וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת,

וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם;

 וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.

(שמות ל', כ"ג)

ואתה קח לך בשמים ראש. למעלה פר' תצוה כתבתי שבכל דבר הראוי ליחסו בעצם וראשונה אל משה נאמר בו לשון 'ואתה', ובדרך זה נאמר גם בשמן המשחה לשון 'ואתה' כי הוא עשוי למשוח בו המשכן וכל כליו ואהרן ובניו וכל כהנים גדולים ומלכים, כדאיתא במסכת הוריות (יא, ע"ב) ואמרו שם ששמן שעשה משה קיים לעולם שנאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם, וכל זה רמז למה שנאמר (דברים לג כא) 'וירא ראשית לו' שנדרש על משה כי הוא היה ראשית והתחלה לכל נביאים וכהנים ומלכים וכל מיני שררה הכל הואצל ממנו כארז"ל (נדרים לח, ע"א) 'אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גיבור חכם עשיר ועניו, וכולם ממשה' – ר"ל כולם קיבלו האצילות ממשה, ע"כ צריכין להתדמות אליו בתאריו, כי הוא היה בישורון מלך ובשמים ראש לכל הבשמים כי לו משפט הראשית ויושפע ממנו נר הנבואה ונר השררה כמ"ש (תהלים קלב יז) ערכתי נר למשיחי, לכך היה משקל הבשמים ה' מאות ומחציתו נ' ומאתים כנגד ב"פ נר כי אצלו נמצאו ראשונה ב' נרות דולקות, ויודלק ממנו כל נר והוא אינו חסר כי פני משה כחמה המאירה לארץ ולדרים עליה והיא אינה חסירה ואורה מתמיד ואינו חסר לעולם, כך אמר הקב"ה אם רוצה אתה בקיומו של שמן משחת זה אז ואתה בעצמך לא ע"י שליח תקח אותו לך, כי סגולה זו נתונה לך, שכל הדבר הנתון על ידך מתמיד לעולם כשמש נגדי, כמו התורה הנתונה על ידך נצחית כאור החמה, אבל פני יהושע כלבנה כי הוא הנחיל לישראל את הארץ, ואין מתנה זו נצחית אלא כלבנה, שהיא לפעמים נבנתה ולפעמים נפרצה, וע"כ נאמר 'שמן משחת קדש יהיה לי לדורותיכם'.

(כלי יקר שם, שם)

ובעל העקידה שער שנים וחמישים כתב, כי מה שנאמר (שמות ל כג) 'וקנמון בושם מחציתו חמשים ומאתים', שרצה שישקול לשני חצאין לתת בו הרושם אשר הוא בנתינת מחצית השקל. ולומר שהאיש הנמשח ממנו צריך להיות זהיר ומהיר, כתיקון חציו האחד שהוא חומרו, שהוא חצי האדם עד שיהיה ראוי לשקול שווה בשווה עם חלק השני העליון שהוא צורתו, כל אחד מהם לפי עניינו, ולזה מה שאמר (שמות ל לא) 'ואל בני ישראל תדבר לאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם', כי זה באמת כולו שלי, ולזה על בשר אדם לא יוסך זולת הכהן הגדול, כי מלאך ה' צבאות הוא, וגם 'במתכנתו לא תעשו כמוהו' שמן אחר, כדי שלא יאבד מן הבשם ההוא זכרון זה הרומז על קדושת שני אלו החלקים, אשר על זה אמר קדש יהיה לכם, עד כאן לשונו.

 (רמ"א: תורת העולה, חלק ב ל״ב, ב׳)

"שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית"

אבידן פרידמן

סיפור חטא העגל מציע לנו הזדמנות ראשונית במקרא להתבונן בדינמיקה המורכבת של חטאו של עם, על כל היבטיו. ברצוני כאן להתמקד בהיבט מסוים המתייחס לשאלת אחריותו של אהרן בחטא העגל, ולגזור ממנו מסקנות מעשיות אודות האחריות של מנהיגי העם כיום, ואף על האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו.

