כי תשא תש"ף, גיליון 1144

וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה

וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר: חַג לַה' מָחָר.

(שמות ל"ב, ד-ה)

איור: הרי לנגבהיים

תני ר׳ שמעון בן יוחאי (עי׳ פסיקתא רבתי פכ״א): בשעה שאמרו ישראל לעגל 'אלה אלהיך ישראל אשר העלוך' (שמות ל״ב, ד׳), ביקש הקב״ה להשמידם, דכתיב 'לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו' (תהילים ק״ו, כ״ג) ואמר להקב״ה: רבש״ע! אמרת לי בסיני אנכי ה׳ אלהיך, לכל ישראל היה לך לומר 'אנכי ה׳ אלהיכם'. א״ל: פה למדת סנגוריא על ישראל, לשעבר הייתי אומר בלשון יחיד, מכאן ואילך בלשון רבים, אנכי ה׳ אלהיכם.

 (אוצר מדרשים, פסיקתא, פסיקתא חדתא ט״ז)

אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל – אין טיפש בעולם שיחשוב, כי הזהב הזה אשר היה באוזניהם עד היום והיום נעשה עגל מסיכה, הוא אשר הוציאם ממצרים, אבל אמרו כי כוח הצורה הזאת והרוח שיש בו העלום משם.

 (רג'יו שם, שם)

ויקרא: חג לה' מחר – וְלֹא הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָבֹא מֹשֶׁה קֹדֶם שֶׁיַּעַבְדוּהוּ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ, בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, דְּבָרִים הַרְבֵּה רָאָה אַהֲרֹן – רָאָה חוּר בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁהָיָה מוֹכִיחָם וַהֲרָגוּהוּ, וְזֶהוּ וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו – וַיָּבֶן מִזָּבוּחַ לְפָנָיו – וְעוֹד רָאָה וְאָמַר: מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה בִי הַסֵּרָחוֹן וְלֹא בָהֶם, וְעוֹד רָאָה וְאָמַר: אִם הֵם בּוֹנִים אֶת הַמִּזְבֵּחַ, זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה מֵבִיא אֶבֶן וְנִמְצֵאת מְלַאכְתָּן עָשׂוּי בְּבַת אַחַת, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בוֹנֶה אוֹתוֹ וַאֲנִי מִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתִּי, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מֹשֶׁה בָא.

חג לה' . בְּלִבּוֹ הָיָה לַשָּׁמַיִם, בָּטוּחַ הָיָה שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה וְיַעַבְדוּ אֶת הַמָּקוֹם.

(רש"י שם, שם)


אז מי שינה את דעתו?

מרסל מרקוס1

ברישא של אפיזודת עגל המסכה, דו-השיח בין הקב"ה ומשה רבנו מסתיים במשפט קשה ובעייתי: "וינחם ה' על-הרעה אשר דבר לעשות לעמו.2" קרי, הקב"ה חזר בו מהחלטתו להשמיד את בני ישראל ולהקים עם חדש תחת מנהיגותו של משה.

"וינחם ה'" – כיצד ייתכן שהקב"ה משנה את דעתו? הלא למדנו משמואל הנביא (בהפטרה שקראנו בשבוע שעבר) "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם3", מה שגרם לאבן עזרא להצהיר: "חלילה להנחם ה'! רק דיברה תורה כלשון בני אדם4".

התגובה האוטומטית של רוב הראשונים בכל פעם שאנו מוצאים בתורה ייחוס של צורה אנושית לקב"ה (אנתרופומורפיזם). ואולם, הבעיה הנזכרת לעיל שונה לחלוטין מדוגמאות אחרות במקרא אשר עוסקות ב"יד החזקה" של השם, או בביטויים כגון "ויעל ה'" או " וירד ה'5". במקרים אלה אכן ניתן לפתור את הבעיה עם תגובתו הנזכרת: "דיברה תורה כלשון בני אדם."

