כי תשא תשע"ט, גיליון 1090

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת,

לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.

בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם.

כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,

 וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

(שמות ל"א, ט"ז-י"ז)

איור: הרי לנגבהיים

 

ברית עולםלפי המפרשים יחסר בשם ברית הלמ"ד הראוי, ונ"ל טעם המקרא, ע"י שמירת השבת אשר פונה בו מכל עסקי גופניים ומשמר השביתה האמתית והוא שביתת הנפש, לפנות דעתו ומחשבתו ביום הזה לענינים רוחניים אלהיים לבד (כמבואר למעלה בשם שבת), בזה יפעול כל איש ישראל בבניו ובדורותיו אחריו שישימו על לב לדעת ולהבין שאין עסקי ועניני עוה"ז המה החיים העיקרים, כ"א קנין השלמות התכליתי הוא המכוון והמיועד האמתי, והוא בחירת וברירת החיים הנצחיים, ושם ברית ענינו הבחירה (דיא וואהל) כמ"ש למעלה בפ' נח, ושם עולם, ענינו הנצחית (דיא עוויגקייט) המיועדת לנפש בהצטררה בצרור החיים הנפשים, ופעל לעשות, כמשמעו הפעולה וההשתדלות (בעווירקען), ומלת את כמו עם.

(הכתב והקבלה שם, שם)

ר' שמעון בן מנסיא אומר :(שמות לא, טז ('ושמרו בני ישראל את השבת' – אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. א"ר יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו – אם הייתי שם, הייתי אומר : הדרשה שלי עדיפה על שלהם – (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם.

(בבלי יומא פה, ע"ב)

כְּשֶׁעוֹשִׂים דְּבָרִים הָאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא עַל יְדֵי נָכְרִים וְלֹא עַל יְדֵי קְטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עֲבָדִים וְלֹא עַל יְדֵי נָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם. אֶלָּא עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל וְחַכְמֵיהֶם. וְאָסוּר לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּחִלּוּל שַׁבָּת לְחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח ה) 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם, אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם. וְאִלּוּ הָאֶפִּיקוֹרוֹסִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזֶּה חִלּוּל שַׁבָּת וְאָסוּר, עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר (יחזקאל כ כה) "גַּם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם".

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת ב, ג)

וחי בהם – תרגם אונקלוס 'ויחי בהון לחיי עלמא', וממקומו הוא מוכרע שעל חיי הנפש ידבר, כי איך יאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' כלומר שבשמירת החקים והמשפטים שבתורה יחיה האדם יותר מבשמירת חוקי שאר אמונות, והרי זה דבר נגלה הכזב, כי לא יחיה שומר התורה חיים הגשמיים יותר ארוכים מזולתה, אבל אין ספק שעל חיי הנפש ידבר, ולא על חיי הגוף, והוא אחד מן המקומות שהוזכר שכר הרוחני בתורה (ר"י אלבו).

(הכתב והקבלה ויקרא יח, ה)


מידת הכיור

יונתן מוס

חלק ממה שמוצג להלן לובן בצוותא

עם בתי הלני מוס ועם אחייניתי שיר רבינוביץ'.

דבריי מוקדשים לכבוד תורתן.

פרשת כי תשא מלאה בפרשיות ידועות. המפורסמת מכולן היא סיפור חטא העגל שתופס את רוב פסוקי הפרשה, אבל יש בה גם פרשיות אחרות שיצא טבען ברבים: פרשת שקלים, מצוות הקטורת, מינוי בצלאל ואהליאב, ציווי מוכר על השבת ("ושמרו בני ישראל את השבת…"), ופרק הציוויים הכוללים את העלייה לרגל ואיסור בישול גדי בחלב אמו שאנו קוראים בשבת חול המועד. הפרשה מסתיימת בפסוקים המוכרים המתארים את ירידתו של משה מהר סיני בעור פנים קורן.

מקופלים להם בקרב כל הפרשיות הסלבריטאיות הללו, יושבים, כביכול, בקרן זווית, חמישה פסוקים פחות מפורסמים. פסוקים אלו מצווים על עשיית הכיור. "וידבר ה' אל משה לאמר: ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם…" (שמות ל, יז-כא).

