כי תשא תשע"ח, גיליון 1044

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֶךְ רֵד

 כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(שמות ל"ב, ז)

איור: הרי לנגבהיים

 

לך רד – (ברכות לב) רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה (תנחומא).

(רש"י שם, שם) 

לך רד – כי שהייתך על ההר איבדה את תכליתה, שכן עמך שם לאל את קשרי הברית שהוחל בקשירתם, ושוב אין אפשרות להוציא את הדבר אל הפועל.

(הרש"ר הירש שם, שם)

…ופירוש ירידה זו הוא. שלא יתנהג עוד ע״י דרך נסי תמיד כמו שהיה משה זרוע תפארתו יתברך, אלא יהיו הליכותיך בהנהגה טבעית ונתן בו טעם ע״ל זה. כי שחת עמך אשר העלית. בזה שהעלית אותם להתנהג בדרך נס, בזה גרם להם שישחתו. משום הכי ראוי שירד ממדרגתו, כדרך שאמרו חז״ל (ב״ר פצ״ו) שפורעין מן הנעבד, אע״ג שאינו חייב כלל. מכל מקום, הרי נכשלו על ידי כך, ע״י הנהגתו במעלה עליונה זו נכשלו ישראל. על כן ראוי ליענש ולירד.

(העמק דבר שם, שם)


 

הלוחות, המשכן והעגל

מנחם קליין

חטא העגל קיבל מעמד אייקוני בשפה העברית. פולחן עגל הזהב מסמל סגידה להון ולעושר שבאים במקום ערכים ורוח. מעבר למה שמסמל עגל הזהב בעברית המודרנית, התורה מתארת את החטא כחמור עד כדי כך שה' ביקש ממשה רשות להשמיד את העם וליצור עם חלופי במקומו. בני משה יחליפו את בני ישראל. "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות ל"ב, ט-י). יתר על כן, פולחן עגל הזהב הביא את ה' לגרש את משה מההתוועדות אתו בפסגת הר סיני, "וידבר ה' אל משה לך רד כי שיחת עמך" ( ל"ב ז'), וחטא העגל הניע את משה הכועס לשבור את הלוחות שקיבל מאלוהים. "והלחת מעשה אלהים הוא… ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אותם" ( ל"ב, ט"ז, י"ט).

יש סתירה בין תיאור זה של חומרת החטא לבין המשך הכתובים. אם המעשה הקיף את כול העם עד כי ה' שקל להשמידו וליצור עם חדש, מדוע מספר ההרוגים היה כה נמוך, "כשלושת אלפי איש" ( ל"ב כ"ח) בלבד? ואם המעשה היה כול כך חמור מדוע אהרון, שארגן את יצירת עגל הזהב ואת החגיגה שליוותה אותו ("ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וירא אהרון ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר". ל"ב, ב-ו), יצא בעונש נזיפה בלבד ("כי פרעה אהרן לשמצה" ל"ב כ"ה)? משנה תוקף מקבלת תמיהה זו לנוכח הצו שמקבלים בני לוי ממשה להרוג "איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (ל"ב כ"ז), ואילו אהרן שהיה לו תפקיד מפתח באירוע נמלט מעונש חמור זה.

שאלות אלו הטרידו כבר את חז"ל במדרשים שדרשו על הפרשה. הרמב"ן ואבן עזרא דנים באריכות בשאלות אלו ושוללים חלק נכבד מהתשובות שהוצעו להן על ידי המפרשים שקדמו להם. המפרשים משתמשים בכמה אסטרטגיות פרשניות. האחת, להוריד מחומרת העבירה למרות הרושם הראשון שמקבל מי שקורא את תיאור האירוע. בני ישראל לא עבדו את עגל הזהב כתחליף לה', אלא למשה. במילים אחרות, העם חיפש מורה דרך ומתווך בינו לבין ה' אך לא מרד באלוהיו. אסמכתא לפרשנות זו נמצאת בבקשת העם מאהרן "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (ל"ב א). אסמכתא נוספת הם מוצאים בקריאת אהרון לאחר יצירת העגל ובניית המזבח "חג לה' מחר" (ל"ב, ה'). קורבנות העולה והשלמים שהוקרבו בחגיגה זו (ל"ב ו') לא הוקרבו לעגל אלא לה'.