אך בפרשה שבפנינו הבעיה אינה הפועל האנתרופומורפי "וינחם". לא מדובר בשאלה לשונית של אופן הניסוח, אלא בנקודה מהותית לגופם של הדברים, שכן מהאמור אנו מבינים שדברי משה רבנו גרמו לקב"ה לשנות את דעתו. גם אם התורה דיברה בלשון בני אדם, קשה להכחיש שבפנינו תהליך של סיבה ותוצאה: משה רבנו טוען והקב"ה משתכנע. כיצד ייתכן שהקב"ה משתכנע מטיעונים של בשר ודם, אפילו אם מדובר במשה רבנו, אבי הנביאים?

הפתרון שאני מציע לדילמה הנ"ל טמון דווקא בנקודה אחרת בקטע שלנו: השאלה, כביכול, מי אחראי על עם ישראל ומי הוציא אותו מארץ מצרים. במשפט הפתיחה, הקב"ה מגדיר את בני ישראל מול משה רבנו כ-"עמך אשר העלית מארץ מצרים6" (בניגוד לפתיחה של עשרת הדברות "אנוכי… אשר הוצאתיך מארץ מצרים…") ולכך משיב לו משה רבנו: "למה יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים?7 " – עמך, העם של הקב"ה. עינינו הרואות כי כל צד בשיחה מניח את האחריות לעם ישראל על הצד השני. עבור משה לא מדובר במשחק מילים, כי אם בשאלה אקזיסטנציאלית: "מה תפקידי כאן?"

נתחיל עם עיקר העיקרים: תהליך הנבואה של משה רבנו – הדרך בה הוא מגלה את דעתו של הקב"ה – ונפנה לשם כך לפסוק המפורסם והחשוב ביותר בסוף פרשת נשא: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדַּבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו8". לפי פירוש רש"י, 'מִדַּבר' זה כמו 'מתדבר', "כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו9" הוא שומע מאליו – overhears. וספורנו מסביר שזה בדיוק אופן כל דיבור בתורה באמרה 'וידבר ה"10 לומר, הנבואה של משה רבנו היא התוצאה של יכולתו להבין ולמסור את חווייתו המיסטית ולתרגם אותה ללשון בני אדם.

בזכרנו זאת, נחזור לעגל המסכה. משה רבנו יורד מהר סיני ורואה את המהומה, את חטא העם, את הפורענות. או אז מתחיל דו-השיח שבו, בלשון רש"י, משה רבנו 'שומע מאליו'. דמיינו לעצמכם את הסיטואציה: מה קורה כאשר משה רבנו רואה את הפורענות? הוא מפקפק. הוא שואל את עצמו:

האם טעיתי? אולי לא הקב"ה הוא זה אשר שלח אותי להוציא את בני ישראל ממצרים? אולי דימיתי בנפשי שהקב"ה דיבר אליי ושלח אותי לדבר עם פרעה מלך מצרים? אולי הזיתי זאת מהרהורי ליבי ? אולי זה דווקא אני, מתוך בערותי ומתוך גאוותי, שהעליתי את עמי ממצרים ולקב"ה אין שום חלק וקשר בדבר – ועכשיו כל הסיפור, וכל שגעון הגדלות שלי מסתיים בפורענות? אולי אין דרך הלאה, אולי לא ניתן לשנות את העם, להפוך עבדים אלה לעם קדוש וממלכת כוהנים. אולי זה מה שהקב"ה רוצה שאבין?

אבל… אבל היו ניסים, היה הניצחון כנגד כל הסיכויים, ראינו את הכוח הגדול ואת היד החזקה של הקב"ה. אם כן, בהכרח היה זה הקב"ה שהציל את עמו, ולא טעיתי, זה הוא שהוציא את עמו!

אבל אם ככה, מה יהיה ההמשך אחרי הפורענות? יכול להיות שהקב"ה הציל את העם, את עמו, והביא אותנו להר סיני, נתן לנו את התורה, ובכל זאת, עכשיו, הואיל וחטא העם "חטאה גדולה", אולי הוא יחליט שדי לו ושצריך להתחיל מחדש עם עם אחר, כי עם קשה-עורף הוא ו"סרו מהר מן הדרך אשר צויתם", ואולי הקב"ה יחליט להתחיל מחדש איתי ועם גוי חדש? אבל מכיוון שזה באמת היה הקב"ה שהוציא את עמו ממצרים, בוודאי שהוא לא עשה זאת בכדי שהכל ייגמר במדבר, הוא לא עשה נפלאות אשר לא-נבראו בכל-הארץ ובכל הגויים על מנת שזה יגמר בכישלון. ומה יאמרו הגויים?