דברי תורה ודרשות על פרשת כי תשא דנים בדרך כלל באחד הנושאים המפורסמים שבפרשה. דבריי כאן יתנקזו (!) באותו נושא פחות מוכר, בכיור. כדרכם של דרשנים, אפתח בשאלה. מהן מידות הכיור? בדרך כלל, בפסוקים הקשורים לכלי המשכן חלק מהותי מהציווי והתיאור העשייה הוא מידות הכלי. רגילים אנו לראות את אורכו, רוחבו וקומתו של הכלי נקבעים בדייקנות. מידותיו של הכיור, לעומת זאת, אינן מוזכרות – לא בפסוקים בפרשתנו המתארים את הציווי, וגם לא בפסוק בפרשת ויקהל המתאר את עשיית הכיור בפועל (שמות לח, ח): "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד."1 אמנם, במקדש שלמה נאמר שהיו עשרה כיורים, שכל אחד הכיל ארבעים בת (מקביל לכמטר מעוקב/1000 ליטר) והיה בגודל של ארבע אמות (מלכים א, ז, לח). אבל מה לגבי הכיור במשכן? מה היו מידותיו?

ר' אברהם אבן עזרא, בפרשנותו לפסוק על הכיור בפרשת ויקהל, נותן את דעתו על שאלה זו. כך הוא כותב: "ולא הזכיר הכתוב מידת הכיור כאשר הזכיר מידת הכיורים שעשה שלמה. רק נעשה בכל המראות שהביאו." אבן עזרא מסביר למי הכוונה: "כי משפט כל הנשים להתייפות לראות פניהם בכל בוקר במראות נחושת או זכוכית, לתקן הפארות שעל ראשיהם… כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצוות. וזהו אשר צבאו פתח אוהל מועד. כי היו רבות."

נאמר שהכיור נעשה "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד." שלא כמו המדרש המפורסם, המובא גם ברש"י, שמסביר שמדובר במראות שהשתמשו בהן נשות ישראל בשעה שפיתו את בני-זוגן במצרים ובכך הבטיחו את המשכיות עם ישראל על אף גזרות פרעה, אבן עזרא מסביר אחרת את המראות. מדובר, לפי פירושו, במראות האישיות ששימשו למטרות התייפות נשים בעת נדידות בני ישראל במדבר. נשים מסוימות שרצו להתרכז בתפילה ובלימוד באוהל מועד וויתרו על "תאוות העולם הזה ונתנו מראותיהן נדבה" למשכן. מאותן המראות הכין משה את הכיור.

מהי, אם כן, מידת הכיור? התשובה לשאלה זו, לפי פירושו של אבן עזרא, היא שהמידה הייתה תלויה לחלוטין במספר המראות שתרמו הנשים. כמספר המראות שנתרמו, כך גודל הכיור.

אם כך הם הדברים, ניתן לשאול מה משמעות העובדה שמידת הכיור תלויה לחלוטין במעשי האדם, או במקרה זה, מעשי הנשים? על מנת לענות על השאלה נשווה את מידת הכיור למידות כלי המשכן האחרים.

בפרשיות המשכן ישנם שישה כלים המתוארים בציווי ובעשייה. ששת הכלים, לפי סדר הופעתם בפרשת ויקהל, הינם: הארון, השולחן, המנורה, מזבח הקטורת, מזבח העולה, הכיור. מידותיהם של ארבעה מתוך ששת הכלים הללו מוגדרות בבירור: הארון, השולחן, ושני המזבחות. נמצא, אם כן, שמלבד הכיור גם במקרה של המנורה לא הוגדרו מידותיה. גם במקרה שלה ניתן לשאול את אותה שאלה ששאלנו לגבי הכיור. מהן מידותיה?

שאלה זו קיבלה מענה עקיף במדרש המפורסם על מעשה המנורה שמביא רש"י (שמות כה, לא). מדוע כתוב "מיקשה תֵעשה (בתא"ו צרויה) המנורה"? כי היא נעשתה מאליה. "לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הכיכר לאוּר והיא נעשית מאליה." לא היה צריך להגדיר מידות למנורה כיוון שהיא לא נעשתה בידי אדם.2

סיבות היעדר המידות בכיור ובמנורה הינן, אם כך, הפוכות. לא נאמרו מידות בכיור כיוון שגודלו נקבע על ידי בנות אדם. ולא נאמרו מידות במנורה כי גודלה נקבע, למעשה, ולא רק להלכה, על ידי הקב"ה.3

ניתן לראות בששת כלי המשכן ייצוגים של שלושה מודלים ביחסי אלוקים ואדם, המקבילים אולי גם לשלושה שלבים בתולדות עם ישראל. המנורה מייצגת את המודל שספר הזוהר מגדיר כ"אתערותא דלעילא" – התעוררות מלמעלה. ה' מגדיר את המידות ועושה את הכלי. ה' משפיע ומכוון, והעם הולך, או אמור ללכת…, בעקבותיו. מודל זה היה דומיננטי בימיו של משה רבינו. ה' דיבר עם המנהיג פנים אל פנים וסיפק את צרכי העם במדבר.