אסטרטגיה פרשנית שניה ממעיטה בחטאו של אהרון. במסגרת זו יש בחז"ל מי שהציע לראות את אהרון פועל תחת איום שהוא ייהרג אם לא ייענה בחיוב. התובעים למצוא תחליף למשה הרגו את חור בן אחותו שניסה לשכנעם לסגת מהרעיון. פרשני חז"ל אחרים טענו שאהרון לא הזדהה עם המעשה, אלא רצה להרוויח זמן. הוא פעל באיטיות מכוונת במחשבה שבינתיים יחזור משה והכול ישוב לתקנו.

אסטרטגיה שלישית טוענת שהחטא נובע מבלבול ולא מתוך כוונת מכוון. במסגרת זו יש מי שאמרו שהעם טעה בחישוב השעה בה אמור היה משה לחזור. הם כללו בחשבון ארבעים היום שמשה הודיע שיחזור בסיומם גם את יום עלייתו (רשי על פסוק א). אחרים מצביעים על מקריות טראגית שהביאה ליצירת עגל מתכשיטי זהב שהותכו. בתוך שלל התכשיטים שנמסרו לאהרון היה טס מוזהב עליו כתב משה "עלה שור" כדי להעלות את ארונו של יוסף ממעמקי הנילוס ולקחת אותו לקבורה בארץ ישראל, כפי שהוא ביקש ואחיו התחייבו ("פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמותי מזה", בראשית נ' כ"ה; בברכת יעקב ליוסף הוא אומר "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור" בשורוק וקשורה לראייה וצפייה, (בראשית מ"ט כ"ב). אבל כאן המילה שור נדרשת כאילו היא מנוקדת בחולם ומציינת את הבהמה). ויש מי שאמרו כי את הבלבול יצר השטן. "בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה וערבוביא לומר ודאי מת משה" (שם). דעה אחרת טוענת שהשטן הוא שיצר מהתכת התכשיטים את העגל והוא שזֵרֵז את עובדי עגל הזהב לקום מוקדם ומיד להתחיל לחגוג (רשי על פסוקים ה' ו'). בדרך זו ניתן להגן במידת מה על בני ישראל ולהמעיט מחטאם.

אסטרטגיה רביעית תולה את מעשה העגל בערב הרב שיצא ממצרים עם בני ישראל. "ערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו (את העגל) ואחר כך הטעו את ישראל אחריו" (רשי על פסוק ד). גם דרך זו באה להקטין את מעמסת החטא מכתפי בני ישראל.

כול אחת מהדרכים הפרשניות הללו היא בעייתית מבחינת הטקסט המקראי. אני מבקש להציע דרך אחרת לראות את מעשה העגל. היא לא עונה טוב יותר על פשט הפסוקים, אבל מספקת הקשר רחב שהפרשנות הנקודתית לא תמיד מספקת. אם נתבונן מלמעלה נראה כי פשט המקרא והפרשנות נעים במספר צירים: לוחות ראשונים ולוחות שניים; מתן תורה שהושלם עם הורדת הלוחות לעומת חטא העגל שהביא לשבירת הלוחות; ערב רב ובני ישראל; משה שנעלם ומשה החוזר; משה שעולה להר סיני ומשה שנטה אוהלו ליד המחנה (ל"ג ז'); פניו הגלויות והאנושיות של משה לעומת פניו המוסוות והעור הקורן שלו (ל"ד ל"ד). אני מבקש להצביע על ציר נוסף בפרשה והוא משכן – עגל. בשניהם ממלא אהרן תפקיד מפתח, שניהם מתחילים במעשה אנושי, ובשניהם מדובר בהקרבת קרבנות לה'.

על פי חז"ל, שברי הלוחות הראשונים הונחו באותו ארון בו הונחו הלוחות השניים השלמים, או בארון נפרד בסמוך לארון עם הלוחות השלמים. כלומר, השבור והשלם לא יכולים האחד ללא השני. באותו האופן גם הצמדים האחרים מתקיימים בו זמנית. פני משה היו אנושיות מחד וקורנות מזיו השכינה מאידך. הוא לעיתים גילה ולעיתים הסתיר את פניו. משה היה נוכח ואך גם נעלם. העם הכיל מאפיינים אותם לקח אתו ממצרים ומאפיינים מקוריים וכאלו שהוא פיתח בעצמו. וכך גם העגל והמשכן הם שתי אופציות שתלויות זו בזו. המסגרת החומרית של המשכן אנושית, אבל הרוח ששורה בו היא על-חומרית. זה סדר הדברים התקין והראוי. אולם, "לפתח חטאת רובץ". למשכן או למקדש נלווה עגל הזהב, התשליל שלהם. זה קורה כאשר המסגרת החומרית הופכת מושא לפולחן ללא רוח וערכים, בדיוק כשם שהעגל שימש לפולחן ללא הלוחות שהיו עדיין בידי משה בראש הר סיני. כלומר, פולחן עגל זהב מתקיים כאשר אנשים רואים את הממד הטכני של הפולחן כחזות הכול במנותק מערכים שמעצימים את קיומה של המסגרת החומרית. משכן שילה נהרס בגלל שחיתות (שמואל א' פרק ד') וירמיהו מזהיר כי גורלו של בית ראשון יהיה דומה. "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ז' ד'). המבנה והפולחן הפורמאלי לא מעניקים חסינות. "ועשיתי לבית הזה אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בוטחים בו ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם כאשר עשיתי לשלו" (ז' י"ד).