מה מידת אחריותו של אהרן הכהן על מעשה חטא שהוא אפשר, אך לא עשה בעצמו? כידוע, מדרשים רבים ופרשנים רבים מתגייסים כדי לסנגר על מעשיו של אהרן ככאלה שהיו כולם לשם שמיים ולשם הצלת העם. המגמה הפרשנית הזו אינה מתבססת רק על רצון להגן על גדולי האומה, אלא יש לה גם עוגן איתן בפשטי הכתובים ובהיגיון. החזקוני היטיב לבטא רבות מטענות הסנגוריה (שמות לב: א): "לפי הפשט, חלילה לאהרן שיעשה עבודת כוכבים, שהיה קדוש ה', ונביא לישראל, ומצוות רבות ניתנו על ידו עם משה אחיו, ואם עשה עבודה זרה איך נמלט שלא הרגו משה, ואיך היה אחר כך מכפר על ישראל הוא וזרעו עד סוף כל הדורות…" ועוד טענות רבות כהנה וכהנה.

אך מנגד, גם אם נקבל את כל ההצדקות על כוונות ועל החלטות שהיו נראות כטובות ביותר במצב הנתון, עדיין אין המקרא יוצא מדי פשוטו, ואי אפשר להתעלם מהפסוקים שמטילים אחריות ישירה על אהרן, גם לעשיית העגל, וגם לחטאו של העם.

ויאמר משה אל אהרון: מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה… וירא משה את העם כי פרע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם… (לב, כא-כה)

שיפוט זה אינו רק דעתו הסובייקטיבית של משה, אלא גם עדותה של התורה:

ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל, אשר עשה אהרן.

ולמרות שאהרן לא נענש כאן, כמו שמדגיש החזקוני, כשהוא חוזר על הסיפור בספר דברים, משה מעיד "ובאהרן התאנף ה' מאד, להשמידו" (דברים ט: כ).

אם כן, מתחדדת השאלה שלנו. מהי טיב אחריותו של האדם על מעשים רעים שהוא לא מבצע בעצמו, אלא מאפשר מתוך כוונות נעלות, עד כדי כך שהוא יכול להיות מואשם בגללם בחטא גדול, ונענש בעונש חמור? כשמתרגמים את השאלה הזו למונחים הלכתיים, נהוג לדבר על פרטי ההלכות של "לפני עור לא תתן מכשול" ו"סיוע בידי עוברי עבירה". אם מחפשים מקור במשנה כדי להתחיל להיכנס לדיון הזה עם דוגמאות הקרובות מאד לנושא פרשתנו, נגיע לפרק הראשון במסכת עבודה זרה, שדנה באספקת חומרי גלם לעבודה זרה. כחלק מהדיון הזה, המשנה גם מרחיבה את השאלה לכלול את שאלת הסיוע לשפיכות דמים, וקובעת ש"אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים" (עבודה זרה א, ז). בלי להיכנס לעובי הקורה ההלכתית, הרמב"ם בפירוש המשניות מספק הסבר ערכי קולע לאיסור הזה: "כל דבר שיש בו נזק לרבים, כגון כלי מלחמה כולן וכלי יסורין, כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקין וכמו כן, אין מתקנין להם כלי מלחמה ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם, שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית".

באופן פשוט, אדם אחראי לא רק על מה שהוא בעצמו עושה, אלא גם על דברים שהוא עוזר להם לקרות. אך אם נחזור לפרשתנו, האם יש פסול בעזרה כזאת גם כשיש לה כוונות טובות או הצדקות טובות, גם כשהיא נראית האופציה הטובה ביותר בתוך מציאות מורכבת ולא אידיאלית? רבנו בחיי מנסח את השאלה כך (דברים ט, כ):

פסוק זה הנכתב בתורה לאות ולמופת שאהרן חטא בעגל חטא גדול עד שנענש עליו בכלוי בנים, ובוודאי יש לתמוה כי אהרן לשם שמים נתכוון ומחשבתו היתה זכה בעבודת השם יתברך, והנה הכתוב אמר "אשר עשה אהרן", לא יתפוש אותו רק על המעשה לבדו לא על המחשבה, ואם כן למה התאנף בו השם.

המלבי"ם (דברים ט, כ) מציע שחטאו של אהרן מתבהר לאור תגובתו של העם למעשי משה. העובדה שהעם נותן למשה לשרוף את העגל, ולא עושה לו דבר, מוכיח למפרע שגם אהרן היה יכול לנהוג כך. דהיינו, חטאו של אהרן הינו בעצם כישלון בשיקול האלטרנטיבות הקיימות. אהרן סבר שאין לו אופציה אחרת, שהדבר הטוב ביותר בשבילו לעשות, ושיגרום להכי פחות רוע, הינו לשתף פעולה, וכך לנסות להמעיט בנזקים. אך הוא טעה בשיקול דעתו.