ארבעת הכלים שהוגדרו מידותיהם – הארון, השולחן, ושני המזבחות – מייצגים מודל משולב, שהיה דומיננטי בימי בית ראשון ובית שני. מצד אחד ה' מדבר עם העם דרך נביאיו, אך התקשורת מעומעמת. נדרשת השתדלות גם מלמטה. ה' קובע את המידות, אבל הכלים נעשים בידי בני האדם.

הכיור מייצג את המודל השלישי, הלא הוא מודל ה-"אתערותא דלתתא" – התעוררות מלמטה. התקשורת הישירה פסקה. במודל הזה, הנמשך מימי חז"ל ועד ימינו אנו, הרבה תלוי בנו. ה' מצווה על עשיית כיור. אבל אנחנו מפרשים איך הכיור ייראה בפועל. אנו קובעים את מידותיו לפי הבנתנו, לפי פרשנותנו, ולפי מעשינו.

אולי אין זה במקרה שהמודל הראשון והמודל השלישי, של האתערותא דלעילא, ושל האתערותא דלתתא, מזוהים האחד עם אור והשני עם מים. האחד עם חוש הראייה והשני עם הידיים והרגליים. אור הוא הבלתי-משתנה בטבע שדרכו מודדים את כל מה שמשתנה בטבע. הוא האלמנט שהכי קרוב לאבסולוטיות העל-טבעית המזוהה עם הבורא. שבירת מהירות האור משמעותה שבירת החומר. על כן ראוי למנורה שתייצג את מודל האתערותא דלעילא.

המים, לעומת זאת, משתנים תמיד. הם משפיעים על הטבע ומושפעים על ידו. הם משנים צורה ומשנים מצב צבירה. באמצעות אותם מים הכיור שוטף את הידיים ואת הרגליים המעורות גם הן בעולם, המשפיעות עליו והמושפעות על ידו. על כן ראוי שייצג הכיור את מודל האתערותא דלתתא.

בימיו של משה, שהיה זמן של אתערותא דלעילא, הנשים היו אלו שייצגו את האפשרות למודל אחר, אקטיבי יותר בעבודת השם. אולי גם בימינו, נשים צדקניות שבדורנו, הכבולות אולי פחות ל"מצוות אנשים מלומדה", יכולות להתוות לכולנו מידות חדשות באתערותא דלתתא.

  1. וגם לא בפסוקים בפרשת פקודי המתארים את הצבת הכיור במשכן: שמות מ, ל-לב.
  2. אפשר לראות בבואה שלילית לתופעה זו בעגל הזהב שבפרשתנו. על עשייתו אומר אהרון: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב, כד). משה משליך זהב לאש, והמנורה נעשית מאליה. אהרון משליך, להבדיל, זהב לאש, והעגל יוצא מאליו: "ולא ידעתי שיצא העגל הזה" (רש"י), "בלתי פעולת השתדלותי" (ספורנו). אני מודה לפנחס לייזר על ההקבלה המעניינת הזו.
  3. אמנם האמוראים בכל זאת נתנו מידות מסוימות גם בכלים אלו. במנחות כח: שמואל מוסר בשם "סבא" (=זקן אחד) שגובה המנורה 18 טפחים. בזבחים יט: וכא: ר' יוסי בר' חנינא מדייק מהפסוק "ורחצו ממנו משה ואהרון ובניו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות מ, לא) שהכיור צריך להכיל מספיק מים לרחיצת ידיים ורגליים של ארבעה אנשים (משה, אהרון ושני בניו הנותרים). מידה זו, בהיותה מידת מינימום, אינה סותרת כמובן את מידתו של אבן עזרא.

ד"ר יונתן מוס מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית


 

על המנהיג לדעת להקשיב לקולות, להבחין ביניהם מתוך עמדה של ענווה וכבוד

"וישמע יהושע את קול העם ברעה" אמר לו משה: יהושע, אדם שעתיד להנהיג שררה על ששים רבוא, אינו יודע להבחין בין קול לקול?!