פרופ' מנחם קליין מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.


 

קוראים כותבים

אני קורא כמעט קבוע של עלון "שבת שלום". אני קורא בעיקר את דברי התורה שנכתבים על ידי חברים שונים שלכם. ברוב המקרים אני נהנה מאוד מהדברים הכתובים , מהיבטים שונים של פרשת שבוע, מניתוח ופרוש אירועים שכתובים בתורה, באופן שונה מהפשט הכתוב. אני גם מודע למסרים הפוליטיים שמי מהכותבים משחילים בפרשנותם. אין בכך לפגוע בדברי התורה. לכל פרשן זווית ראייה משלו וזה בסדר.

בגיליון 1042, פרשת שמות תשע"ח, בעמוד האחרון כללת הערות העורך: פרסום של קול קורא… מטעם עוז ושלום … שנוסח ע"י פרופ' צבי מזא"ה, חבר הנהלת התנועה. ה"קול קורא" הינו חלק מהמסר הפוליטי המובהק שעלונכם מוביל. הוא קורא לממשלת ישראל לחזור בה מכוונה "נפשעת" בהחלטה לגרש "פליטים מאפריקה שנמלטו מסכנת מוות ועינויים בארצות מוצאם, תוך סירוב לבדוק את בקשות המקלט שלהם".

אין לי כוונה להתווכח על הדברים הללו. הם שקריים מיסודם, אבל זו זכותכם המלאה לסבור כך ולכתוב כך. אני מתרעם על שרבוב ההשוואה בין מצב היהודים "שהנאצים ימ"ש הגו את הפתרון הסופי רק אחרי מדינות העולם סירבו לקלוט את היהודים שהתדפקו על דלתותיהם" למצב המסתננים מאפריקה דורשי העבודה. יש בדברים הללו עיוות היסטורי חולני. בפסקאות הללו של פרופ' מזא"ה, שאימצתם אותם, יש זילות ופגיעה קשה בשואת היהודים באירופה. אין שום בסיס להשוואה בין יהודי אירופה למסתננים האפריקאים.

כמי שמשפחתו נפגעה קשות מהפתרון הסופי של הנאצים, אני מוחה נמרצות על ההשוואה האומללה הזו. נראה לי שהרצון לעזור למסתננים אפריקאים המחפשים עבודה, שיבשה את דעתכם בהשוואה המאוסה והבזויה הזו. ההתנשאות, השחץ והרהב שכאילו רק אתם יודעים מהי יהדות, גם אם הינכם הולכים בכיסוי ראש, ורוממות האל בגרונכם, ראויה לחשיבה מעמיקה מחדש על ידכם. כדי לתמוך במסתננים לישראל אין צורך לבסס דעה זו בהשוואה כל שהיא ובמיוחד לדמותה לפתרון הסופי של היהודים. יש לכם מספיק נימוקים שאתם יכולים לדלות להגן על עמדתכם.

אני איש שרודף שלום , אוהב עם ישראל , ארץ ישראל ותורת ישראל .

דוד הדר

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, מגיב:

תודה על מכתבך. המשוב מקוראינו חשוב לנו מאד.

לעצם העניין, יתכן שאיננו מסכימים לגבי הגדרתם של אותם מבקשי מקלט. פרסמנו מודעה זו, בין יתר הפעולות הנעשות על ידינו ועל ידי גופים אחרים, כדי לעודד את ממשלת ישראל לקחת אחריות ולבדוק את זכאותם של כמה אלפי מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה.

ההשוואה שנעשתה בקול הקורא איננה לנאצים, חלילה, אלא למדינות שסגרו את שערם לאבותינו, כאשר היו בסכנה, לעומת מדינות שנתנו להם מקלט.

דומני שהתורה ברורה בעניין זה ואנו מקווים שממשלת ישראל תתעשת ותנהג כמדינה יהודית.

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.