הפסוק המביע את אשמתו של אהרן בעיני משה, שכבר ציטטנו לעיל, הוא עמום וקשה לפענוח. "וירא משה את העם כי פרע הוא, כי פרעה אהרן." מה משמעות השרש פ.ר.ע. כאן, שמבטא את עיקר חטאו של אהרון? אבן עזרא מציע שנבין אותו מתוך הקשר אחר: " כמו- 'באין חזון יפרע עם'". החטא של אהרן כמנהיג, מה שמביא ל"פרע" העם, היה חטא של חוסר חזון, הערכה פסימית מדי של העם. למרות שהיה נראה לו בלתי אפשרי, האמת היא שהוא היה יכול לעמוד מול העם, ולמנוע מהם לחטוא. גם אם כוונותיו היו טובות, עליו הייתה מוטלת האחריות לראות אלטרנטיבות אחרות, מיטיבות יותר, שלא נותנות יד למעשים פסולים, ולא עוזרות למשחיתים בארץ להשחית.

איך נכון ליישם את הרעיונות על אחריות העולות מעיון במעשי אהרן לזמננו ולחיינו? כמובן, יש הרבה מאד דרכים. אם נתחיל מהיישום הישיר ביותר, בנוגע לשאלת סיוע לעבודה זרה, נראה שהוא כבר אינו רלוונטי מאד. בכל זאת, אני מציע להמשיך עם רצף המשניות שהזכרנו למעלה, ושם נמצא נושא אחר, המקביל במשקלו הערכי לחטא עבודה זרה, והוא חטא שפיכות הדמים. ישראל כיום היא יצואנית הנשק השמינית בגודלה בעולם, ולצערנו, חלק מהנשק הזה גם נמכר למי שבוודאי נכון לכנות אותם, כלשון הרמב"ם, "משחיתי העולם", משטרים רודניים ואכזריים. בהקשר הזה, נכון לתהות, גם כשיש למעשים הללו כוונות שהן לשם שמים, לטובת האינטרסים של המדינה, האם אלו יכולות להצדיק את החטאים החמורים שנעשים ונקראים על שמנו? והאם בטענות שאין לישראל כל אלטרנטיבה אחרת, שבעולם הלא אידאלי שאנחנו חיים בו, ישראל חייבת למכור נשק גם לגרועים שבאומות, יש כישלון של חוסר חזון מצד המנהיגות?

אלו שאלות שחשוב לשאול אותן, אך הם פחות נוגעות לאדם מן השורה. בפתיחת פרשתנו, יש גם אתגר לנו, לעם, וכדאי שלא נפספס אותו. בשיעור על פרשת שקלים, הרב מאיר שפיגלמן מציע להבין את מצוות מחצית השקל כתגובה לחטא העגל, וכך הוא כותב:

גם פרשת מחצית השקל… נאמרה לאחר חטא העגל. ככפרה על התנדבות בני ישראל למעשה העגל – נדרשת התנדבות הפוכה למעשה המשכן… התורה דרשה מבני אותו הדור שחטא בעגל להצהיר כי הם שייכים למשכן, ולא לעגל.

אמנם, הרעיון לתרום זהב הייתה של אהרן, וגם על שמו נקרא העגל "אשר עשה אהרן". אבל לדורות, האחריות לתקן אותו מעשה חלה על כל אחד ואחד מישראל. הרב שפיגלמן ממשיך ומוסיף: "בכל פעם שבני ישראל מתגייסים ומתפקדים לצורך מטרה מסוימת – יש צורך לאסוף מחצית שקל מכל אחד, כדי לכפר על התגייסותם לעשיית העגל."

גם אם מי שמאפשר את הסיוע הישראלי לשפיכות דמים אלו מנהיגים ומקבלי החלטות, וגם אם עושים כך מתוך הכוונות הטובות ביותר, ההתנדבות ההפוכה כדי לתקן ולכפר על כך יכולה וצריכה לבוא מכל אחד ואחד מאיתנו. כך נצהיר על עצמנו שאיננו מוכנים להיות שותפים לחטא הזה, אלא, שרצוננו להיות שייכים לקדושה, לחזון של מדינת ישראל לא כמי שעוזרת למשחיתים בארץ להשחית, אלא כמי שעתידה לבשר לעולם "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

הרב אבידן פרידמן הוא מייסד עמותת ינשו"ף: יצוא נשק, שקיפות ופיקוח, הפועלת לקדם חקיקה שתקבע גבול מוסרי ליצוא נשק ישראלי. כנסו לאתר www.yanshoof.org כדי ללמוד איך לתרום את "מחצית השקל" שלכם למטרה זו.

וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שמות לב, ג-ד)

אלה אלהיך ישראל אשר העלוך – וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי עבודה זרה יודעים שאלהינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים, שהתרפים יש בהם רוח טומאה, כמו הנביאים שיש בהם רוח הקודש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך', כלומר רוח הקודש יש בו וכאילו רוח הקודש הולך לפנינו… ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות. ואוב וידעוני נתן כוח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלוהיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה, כדכתיב 'כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת אם ישכם אוהבים את ה' אלהיכם…'

 (רשב"ם שמות לב, ד)

אלה אלהיך ישראל – אין טיפש בעולם שיחשוב, כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם עד היום ונעשה עגל מסכה, הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת והרוח שיש בו העֶלום משם.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

מעמד הר סיני וחטא העגל

הייתכן שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה – מופרכת מעיקרה…

אין ניסים גלויים – מאורעות נפלאים חד-פעמיים – משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 399 )

בין לוחות ראשונות לשניות

לוחות הראשונות על ידי שניתנו בקולות נשתברו. אבל לוחות אחרונות שנאמר 'ואיש לא יעלה עמך' נתקיימו, ואף ירושלים חרבה מפני העין הזאת, העיר שיאמרו כלילת יופי.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק מב, המשך סימן קמח)

ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה – אין לך יפה מן הצניעות.

(רש"י שמות לד, ג)

"שני לוחות אבנים כראשונים": הדומה והשונה

"וכתבתי על הלוחות אתת הדברים": כבר נדרש על זה "דברים" "הדברים" "את הדברים", אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש… שמאלו תחת לראשי – אלו לוחות הראשונים, וימינו תחבקני – לוחות השניים… בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות ועכשיו שנצטערת, אני נותן לך מדרש הלכות ואגדות… והכוונה בכל זה דבלוחות הראשונים לא ניתן כוח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה, אבל לא לחדש דבר הלכה על ידי י"ג מידות וכדומה הויות התלמוד, ולא היה תורה שבעל-פה אלא דברים המקובלים מפי משה, ומה שלא היה מקובל, היו מדמים מילתא למילתא (דבר לדבר), אבל בלוחות השניות ניתן כוח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה על-פי המדות והתלמוד… ומזה הטעם ציוה הקב"ה שיהיו הלוחות השניים בפיסול ידי משה, לא משום שלא זכו למעשה אלהים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכוח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא, כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב"ה, ועיין להלן מקרא כ"ז שגם בכתיבה היה השתתפות משה. והיינו מה שאמרו חז"ל דאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש היה בלוחות, והכוונה שבכוח הלוחות השניות היה נכלל הכל…ומשום הכי (ובגלל זה) הוסיף הקדוש ברוך הוא לומר "אשר שברת" ודרשו חז"ל "יישר כוחך ששיברת", והיינו משום שבזה נתחזק כוח תורה שבעל-פה עיקר ברית השני שבא אחר מעשה העגל, כי אחר ששברם ונכתבו לוחות שניות בנוסח שהיה מתחילה מקובל בעל-פה, הרי ידעו שאפילו בלוחות ראש תורה שבכתב בא דברי קבלה שהיה בראשונה, מזה יש להבין כוח דברי קבלה משתלשל ויורד וכולם דברי אלהים חיים.

 ("העמק דבר" שמות ל"ד, א)

כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הוא מכלל תורה שבעל פה עד ביאת המשיח, שאז 'ומלאה הארץ דעה ולא ילמדו עוד איש וגו" ולא יהיה עוד חידושים. נמצא אז הוא השלמת תורה שבעל פה שהוא הבירור כנ"ל. והיינו כי תורה שבעל פה רצה לומר הנובע מן הלב ישראל. וכמו שכתבתי במקום אחר על מאמר ז"ל בעבודה זרה "בתחילה תורת ד' ולבסוף תורתו" (תהילים א, א). שההתחלה הוא תורה שבכתב ואחר כך התחיל תורה שבעל פה שזה נקרא דברי סופרים שלבות בני ישראל הם הממציאים אותה והוא תורתם לבד.

 (אור זרוע לצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין)