"רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה"

(שמות ל"א, ב-ה)

ראה קראתי בשם. ששמו בצלאל ניתן לו על שם שאמר לו משה בצל אל היית וידעת כמ"ש חז"ל, ר"ל שהעולם כולו הוא צל האלהות ודמות חכמתו, וכמ"ש בפי' בראשית שצלם אלהים היינו צל האלהים, כי הצל הוא אבי הציירים, והעולם הגדול וכנגדו האדם שהוא העולם הקטן הוא צל האלהות וצלמו, והמשכן שבו הצטיירו כל העולמות וכן כל עניני האדם היה ג"כ צל האלהות, וכל זאת השיג בצלאל ועז"א שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, וע"כ נקרא בשם בצלאל, ששם זה קרא לו ה', כי הוא היה מוכן לשכלל בנין הקדוש הזה.

(המלבים שמות ל"א, ב)

אחד מסימני התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת… מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון גאוני היופי והאומנות המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה… הוא יפתח את רגש היופי והטוהר שבני ציון היקרים מוכשרים לו עד למאוד ירומם נפשות רבות ומדוכאות לתת להן הסתכלות בהירה ומאירה…נזהרים אנחנו משכרון והפרזה… היופי בעצמו עלול להתהפך בידי ההמון למשקה משכר…כנסת ישראל נטתה ידה… להציל את השושנה הנחמדה, את עדנת היופי לבל תרמס… ראו קרא ה' בשם בצלאל…

(הרב קוק, אגרת קנח)

קדושת השקל העגול

ד"ר יוסי הטב

אני מבקש להקדיש את דברי אלה לזכר אמי ז"ל, לציון יום פטירתה.

בפרשה זו עמוסת הנושאים, חמישה פסוקים מרכזיים שהם כמפתח להבנת הפרשה כולה. אלה הפסוקים:  כג', כד', כה' ולג' בפרק ל' בספר שמות.

על אף שהבנתם העמוקה של פסוקים אלה אפשרית לדעתי רק בדרך הקבלה- גם הפשט יכול להאיר לנו את הדרך.

ואלה הפסוקים:

"וְאַתָּה קַח־לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר־דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן־בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה־בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ, יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת".

בחירת הבשמים ובחירת הכמויות של סה"כ הבשמים – 500 שקל מור־דרור, 250 שקל קנה־בֹּשם, 500 שקל קידה. ביחד הם שווים 1,500ש"ישקלים, או 3,000 מחצית השקלים. בתחילת הפרשה יש דגש על כך שמחצית השקל הינה: "תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם.", וגם נאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת־כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים".

כפרה על איזה חטא? מן הסתם הכוונה היא לחטא העגל, אין שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" נאמר דווקא על פרשה זו!

3,000 חצאי השקלים האלה שניתנו על ידי 3,000 בני ישראל שחטאו בעגל ונהרגו ע"י בני שבט לוי.

מדובר ב- 1,500 שקל, שזוהי כמות עצומה של צמחי בושם – האחד מקצה הפרח של הצמח "בשמים ראש", השני מהקנה של הצמח והשלישי שנלקח מהקידה שהיא חלק משורש של עשב מסוים כדברי חז"ל: פרח, קנה, שורש.

רש"י ואבן עזרא מביאים דעה אחרת הסוברת שהתרכובת כללה צמחי בשמים שמהם זיקקו את התמצית הצמחים, ואותם ערבבו עם שמן הזית, כדי ליצור את "שמן משחת קודש".

נראה ש'שמן זית זך' היה בו די כדי למשוח את המשכן וכליו, ואת אהרון הכהן. זיקוק הבשמים היה נחוץ, לא רק כדי שהמשכן ואהרון הכהן יתבשמו ויעלו ריח טוב, אלא גם כדי שמשחת הקודש תביא ליצירת הנבדלות, הנפרדות, "קדושים תהיו- הווי פרושים"- כוללת גם את זַכּוּת השמן ואת מורכבות הבשמים על צמחיהם וחומריהם הטובים והפחות והטובים. יש בזה מן השיקוף של עם ישראל- בדומה לפירוש המפורסם על ארבעת המינים של הלולב.

עד כדי כך מדובר בדרישה למיוחדות ונפרדות שנאמר: "אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו" (שמות ל- ל"ג)

 זהו גם הסיכון של שבקודש להיות בדיוק בגבול, במעבר, בבחינת מכיל ומפריד. עץ הספירות בקבלה מתאר זאת היטב.

הצורך בנבדלות הזו, ביצירת המרחב התחום הנקרא "אוהל מועד"- גם אוהל שהוא מרחב, וגם מועד שהוא זמן. הדבר הביא לבחירת שני האומנים הראשיים: בצלאל ואהליאב ששמותיהם מעידים על תַּפקידם ותִּפקודם. אחד "בצל האל" כדברי רש"י, משבט יהודה, מלכות ישראל, אבי המשיח. והשני, אהליאב שאביו שבשמים, הוא אוהלו, אהליאב, – אוהל מועד.

אהליאב משבט דן, "דן ידין עמו". יהודה נקרא גור אריה בפי יעקב וגם דן נקרא גור אריה בפי משה. העגל והגדי אותם נפגוש מאוחר יותר, גם הם גורים.

תפקידם בבניית אוהל מועד  ליצור את המרחב המקשר בין השמים לארץ, על הארץ ומתחת לארץ, ועל כן הוא מסומל ע"י צמחי משחת הקודש: ראש, קנה, שורש.

מעבר לכך אהליאב הוא בן אחיסמך. "אחי- סמך עלי" – רמז לסיפור יוסף ואחיו. וזה מכוון לתפקידו הנוסף, אם לא העיקרי של אוהל המועד ושל מחצית השקל שנגבה עבורו: לחבר בין בני ישראל, בהיותו במרכז מחנה ישראל.

חיבור ותחום, קודש ונפרדות, מוצאים את ביטויים ביתר שאת בכלי המשכן האחרון והיחיד שנבנה בפרשתנו והוא הכיור. וכך אומר המשך חכמה "ויעשה את הכיור נחושת… כמראות הצובאות".

והנה כציווי כתיב: "ועשית כיור נחושת לרחצה ונתת שמה מים" ובעשייה לא כתוב "לרחצה" רק להלן ב"פקודי" "ויתן בו מים לרחצה" (שמות מ', ל') זה מורה שכיוון למדרש תנחמוא בפיקודי שלא רצה משה לעשות ממראות הנשים ואמר לו ה' יתברך שיעשה מהן שדבר זה הביא ש"יפרו וירבו בני ישראל והיו גן נעול לבעליהן". ולכן מזה הכיור ישתו הסוטות ונקתה ונזרעה זרע, אחר כך גילה לו שמהמים ישתו הסוטות ולא יהיו לרחצה לבד אך גם לשתיה, ולכן לא כתיב כאן לרחצה…".

שוב אותו עיקרון של חיבור ופרישות במובן האנושי ביותר והמרגש ביותר.

הכיור הנו הכלי היחיד, ביחד עם המנורה, מכל כלי המשכן שלא ניתנו להם מידות. גם למשכן עצמו לא ניתנו מידות נפח שמשקפות את צורתו. משחזריי המשכן לא הניחו שעגול הוא, כי לא ניתנו לו מידות המאפשרות לדעת את צורתו. גם הטבעות המצוירות כעגולות לא נדרשו כך, והן יכלו להיות גם מרובעות או מלבניות. במנורה הרימונים בהכרח היו עגולים. הצורה העגולה אינה מופיעה בכל מלאכת המשכן, וגם לא בתורה כולה.

יכולנו לדמיין משכן עגול, מזבח עגול, ארון עגול, שולחן עגול וכו' ויכולנו אפילו להמציא פירושים יפים לצורה המושלמת הזו שכל נקודותיה במרחק שווה מהמרכז!

אך אין זה כך והמשכן כולו קווים וזוויות, גובה אורך ורוחב, ובעיקר כיוונים של התחלה וסוף. הדבר מאד דומה לבשמים של שמן משחת הקודש: פרח, קנה ושורש. ובדיוק כמו השבת: קבלת שבת בשמן המאור, קידוש ראשון ביינות מבושמים, קידוש שני והבדלה עם בשמים. תיחום, חיבור וכיווניות – כך גם תולדות עם ישראל: 'גלות' להתגבשות, 'מדבר' להתנסות, 'תקומה' לעבדות ה'. וכשהתקומה נכשלת כפי שנכשלה, אנו זוכים למחזור שני ואחריו לעוד מחזור שלישי ואחרון שכן זו הייתה הגלות האכזרית ביותר ב"מדבר" רווי בניסיונות הקשים ביותר בדרך לקראת גאולה שלמה.

ריבוע המעגל, אמרנו?

ד"ר יוסי הטב – פסיכיאטר ילדים ונוער, פסיכואנליטיקאי.

שמן המשחה

שמן המשחה המקראי נעשה רק פעם אחד על ידי משה, והורכב מ: מור, קידה, קינמון בושם וקנה בושם, והכמות שמשה יצר הייתה שוות ערך לארבעה ליטר. כמות זו הספיקה למשוח את הכוהנים בשבעת הימים שהם תורגלו בעבודת המשכן עד יום הקמתו, משיחת כל כלי המקדש, ומשיחתם של כל הכוהנים הגדולים עד חורבן בית ראשון ומלכי בית דוד.

הפועל משח מופיע בצמידות לפועל קדש, והדבר אומר במפורש כי משיחה בשמן המשחה אינה אקט סמלי גרידא, אלא היא מחוללת שינוי מהותי במעמדם של האנשים או החפצים שנמשחו בה.

סימן נוסף ששמן המשחה הינו דבר שמחולל שינוי הוא האיסור לרקוח שמן זה פרט למה שרקח משה, כדברי הכתוב:

"וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי–לְדֹרֹתֵיכֶם.  עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.  לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר–וְנִכְרַת, מעמיו".

איסור זה יכול להיות מוסבר באופן הבא – מכיוון ששמן המשחה אמור לחולל שינוי מהותי, הרי אם כל אדם ירקח כדוגמתה יתכן ששינוי זה המתואר במילה קדושה, ייפרץ ויהיה למרמס לכאלה שאינם ראויים לה. זו גם אחת הסיבות ששמן המשחה נגנז על ידי יאשיהו, עד אחרית הימים.

(ד"ר אבי הראל, מתוך מאמר באתר 'ייצור ידע')

מצות נתינת מחצית השקל בשנה

שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל. שהוא משקל עשרה גרה כסף בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל יג) זה יתנו כל העובר על הפקודים. והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין  לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעומר ושתי הלחם, ופרה אדמה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.

משרשי המצוה: שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שתהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כולם על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועליית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל על הדרך שכתבנו למעלה.

ונוהגת בזמן הבית שחייבים לתת אותה כל ישראל, בין העומדין בארץ או חוצה לארץ. ושלא בזמן הבית — אין חייב בה אדם ואפילו העומדים בארץ. והעובר עליה ולא נתנו – בטל עשה וענשו גדול מאד שפרש עצמו מן הצבור ואינו בכלל כפרתן. ועכשיו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל  לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפורים בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.

(ספר החינוך מצווה ק"ה)

יתרון וחסרון בתכונה אחת
"רבי יהודה בר פזי בשם רבי: הן נקרא ולא נבהת. לטובה – 'כל נדיב לב לרעה ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם'. לטובה – 'ויוצא משה את העם'. לרעה – 'ותקרבון אלי כולכם'. לטובה – 'אז ישיר משה ובני ישראל'. לרעה – 'וישא כל העדה ויתנו את קולם'. אמר רבי חייא בר בא: אכן השכימו השחיתו – כל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושיןאותה. אמר רבי בא בר אחא אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת – נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין".

(ירושלמי שקלים א, א)

הפרת ברית = ביטול הברית = פטור מעונש

ובמעשה זה יש למצוא כוונות אחדות המשלימות זו את זו: עונש הוא לישראל, שלא יזכו לקבל את הלוחות שהורדו אליהם מן השמים; ועוד, במעשה העגל, מעשה ידי אדם, נתברר שאין ישראל ראויים לקבל את הלוחות, שהם מעשה שמים; ועוד, במעשה העגל הפרו ישראל את הברית עם ה' אלוהיהם, ועל כן אין טעם לתת להם את לוחות הברית. ועוד, שבירת הלוחות היא סימן לביטול הברית מצד ה', הואיל וישראל הפרו אותה. ועוד, היה מקום לחשש, שעובדי העגל יקחו את לוחות האבנים שהורדו מן השמים ויעשו אותם לחפצים קדושים ויעבדום כדרך עובדי אלילים המעריצים 'אבנים קדושות'. ועל כן שברם משה, להוכיח, שהקדשה אינה באבנים, אלא במה שכתוב עליהם; ואם הכתב בטל (שהרי הופרה הברית) גם האבנים הן ככל האבנים הנשברות. ועוד, יש באבוד הלוחות כעין הגנה לישראל מן הענש הצפוי להם, שהרי באין לוחות הברית אפשר לטען, שאין תקף לברית, ואין העובר על הברית חייב ענש. ועוד, לאחר ששבר משה את הלוחות, בא אל המחנה והשמיד את העגל, וכך נותרו ישראל ללא סמל ממשי של קדשה, לא סמל ראוי על פי התורה ולא סמל פסול… ואפשר שציון מקום השבירה 'תחת ההר', רומז למקום המזבח, שבנה משה 'תחת ההר' (שמות כד, ד), ושם נזרק דם הברית על העם (שמות כד, ח). ובמקום זה עצמו שברו לוחות הברית כאות לביטולה של הברית.

(עמוס חכם 'דעת מקרא')

כיוון שנשברו הלוחות / בלפור חקק

כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת, נִסְדָּק הַפֶּה.

הַמְּשׁוֹרְרִים כּוֹתְבִים מֵאָז שִׁירוֹת שְׁבוּרוֹת

לְלֹא מַרְפֵּא.

רָאוּ שֶׁהַמִּלִּים אָבָק וְהַלּוּחוֹת מִתְפּוֹרְרִים,

מְלַקְּטִים הֵם מֵאָז

אֶת הַשְּׁבָרִים.

כֵּיוָן שֶׁבָּאָה פֻּרְעָנוּת בְּעוֹלָמוֹ

לֹא הָיְתָה מֵאָז תַּקָּנָה:

כָּל מְשׁוֹרֵר כּוֹתֵב לוּחוֹת שְׁנִיִּים בְּעַצְמוֹ

עוֹשֶׂה נִיצוֹצוֹת מִן הָאֵפֶר מִן הַכְּתָב.

מְרַפֵּא מֵחָדָשׁ כָּל יוֹם

אֶת שִׁירָיו, אֶת חַיָּיו.