו" היא נמשכת מפורים והלאה.

(הרב עדין שטיינזלץ בספרו 'חיי שנה' בהוצאת ידיעות ספרים)

הגיגים על פורים

כלנו מסובים. כלנו יושבים אל השלחן וחוגגים את חגנו היום, וגם אני בתוך היושבים. עקרת הבית ערכה השלחן, מסכה היין, לבבה לביבות וגם לבבתני באחת מעיניה, וגם תופינים עשתה עם “אחשתרנים” ממולאים בגבינה. פורים היום בקרב הארץ! רוח חופש ועדן פרוש על החג הזה ויהי תאות כל נפש. החג הזה לא נאסר בעבותים אלינו וגם אנחנו לא נאסרנו בעבותים אליו, ולא נקרא בפינו מקרא קדש, כי על כן לא יהיה לנו כנושה כי אם כאח וכרע. אם ליתר החגים נקרא שם “חגים בידי שמים”, אז נצדק אם נקרא לחג הזה “חג בידי אדם”.

וקלסתר פני החג הזה כפני חג-המסוה אשר לעמי הארץ, שקורין בלע"ז קרנוול. קול ששון וקול שמחה ברחובות, קול שרים ושרות ומצהלות נוגנים מסביב; פני הלוט על פני כל איש הלוטים במסוה או אשר מסכה נסוכה עליהם. והיה האיש אשר יסתיר פניו ונגש אלינו, והשמיע האיש הזה אותנו תוכחות על כל עוונותינו והשביע אותנו ממרורים ממרורי האמת, ואנחנו נשמע את חרפּתנו ואת תוכחתו ולא נוכל להשיבן אל חיקו, כי על כן סתר פנים לו להיות חפשי לרוחו בבלי מעצור. – חוק לישראל הוא וחוק לאומות העולם לחוג את חג-המסוה, ואין אנחנו יודעים מי קבל ממי, אם קבל ישראל את המנהג הזה מאומות העולם ואם קבלו האומות ממנו, ורק די לנו במה שעינינו רואות כי מנהג הקרנוול מנהג אחד הוא ולמה אפוא נבוא היום לחקור חקירות ולחתור חתירות ברוח, בשעה אשר באנו לחקור ממסך ולחתור חתירות תחת הלביבות והתופינים? ישתה העני, אולי ישכח רישו, ישתה העשיר אולי ישכח עשרו, והחוקרים והחקירות והחותרים והחתירות לא יזכרו ולא יעלו היום על לב!

(דוד פרישמן, נלקח מפרויקט בן יהודה)