אם כך, לא מדובר פה בכבוד עצמי של הקב"ה כי אם בהתגלותו. האקט של השמדת העם לאחר גאולתו ממצרים מעביר מסר מוטעה, כאילו שאין בעולם כוח אלוקי כל-יכול וכל-טוב. ואם כך אז ודאי שהקב"ה לא יחליט להשמיד את עמו. ומעבר לכך, אין להתעלם מכל השבועות שהקב"ה נשבע לאבותינו, אשר משה רבינו זוכר היטב, כמו הברית שהקב"ה כרת עם אברהם, יצחק ויעקב, ברית עולם לדורותם שכוללת את ההבטחה שהקב"ה ייתן לנו את ארץ ישראל לאחוזת עולם. הוא כורת ברית, הוא נשבע, הוא הבטיח – ו"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". משמע, כל ההבטחות נותרות על כנן.

משכך, אולי ניתן לומר שלא עסקינן בשינוי דעתו של הקב"ה (אשר סותר את המשפט "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"), אלא במה שמשה רבנו הבין ('שמע מאליו') לגבי משמעות הברית ועמדתו של הקב"ה כלפי בני ישראל. משמע, משה רבנו נדרש לעבור תהליך של מספר שלבים עד שהצליח לבסוף להבין לעומק את ששמע מן האלוהות, ועל כן בלשון האדם, זאת אומרת בלשון שמסבירה את דעתו של האדם משה, ורק שלו, "ניחם הקב"ה על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו".

וכהערה אחרונה ובשולי הדברים, אוסיף ואציע, שאולי כולנו יכולים להרוויח מדוגמתו של משה, לעצור לרגע ולאפשר לעצמנו לעבור תהליך של הרהור וניתוח עצמי, לפני שאנחנו קופצים למסקנות.

1. אני מודה לכלתי נילי מרקוס על עריכה לשונית

2. שמות לב, יד

3. שמואל א, טו, כט

4. ראב"ע פירוש הארון

5. שוהה ראב"ע שם

6. שמות לב, 7

7. שם 11

8. במדבר ז, פט

9. רש"י שם

10. ספורנו שם

הרב מרקוס, לשעבר הרב של ברן, שוויץ, הוא מוכר ספרים בירושלים.


"היד החזקה" המתחשבת של משה

רבי מאיר אומר: לא שבר משה את הלוחות, אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר "אשר שברת": יישר כחך ששברת. כיון שראה (משה) אותו סרחון שסרחו במעשה העגל, אמר: היאך אני נותן להם את הלוחות? מזקיקני אותן למצות חמורות ומחייבני אותן מיתה לשמים, שכן כתוב בהן "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים ורצו אחריו; הוא אחז בראש הלוח והן אחזו בראש הלוח, חזק כחו של משה מכולן שנאמר: (דברים ל ד) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

(אבות דרבי נתן פרק שני, משנה ג)

שבירת הלוחות: הסתכלויות שונות

"וירא את העגל ומחלת": סביבו. ויש אומר, כי נסתלק המכתב מהלוחות על כן שברם. ויש אומרים שה' ציוה לשברם. והקרוב אלי מה שהוא כתוב, כי קנא לה' ובחרון אפו שברם. וכבר אמרתי לך בתחילת הפרשה משל בעל נעורים, ולוחות הברית הם השטר, וקרע שטר העדות.

(הפירוש הקצר לרבי אברהם אבן עזרא: שמות לב, יט)

מעמד הר סיני וחטא העגל

הייתכן שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה – מופרכת מעיקרה…

אין ניסים גלויים – מאורעות נפלאים חד-פעמיים – משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 399)


"פרה אדומה תמימה"

הגמרא (בבלי קידושין לא, ע"א) מספרת סיפור מעניין על עובד כוכבים שהידר במצוות כיבוד אב, וזו לשונה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את ר' אליעזר – עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו? בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר – ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא – והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו.

לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו – אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי אלא, אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה?! דאמר רבי חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

הפרה האדומה נולדה בעדרו של עובד הכוכבים שהיה מוכן להפסיד ממון רב כדי לא להעיר את אביו ומסירותו למצוות כיבוד אב ואם הפכה להיות האידיאל לקיום מצווה זו על ידינו.

חז"ל מתייחסים לאפוד, לחושן וגם לפרה האדומה כסמלים של כפרה; האפוד מכפר על עבודה זרה, החושן (שעבורו כנראה ביקשו חכמים את האבנים) מכפר על הדינים, ופרה האדומה נועדה על פי המסורת לכפר על חטא העגל ("תבוא האם ותקנח צואת בנה"). המסורת המדרשית רואה קשר בין העגל לבין הפרה שבאה לכפר עליו. הרבה ניתן לכתוב על סיפור עשיר זה, אך ייתכן שהסיפור המוזכר בסוגיה זו מצביע, בין היתר, על קשר בין יכולתם של הורים (או מנהיגים בוגרים) לקבל על עצמם אחריות למעשי ילדיהם לבין נכונותם של ילדים לכבד את הוריהם, בדומה לרוח הסוגיה כולה במסכת קידושין העוסקת ב"מצוות האב על הבן ובמצוות הבן על האב".

ייתכן, אבל, שניתן לראות רמז נוסף למושג האחריות העקיפה בקשר לשוני הקיים בין "הפרה האדומה התמימה… אשר לא עלה עליה עול " לבין "העגלה הערופה בנחל… אשר לא משכה בעול"

גם הפרה (האם) וגם העגלה הערופה מהווים מעשה של כפרה ומייצגים קבלת אחריות על מעשים שמנהיגות בוגרת וראויה לוקחת על התנהגותו של ציבור.

בנוסף לכך, כידוע, מטהרת הפרה האדומה מטומאת מת. טומאת המת מונעת מאתנו גישה להר הבית מבחינה הלכתית (ידועה המחלוקת בין פוסקי דורנו בסוגיה זו לגבי גבולות האיסור, שאיננה נקיה מהשקפת עולמם של פוסקים אלו בשאלות של תורה, מדינה ותהליכי גאולה).

הזיקה להר הבית עלתה לדיון ציבורי רחב בעקבות התהליכים המדיניים. חלק מרבני הציונות הדתית הרגישו צורך לחדש פסק הלכה בעניין החובה לעלות על חלקים מהר הבית כדי לבטא את זיקתינו למקום המקדש. בגיליון של "חודש בחידושו" (פרסום חודשי בעריכת חלק מרבני מימד) מלפני 20 שנה, התקיים דיון מאלף לגבי הזיקה בין ריבונות לקדושה. כמו-כן, ספר בשפה האנגלית, פרי עטו של גרשום גורנברג, עתונאי ירושלמי, עוסק במשמעות האפוקליפטית הטעונה המלווה את הר הבית עבור נוצרים, מוסלמים ויהודים The End of Days), בהוצאת The Free Press). אין ספק שדיון זה, על כל היבטיו, הוא חשוב ביותר. יחד עם זאת, אולי היעדרה של פרה אדומה מוחשית והפיכת מצווה זו בימינו למצווה שאנו מקיימים על ידי קריאת "פרשת פרה", בבחינת "דרוש וקבל שכר" , "ונשלמה פרים שפתינו", צריכה ללמדנו שגם טומאת המת המונעת מאתנו עלייה למקום המקדש, איננה מניעה הלכתית טכנית גרידא. ייתכן שעל המנהיגות הדתית והרוחנית לגלות אחריות ובגרות ולחנך את הציבור לעמדה הרואה במקדש ובהר הבית הזדמנות אמיתית של התבוננות ולימוד בנושאים של קדושה בתוך החיים – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכםבתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, ולא להיגרר למעשים חפוזים ונמהרים שהם בבחינת דחיקת הקץ.קדושה כרוכה באיפוק וריסון – גם במעמד הר סיני נאמר: "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו".

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.