(קהלת רבה ט,יא)


"וישמע יהושע וגו' ברעה וגו"', צריך לדעת מה היא כוונת אומרו ברעה, ומה קול זה ששמע, גם תשובת משה צריכה נביא להגיד משמעות הדברים, ויתבארו הכתובים על פי מאמרם ז"ל (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) כי הצדיקים יבחינו בקול אם לצדק אם להופכו, והשגה זו היא השגה אלהיית אשר הנחיל ה' לגדולי עולם, והוא מה שהריח יהושע שאמר הכתוב 'וישמע יהושע את קול העם', פירוש הברת קול שהיתה נשמעת מן המחנה של ישראל שמע בו בחינת הרע, והוא אומרו ברעה, "ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה", חשב כי אין זה אלא לצד שיש ביניהם מלחמה, ובחינה זו היא בחינת הרע שהכיר בקול.

(אור החיים שמות לב, יז)


מעמד הר סיני וחטא העגל

הייתכן שיכלו לבוא בני ישראל כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים?

נראה שהתורה רצתה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם יכולים, אינם מסוגלים לשקוע עוד בבערות, בכסלות, בתועבת העבודה הזרה – מופרכת מעיקרה…

אין ניסים גלויים – מאורעות נפלאים חד-פעמיים – משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 399)


"שני לוחות אבנים כראשונים": הדומה והשונה

"וכתבתי על הלוחות אתת הדברים": כבר נדרש על זה "דברים" "הדברים" "את הדברים", אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש…  'שמאלו תחת לראשי' – אלו לוחות הראשונים, 'וימינו תחבקני' – לוחות השניים… בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות ועכשיו שנצטערת, אני נותן לך מדרש, הלכות ואגדות… והכוונה בכל זה דבלוחות הראשונים לא ניתן כוח החידוש, אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה, אבל לא לחדש דבר הלכה על ידי י"ג מידות וכדומה, הויות התלמוד, ולא היה תורה שבעל-פה, אלא דברים המקובלים מפי משה, ומה שלא היה מקובל, היו מדמים מילתא למילתא (דבר לדבר), אבל בלוחות השניות ניתן כוח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה על-פי המידות והתלמוד… ומזה הטעם ציוה הקב"ה שיהיו הלוחות השניים בפיסול ידי משה, לא משום שלא זכו למעשה אלהים, אלא להורות דהלכה המתחדשת בכוח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא, כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב"ה, ועיין להלן מקרא כ"ז שגם בכתיבה היה השתתפות משה. והיינו מה שאמרו חז"ל 'דאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש' היה בלוחות, והכוונה שבכוח הלוחות השניות היה נכלל הכל… ומשום הכי (ובגלל זה) הוסיף הקדוש ברוך הוא לומר "אשר שברת" ודרשו חז"ל "יישר כוחך ששיברת", והיינו משום שבזה נתחזק כוח תורה שבעל-פה עיקר ברית השני שבא אחר מעשה העגל, כי אחר ששברם ונכתבו לוחות שניות בנוסח שהיה מתחילה מקובל בעל-פה, הרי ידעו שאפילו בלוחות ראש תורה שבכתב בא דברי קבלה שהיה בראשונה, מזה יש להבין כוח דברי קבלה משתלשל ויורד וכולם דברי אלהים חיים.

(העמק דבר, שמות ל"ד, א)


…כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הוא מכלל תורה שבעל פה עד ביאת המשיח, שאז 'ומלאה הארץ דעה ולא ילמדו עוד איש וגו" ולא יהיה עוד חידושים. נמצא אז הוא השלמת תורה שבעל פה שהוא הבירור כנ"ל. והיינו כי תורה שבעל פה רצה לומר הנובע מן הלב ישראל. וכמו שכתבתי במקום אחר על מאמר ז"ל בעבודה זרה "בתחילה תורת ד' ולבסוף תורתו" (תהילים א, א). שההתחלה הוא תורה שבכתב ואחר כך התחיל תורה שבעל פה, שזה נקרא 'דברי סופרים' שלבות בני ישראל הם הממציאים אותה, והוא תורתם לבד.

(אור זרוע לצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין)


לוחות הראשונות על ידי שניתנו בקולות נשתברו. אבל לוחות אחרונות שנאמר 'ואיש לא יעלה עמך' נתקיימו, ואף ירושלים חרבה מפני העין הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק מב, המשך סימן קמח)


ואיש לא יעלה עמך: הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה – אין לך יפה מן הצניעות.

(רש"י שמות לד, ג)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.